״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר…וְאָכַלְתָּ״ – וְלֹא מוֹכֵר; ״תְּבוּאַת זַרְעֶךָ״ – וְלֹא לוֹקֵחַ. אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

״עשר תעשר... ואכלת״ — ולא מוכר שהוא אינו אוכל מן התבואה. ״תבואת זרעך״ — ולא הלוקח. ומשמע מכאן שאכן מדין תורה אין הלוקח חייב בהפרשת מעשרות. אלא יש לדחות מה שאמרנו שחובת ההפרשה בלוקח היא רק מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב הובא רק לסמך, לרמז, בלבד].

אֶלָּא ״כְּנַפְשְׁךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״כְּנַפְשְׁךָ״, מַה נַּפְשְׁךָ אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל, אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר.

ושואלים: אם כן, אלא ״כנפשך״ למאי אתא [למה בא ללמדנו]? ומשיבים: לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] אחרת: ״כנפשך״, מה נפשך — אתה עצמך, אם חסמת את עצמך ולא אכלת פטור אתה, ואין עליך איסור של ״לא תחסום שור בדישו״, אף פועל אם חסמת ולא הנחת לו לאכול — פטור אתה מעונש על ״לא תחסום״.

מְתִיב מָר זוּטְרָא: אֵיזֶהוּ גּוֹרְנָן לְמַעַשְׂרוֹת? בְּקִישּׁוּאִים וּבִדְלוּעִים מִשֶּׁיִּפָּקְסוּ. וְאָמַר רַבִּי אַסִי: מִשֶּׁיִּנָּטֵל פִּיקָס שֶׁלָּהֶן. מַאי לָאו – מִשֶּׁיִּפָּקְסוּ אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!

מתיב [מקשה] מר זוטרא ממה ששנינו: איזהו גורנן, איזהו זמן שבו אנו חושבים שפירות הגיעו לגמר בישולם ואפשר לעשות מהם גורן, ואז הם מתחייבים למעשרות? בקישואים ובדלועים משיפקסו. ואמר ר׳ אסי: מה הוא ״משיפקסו״ — משינטל פיקס שלהן, שיבול הפרח היבש שבראש הפרי. ומאי לאו [האם לא] הכוונה משיפקסו — אפילו בעודם בשדה!

לָא, מִשֶּׁיִּפָּקְסוּ בַּבַּיִת. אִי הָכִי, ״מִשֶּׁיִּפָּקְסוּ״? ״עַד שֶׁיִּפָּקְסוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ודוחים: לא, הכוונה היא משיפקסו בבית דווקא. ומקשים: אי הכי [אם כך] הלשון ״משיפקסו״ אינה מדוייקת ו״עד שיפקסו״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר!

אִי תְּנָא ״עַד שֶׁיִּפָּקְסוּ״ – הֲוָה אָמִינָא: עַד דְּגָמַר לְפִיקוּסַיְיהוּ. קָא מַשְׁמַע לָן ״מִשֶּׁיִּפָּקְסוּ״ – מִכִּי אַתְחוּלֵי פִּיקוּסַיְיהוּ.

ומשיבים: אי תנא [אם היה שונה] בלשון ״עד שיפקסו״ — הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דגמר לפיקוסייהו [שנגמר פיקוסם] ומאז חייבים הם, קא משמע לן [השמיע לנו] משיפקסו, שכוונתו: מכי אתחולי פיקוסייהו [משעה שמתחיל פיקוסם].

מְתִיב מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: גּוֹרְנוֹ לְמַעֲשֵׂר לְחַיֵּיב עָלָיו מִשּׁוּם טֶבֶל מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וְאֵיזֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן – מְלֶאכֶת הַכְנָסָתָן. מַאי לָאו – הַכְנָסָתָן אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!

מתיב [מקשה] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן ממה ששנינו: ממתי נחשב גורנו ל הצריכו במעשר ולחייב עליו משום טבל — משתגמר מלאכתן. ואיזהו גמר מלאכתן — מלאכת הכנסתן. מאי לאו [האם לא] הכוונה הכנסתן למקום קבוע ואפילו בשדה!

לֹא, הַכְנָסָתָן לַבַּיִת זֶה הוּא גְּמַר מְלַאכְתָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַבִּי יַנַּאי – בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, דְּלָאו בְּנֵי גוֹרֶן נִינְהוּ. אֲבָל חִטִּין וּשְׂעוֹרִין – גּוֹרֶן בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ.

ודוחים: לא, הכוונה היא הכנסתן לבית זה הוא גמר מלאכתן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לתרץ כך: כי קאמר [כאשר אמר] ר׳ ינאי (ור׳ יוחנן) שחובת מעשר רק בכניסה לבית — אמר זאת בזיתים וענבים, דלאו [שלא] בני גורן נינהו [הם], שהרי אין כונסים אותם לגורן, אלא מביאים אותם לבית הבד. אבל חטין ושעורין — ״גורן״ בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו, בהן] ומתחייבות במעשרות עוד לפני שנכנסו לחצר או לבית.

אַשְׁכַּחַן אָדָם בִּמְחוּבָּר וְשׁוֹר בְּתָלוּשׁ. אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן?

ומכאן שבים לביאור המשנה לענין פועל האוכל אצל בעל הבית. אשכחן [מצאנו] אפוא שאדם העובד אצל בעל הבית אוכל במחובר לקרקע. ו הכתוב מפרש כי שור הדש אוכל בתלוש (ככתוב ״לא תחסום שור בדישו״. דברים כה, ד). ואולם אדם שמותר לו לאכול כשהוא עובד בתלוש מנלן [מנין לנו]?

קַל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמַה שּׁוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ, אָדָם שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ! מַה לְּשׁוֹר שֶׁכֵּן אַתָּה מְצוּוֶּה עַל חֲסִימָתוֹ, תֹּאמַר בְּאָדָם – שֶׁאִי אַתָּה מְצוּוֶּה עַל חֲסִימָתוֹ.

ומשיבים, דבר זה נלמד בקל וחומר משור: ומה שור שאינו אוכל בעבודתו במחובר — אוכל בתלוש, אדם שאוכל במחובר — אינו דין שאוכל בתלוש? ודוחים: מה קל וחומר הוא? הלא אפשר לומר גם שיש חומרה בשור: מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו, שהחוסם אותו עובר בלאו, תאמר באדם שאי (אין) אתה מצווה על חסימתו! ושואלים: ומנין לנו דבר זה שאמרנו אותו כך, בפשטות?

וִיהֵא אָדָם מְצוּוֶּה עַל חֲסִימָתוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמַה שּׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצוּוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ – אַתָּה מְצוּוֶּה עַל חֲסִימָתוֹ. אָדָם שֶׁאַתָּה מְצוּוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצוּוֶּה עַל חֲסִימָתוֹ?

ויהא אדם מצווה על חסימתו של אדם אחר מישראל העובד אצלו מקל וחומר משור, ונאמר כך: ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו, שהרי אין מצווה להחיות ולפרנס שוורים שאין להם מה לאכול, ובכל זאת אתה מצווה על חסימתו, אדם מישראל שאתה מצווה להחיותו אם עני הוא וזקוק לכך — אינו דין שאתה מצווה על חסימתו?!

אָמַר קְרָא: ״כְּנַפְשְׁךָ״ – כְּנַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל; מַה נַּפְשׁוֹ, אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר – אַף פּוֹעֵל אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר.

ומשיבים: דבר זה נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב] ״כנפשך״ (דברים כג, כה) ללמד: כנפשו של פועל, מה נפשו של בעל הבית אם חסמתו פטור — אף פועל אם חסמתו פטור.

וְאֶלָּא אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״קָמָה״, ״קָמָה״ שְׁתֵּי פְעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאָדָם בְּתָלוּשׁ.

ואלא בטל קל וחומר זה שאמרנו וחוזרת השאלה: אדם בתלוש מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] ״קמה״ ״קמה״ בפסוק שתי פעמים (״כי תבוא בקמת רעך... וחרמש לא תניף על קמת רעך״. דברים כג, כו), ואם אינו ענין ל למד על אדם במחובר שהרי כבר למדנו דין זה, תנהו ענין מריבוי הכתוב להתיר לאדם לאכול בתלוש.

רַבִּי אַמִי אֲמַר: אָדָם בְּתָלוּשׁ לָא צְרִיךְ קְרָא. כְּתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – מִי לָא עָסְקִינַן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְכַתֵּף, וְאָמַר רַחֲמָנָא לֵיכוּל.

ר׳ אמי אמר טעם אחר: אדם בתלוש לא צריך קרא [כתוב] מיוחד להתירו, שהרי כתיב [נאמר]: ״כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים״ (דברים שם כה) – מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה ששכרו לכתף (לשאת) את הענבים מן הכרם החוצה, ואמר רחמנא ליכול [ואמרה התורה שיאכל].

שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? קַל וָחֹמֶר מֵאָדָם: וּמָה אָדָם שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר, שׁוֹר שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר? מַה לְּאָדָם שֶׁכֵּן אַתָּה מְצוּוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ, תֹּאמַר בְּשׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצוּוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ?

ושואלים לצד אחר: שור במחובר מנלן [מנין לנו] שאוכל? ומשיבים: קל וחמר מאדם: ומה אדם שאינו אוכל בתלוש (כלומר, שלא אמר המקרא דבר זה במפורש) — מכל מקום אוכל הוא במחובר, שור שאוכל בתלוש — אינו דין שאוכל במחובר? ודוחים: מה לאדם — שכן אתה מצווה להחיותו, תאמר בשור שאי אתה מצווה להחיותו! ומקשים: ובאמת מנין לנו דבר זה?

וִיהֵא שׁוֹר מְצוּוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצוּוֶּה עַל חֲסִימָתוֹ – אַתָּה מְצוּוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ, שׁוֹר שֶׁאַתָּה מְצוּוֶּה עַל חֲסִימָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצוּוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ?

ויהא שור מצווה להחיותו משום צער בעלי חיים, ועל פי קל וחומר זה: ומה אדם שאי אתה מצווה על חסימתו — אתה מצווה להחיותו, שור שאתה מצווה על חסימתו — אינו דין שאתה מצווה להחיותו?!

אָמַר קְרָא: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ – ״אָחִיךָ״ וְלֹא שׁוֹר. וְאֶלָּא שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״רֵעֶךָ״, ״רֵעֶךָ״ שְׁתֵּי פְעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹר בִּמְחוּבָּר.

ודוחים: דבר זה לא יתכן, שאמר קרא [הכתוב] ״וחי אחיך עמך״ (ויקרא כה, לו) ונדייק: אחיך ולא שור. ושואלים: ואלא אם כן, שור במחובר מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] ״רעך״ ״רעך״ שתי פעמים (שם כג, כו), אם אינו ענין לאדם במחובר שהרי כבר למדנו דינו – תנהו ענין לשור במחובר.

רָבִינָא אֲמַר: לָא אָדָם בְּתָלוּשׁ וְלָא שׁוֹר בִּמְחוּבָּר צְרִיכִי קְרָאֵי, דִּכְתִיב: ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״.

רבינא אמר למוד אחר: לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי [צריכים מקרא] מיוחד לדרוש מהם, דכתיב [שנאמר] ״לא תחסם שור בדישו״ (דברים כה, ד)