חזור
בבא מציעא
דף פט:לְאַכְשׁוּרֵי גַּבְרָא לָא קָמִיבָּעֲיָא לָן. כִּי קָמִיבָּעֲיָא לָן – לְאַכְשׁוּרֵי פֵּירָא. מַאי? תָּא שְׁמַע: פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין עֲנָבִים בְּרָאשֵׁי אוֹמָנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהַבְהֲבוּ בָּאוּר.
לאכשורי גברא [להכשיר את האיש] לאכילה לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו] שבוודאי מותר לאדם לעשות כדי להכין עצמו לאכול הרבה, כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה היה זה בענין לאכשורי פירא, מאי [להכשיר את הפרי לאכילה, מהו]. ומציעים עוד: תא שמע, [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: פועלין אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהם, כלומר, בראשי השורות של הגפנים שבכרם ששם הענבים משובחים יותר, ובלבד שלא יהבהבו את הענבים באור!
רש"י
אכשורי גברא להכין עצמו לאכילה מרובה לא מיבעיא לן שהרי לא אסרה עליו תורה והאי לאו כענבים ודבר אחר דמי דהתם גבי ענבים אכשורי פירא הוא:
פועלין אוכלין ענבים כל אכילתן משהין עד שמגיעין לראש אומניות שהן בגלוי והשמש מכה אותן וממתקן:
ראשי אומניות ראשי שורות הכרם בלשון ארמי אוציית״א ובלע״ז אורמ״ן:
הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה. כִּי קָא מִיבָּעֲיָא לָן הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. מַאי?
ודוחים: משם אין ראיה, התם [שם] אין האיסור משום ההבהוב באור אלא משום ביטול מלאכה, שהוא מבטל מזמן עבודתו עבור בעל הבית. כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה כשאין במעשה הפועל משום ביטול מלאכה, וכגון היכא דאיכא [במקום שיש] אשתו ובניו עמו, והם יכולים להבהב עבורו בלא שיתבטל ממלאכתו, ואז מאי [מה] הדין?
רש"י
התם משום ביטול מלאכה שמבטל עצמו כשמהבהב:
דאיכא אשתו ובניו שלא נשכרו אצל בעל הבית ומהבהבין לו:
תָּא שְׁמַע: לֹא יְהַבְהֵב בָּאוּר וְיֹאכַל, וְלֹא יִכְמוֹר בָּאֲדָמָה וְיֹאכַל, וְלֹא יַפְרִיךְ עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע וְיֹאכַל, אֲבָל מַפְרִיךְ עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל. הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ מִשּׁוּם מִתּוּקֵי פֵּירָא – סֶלַע מַאי מִתּוּקֵי פֵּירָא אִיכָּא? אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מִמְתִּיק פּוּרְתָּא.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: לא יהבהב הפועל בשעת עבודתו כתות של פירות באור ויאכל, ולא יכמור (יחמם באדמה) ויאכל, ולא יפריך (ישבור פירות) על גבי הסלע ויאכל, אבל מפריך הוא על יד על יד (מעט מעט) ואוכל. ודוחים: משם אין ראיה, התם [שם] הטעם הוא משום ביטול מלאכה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמשום מתוקי פירא [מיתוק הפרי] אסור — בשבירת הפרי על גבי סלע מאי מתוקי פירא איכא [מה מיתוק פרי יש בו]? ומשיבים: זו איננה ראיה חותכת, אי אפשר, לא יתכן, ש לא ממתיק פורתא [מתמתק בכך הפרי מעט].
רש"י
ולא יכמור יחמם שמטמינם בעפר חם:
ולא יפריך בלציי״ר בלע״ז כמו שעושין לתפוחים:
על יד מיד ליד:
תָּא שְׁמַע: פּוֹעֲלִין שֶׁהָיוּ עוֹדְרִים בִּתְאֵנִים, וְגוֹדְרִים בִּתְמָרִים, וּבוֹצְרִים בַּעֲנָבִים, וּמוֹסְקִין בְּזֵיתִים – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וּפְטוּרִים, שֶׁהַתּוֹרָה זִיכְּתָה לָהֶם. בְּפִיתָּם לֹא יֹאכְלוּ, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. וְלֹא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח וְיֹאכַל.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: פועלין שהיו עודרים (קוטפים) בתאנים וגודרים (קוטפים) בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזיתים — הרי אלו אוכלים, ופטורים מן המעשר, שהתורה זיכתה להם לאכול. אבל בפיתם, כלומר, מעורב בפת לא יאכלו, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ו כן לא יספות (יטבול) במלח ויאכל, ומשמע שמיתוק הפרי אסור!
רש"י
עודרין מוסקין בוצרין גודרין כולם לשון לקיטה הן לכל מין ומין:
ופטורין מן המעשר ולא אמר מקח הוא לפי שאין זה תנאי שכרן אלא התורה זכתה להם:
בפיתם לא יאכלו משום דינא נקט ליה לפי שאוכלין הרבה:
לא יספות יטבול קס״ד משום ענבים ודבר אחר קאמר ולא משום מעשר אלמא אכשורי פירא אסור:
מֶלַח וַדַּאי כַּעֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר דָּמֵי.
ודוחים: מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי [הוא נחשב], שכיון שמוסיף דבר מה — אסור. אבל כשממתיקם באש, שאין בכך תוספת של דבר אחר, שמא מותר. והשאלה ששאלנו מתחילה לא נמצאה לה תשובה.
רש"י
מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי ואע״ג דעלייהו דענבים קא מבדר ליה ולאו מילתא באפיה נפשיה הוא ספת מ״מ דבר אחר הוא אבל מהבהב אימא לך דשרי:
״וְלֹא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח וְיֹאכַל״. וּרְמִינְהוּ: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְעַדֵּר וּלְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים – הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל. שְׂכָרוֹ לִבְצוֹר, שְׂכָרוֹ לִמְסוֹק, שְׂכָרוֹ לְלַקֵּט – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר, שֶׁהַתּוֹרָה זִיכְּתָה לָהֶן. קָצַץ אַחַת וְאַחַת – יֹאכַל, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם – לֹא יֹאכַל, וְסוֹפֵת בְּמֶלַח וְיֹאכַל.
שנינו בברייתא שלא יספות [יטבול] במלח ויאכל. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה] לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לעדר ולקשקש (לכסות את שרשי העץ המגולים) תחת הזיתים — הרי זה לא יאכל מן הזיתים, שכרו לבצור ענבים או שכרו למסוק זיתים או שכרו ללקט פירות אחרים — הרי זה אוכל ופטור ממעשר שהתורה זיכתה להן. ואם קצץ — קבע מראש עם בעל הבית שיאכל גם כשאינו זכאי מן התורה לכך, אחת ואחת — יאכל בלא הפרשת מעשר, שתים שתים — לא יאכל, וסופת [וטובל] במלח ויאכל.
רש"י
לעדור לחפור:
לקשקש לכסות שרשים המגולים:
הרי זה לא יאכל מן הזיתים שבאילן דבעינן שעת גמר מלאכה:
שכרו לבצור בענבים:
למסוק בזיתים:
ללקט בשאר פירות אותן הנושרין על גב הקרקע:
קצץ והתנה עם בעל הבית ע״מ שאוכל הוה ליה כעין מקח:
אחת אחת אוכל דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו:
שתים שתים לא יאכל דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן כדיליף אסמכתא מקרא לקמן וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא כדאמרן לעיל (בבא מציעא פח:) דאי מדאורייתא - אין חילוק בין שתים לאחת:
וסופת במלח ואוכל קס״ד ספיתא במעשר לא מהניא ולא נקט ליה אלא לאשמועינן דלא מעכב עליה בעל הבית:
תוספות
קוצץ אחת אחת אוכל פירש בקונטרס קצץ עם בעה״ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לר״ת דלפי׳ קאי ארישא אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ וקשה קצת דמאי פריך כיון דקצץ כל מאי דבעי לאכול למה פשוט לו כל כך שיוכל לאכול במלח משום דקצץ הא לא פירש לאכול במלח ואיצטריך לקצוץ דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור ור״ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים והשתא פריך שפיר במאי דבעי יאכלם:
שתים שתים לא יאכל דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן כדיליף בסמוך שהלוקח לא יעשה גורן אחר:
אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַסֵּיפָא, כֵּיוָן דְּקָצַץ – כָּל הֵיכִי דְּבָעֵי לֵיכוּל. אֶלָּא לָאו – אַרֵישָׁא?
ונברר הלכה זו שסופת במלח ואוכל, אהייא [על מה] על איזה חלק של הברייתא נאמר; אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] כשהתנה עם בעל הבית — ואולם אז הדבר מיותר, כיון שקצץ והתנה שאוכל, אם כן בכל היכי דבעי ליכול [אופן שרוצה — יאכל], אלא לאו ארישא [האם לא מדובר על ראשה] של ברייתא, בפועל האוכל מדין תורה. ואם כן, הרי שהפועל סופת במלח בלא הפרשת מעשר!
רש"י
אהייא איצטריך לאשמועינן:
אלא לאו ארישא דלא קצץ:
אֲמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בָּאָרֶץ, כָּאן – בְּחוּצָה לָאָרֶץ. בָּאָרֶץ קָבְעָא סְפִיתָא, בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא קָבְעָא סְפִיתָא. אֲמַר רָבָא: מִי אִיכָּא מִידֵי דְּבָאָרֶץ קָבְעָא סְפִיתָא מִדְּאוֹרַיְיתָא, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ לָא קָבְעָא סְפִיתָא וּמוּתָּר לְכַתְּחִילָּה?
אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]: כאן שאסור — מדובר בארץ ישראל, כאן — בחוצה לארץ. וזהו טעם ההבדל: בארץ קבעא ספיתא [קובעת הטבילה במלח] שנחשב הדבר בכך כאכילת קבע, ומחייבת את הפירות למעשר. בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא [קובעת הטבילה]. אמר רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שבארץ קבעא ספיתא מדאורייתא [קובעת הטבילה מן התורה] ובחוצה לארץ לא קבעא ספיתא [קובעת הטבילה] ומותר אפילו לכתחילה?! לא יתכן שיהיה הבדל גדול כל כך בין המקומות, שהרי תקנות חכמים נעשו כעין דברי תורה.
רש"י
כאן בארץ כאן בחוצה לארץ וספיתא לאו משום ענבים ודבר אחר לענין דינא נקט לה אלא משום חשיבות אכילה לענין מעשר נקט ליה ואסיפא קאי:
בארץ דמעשר דאורייתא הוקבעה ספיתא דספיתא במלח גמר מלאכתייהו דגלי דעתיה דלית ליה גורן אחרינא:
מותר לכתחילה בתמיה היכא דמעשר דידיה מדרבנן תקבע ליה ספיתא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
תוספות
בארץ קבעא ספיתא וההיא דלעיל דקתני לא יספות מיירי בארץ וא״ת ואמאי לא מוקי לה ההיא דלא יספות משום ענבים ודבר אחר כדאמר מעיקרא וההיא דספת במלח קאי אסיפא ומיירי בין בארץ בין בחוצה לארץ וקמ״ל דלא קבעא ספיתא והשתא לא תקשי ליה הא דפריך אדאביי וי״ל דאי לאו דאשמועינן בשום מקום דספיתא קבעא לא הוי אשמעינן שום חידוש ההיא ברייתא דסופת ולהכי מוקי לההיא דלא יספות בארץ משום דספיתא קבעא והשתא קמ״ל ההיא דסופת דאע״ג דבארץ קבעא בחו״ל לא קבעא:
אֶלָּא אֲמַר רָבָא: בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חֲדָא – לָא קָבְעָא סְפִיתָא, תַּרְתֵּי – קָבְעָא סְפִיתָא. קָצַץ, בֵּין סָפַת וּבֵין לֹא סָפַת, אַחַת אַחַת – אוֹכֵל, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם – לֹא יֹאכַל. לֹא קָצַץ וְלֹא סָפַת – אוֹכֵל שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. סָפַת, אַחַת אַחַת – אוֹכֵל, שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם – לֹא יֹאכַל וְאַף עַל גַּב דְּנָטַל רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת, דְּאִיטְבִּיל לְהוּ לְמַעֲשֵׂר וְקָבְעָא סְפִיתָא.
אלא אמר רבא, יש לדחות את דברי אביי ולתרץ בדרך אחרת: בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם אוכל חדא [אחת] — לא קבעא ספיתא [אין הטבילה קובעת] שעדיין זו אכילת ארעי, ואולם תרתי [שתים] — קבעא ספיתא [קובעת טבילה]. ואם קצץ שיאכל, בין ספת [טבל] ובין אם לא ספת [טבל], אחת אחת — אוכל, שתים שתים — לא יאכל. לא קצץ ולא ספת [טבל] — אוכל שתים שתים, ואם ספת [טבל], אם אחת אחת — אוכל, ואם שתים שתים — לא יאכל, ואף על גב [אף על פי] שנטל רשות מבעל הבית לאכול אפילו שתים. והטעם הוא דאיטביל להו [שנעשו להם הפירות טבל] ל ענין מעשר, וקבעא ספיתא [משום שקובעת אותם הטבילה] ואסור לפועל לאכול מהם בלא שהפריש מעשרות.
רש"י
תרתי קבעא ספיתא כדיליף לקמן בפחות משתים לא הוי גורן:
קצץ בין ספת ובין לא ספת קציצה משוי גורן כשהן שתים ואחת אחת אוכל שתים לא יאכל וכיון דאכילה על ידי קציצה ליתא בשתים אלא באחת לא קבע בהם ספיתא משום הכי קתני סופת במלח ואוכל ואסיפא דוקא קאי:
לא קצץ ולא ספת אוכל שתים ספת לא יאכל שתים דקבעא ספיתא ומשום הכי קתני בברייתא קמייתא ולא יספות דלאו בקצץ איירי ואכילתו בשתים שתים:
וְתַרְתֵּי דְּקָבְעָא סְפִיתָא מְנָא לָן? אֲמַר רַב מַתָּנָא: דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה״.
ושואלים: ותרתי דקבעא ספיתא מנא לן [בשתים שקובעת בהם טבילה מנין לנו]? אמר רב מתנא, שאמר קרא [הכתוב]: ״כי קבצם כעמיר גרנה״ (מיכה ד, יב), שמכאן למדים שהמקבץ דברים יחד (ומיעוט של קבוצה הוא שנים יחד) הרי זה נחשב כמכניסם לגורן. וכיון שכך, אם גם טובלם במלח הרי זו אכילת קבע וחייבת.
רש"י
ותרתי דקבעא ספיתא מנלן כלומר מנלן דבעינן תרתי ובציר לא:
כי קבצם כעמיר גורנה אין גורן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים:
תוספות
ותרתי מנלן דקבעא ספיתא מקח נמי קבעא בתרתי כדאמר לעיל אלא משום דבספיתא קיימינן נקט ספיתא:
כי קבצם כעמיר גורנה אסמכתא היא:
תָּנוּ רַבָּנַן: פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בַּתְּבוּאָה
תנו רבנן [שנו חכמים]: פרות המרכסות בתבואה, שדשות בתבואה שכבר נידושה ונגמרה מלאכתה, אלא שדשים אותה שנית כדי להכין ממנה מאכל מיוחד,
רש"י
המרכסות בתבואה ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא:
תוספות
המרכסות בתבואה לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי: