וְאִי רְשׁוּת הָרַבִּים הוּא – קָנֵי, וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא – קָנֵי, וְאִי אִשָּׁה הִיא – קָנְיָא. וְאִי אִינִישׁ זִילָא הוּא – קָנֵי.

ואי [ואם] רשות הרבים הוא — קני [קנה] הרוכב, שדרכו של אדם לרכב שם בעיר, ואי [ואם] אדם חשוב הוא שדרכו להיות תמיד רכוב ואין דרכו להנהיג — קני [קנה] אפילו בסימטא ואי [ואם] אשה היא שאין דרכה להלך אחרי החמור — קניא [קנתה], ואי איניש זילא [ואם אדם בזוי] הוא הרוכב, שדרכו לרכב אף במקומות שאין אנשים רוכבים בהם — אף הוא קני [קנה].

בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ לִקְנוֹת כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ מַהוּ?

בעי [שאל] ר׳ אלעזר: האומר לחבירו ״משוך בהמה זו על מנת לקנות את הכלים שעליה״, שאותם הוא מוכר כעת, מהו הדין?

לִקְנוֹת? מִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי? אֶלָּא: מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ וּקְנֵי כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ, מַהוּ? מִי מְהַנְּיָא מְשִׁיכָה דִּבְהֵמָה לְאַקְנוּיֵי כֵּלִים, אוֹ לָא?

ותוהים על הלשון ״לקנות״, מי [האם] אמר ליה ״קני [לו קנה] את הכלים "? ואם לא פירש לו שיקנה כלים אלא אמר בלשון לא ברורה ״לקנות כלים״ לא אמר כלום. אלא יש לתקן ולומר שהשאלה היתה אם אמר לו: ״משוך בהמה זו וקנה על ידי כך כלים שעליה״ מהו? והבעיה העקרונית היא: מי מהניא [האם הועילה] המשיכה של הבהמה לאקנויי [להקנות] את הכלים שעליה, או לא?

אֲמַר רָבָא: אִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי בְּהֵמָה וּקְנֵי כֵּלִים מִי קָנֵי כֵּלִים? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה.

אמר רבא: אי [אם] אמר ליה [לו] ״קני [קנה] בהמה וקני [וקנה] כלים שעליה״ — מי קני [האם קונה הוא] את הכלים? והרי אף אם קנה את הבהמה, והבהמה היא רשותו כחצר, ואולם גם אז את הכלים על גבי בהמתו לא קנה כיון שחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה.

וְכִי תֵּימָא כְּשֶׁעָמְדָה, וְהָא כָּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה – עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה.

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר באופן כש אחר שעקרה רגליה והלכה (ובכך קנה אותה) עמדה ואז נעשה מעשה הקנין לגבי הכלים, והא [והרי] כלל הוא: כל שאילו היה מהלך לא קנה — אף אם היה עומד ויושב לא קנה!

וְהִלְכְתָא – בִּכְפוּתָה.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שיש דרך שיכול לקנות כלים על גבי בהמה — אם היתה הבהמה כפותה, וכיון שקנה את הבהמה הרי היא כחצרו ויכול לקנות אגב הבהמה גם את הכלים שעליה.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה וְקָפְצוּ דָּגִים וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַסְּפִינָה, הָכִי נַמִי דְּחָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא וְלָא קָנֵי? אֲמַר לֵיהּ: סְפִינָה מֵינָח נַיְיחָא, וּמַיָּא הוּא דְּקָא מַמְטוּ לָהּ.

אמרו ליה [לו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: אלא מעתה, לפי פסק זה, אם היה אדם מהלך בספינה שלו וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי [כך גם כן] תאמר שחצר מהלכת היא ולא קני [ואינו קונה] את הדגים שיהיו ברשותו?! אמר ליה [לו, להם]: ספינה אינה חצר מהלכת, כי הספינה עצמה מינח נייחא [נחה היא], ומיא [והמים] הוא דקא ממטו לה [שמביאים אותה] ולכן אין דינה כחצר המהלכת.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לָהּ גֵּט לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הָכָא נַמִי דְּלָא מִגַּרְשָׁהּ? אֲמַר לֵיהּ: קַלְתָּהּ מֵינָח נַיְיחָא, וְאִיהִי דְּקָא מְסַגְיָא מִתּוּתָהּ.

ועוד אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אלא מעתה שחצר המהלכת אינה קונה, אם כן, אם היתה אשה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה בעלה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה (הסל שעל ראשה) הכא נמי דלא מגרשה [כאן גם כן תאמר שאינה מתגרשת בכך] כיון שהיא מהלכת?! אמר ליה [לו] רב אשי: קלתה מינח נייחא [הסל שלה נח] ואיהי דקא מסגיא מתותה [והיא שמהלכת מתחתיו], ולכן הסל נחשב כחצר קבועה, וכל מה שנופל בו נקנה לבעליו.

מתני׳ הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ תְּנָה לִי, נְטָלָהּ וְאָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ – זָכָה בָּהּ. אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה – לֹא אָמַר כְּלוּם.

היה אדם רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו שהיה מהלך לידו ״תנה לי״. נטלה החבר ואמר: ״אני זכיתי בה״ — זכה בה על ידי הרמתה, אף שלא ראה אותה ראשונה. ואם משנתנה לו לחבירו הרוכב, אמר המהלך ״אני זכיתי בה תחילה״ — לא אמר כלום. שאמירה בלבד אינה יוצרת זכות קניין, וכיון שנראה מדבריו שלא התכוון לקנות את המציאה בשעת הגבהה — שוב אינו יכול לקנותה.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: מִי שֶׁלִּיקֵּט אֶת הַפֵּאָה, וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לִפְלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָכָה לוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִתְּנֶנָּה לְעָנִי הַנִּמְצָא רִאשׁוֹן.

תנן התם [שנינו שם] בהלכות פאה: מי שליקט את הפאה שמשאירים בשולי השדה עבור העניים, ואמר: ״הרי זו, מה שלקטתי, שייך לפלוני עני״ — ר׳ אליעזר אומר: זכה לו על ידי כך, ושייך הנלקט לעני. וחכמים אומרים: לא זכה לו, אלא יתננה לעני הנמצא ראשון, שכל עני שיקבל ממנו פאה זו — שלו היא.

אֲמַר עוּלָּא אֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַחֲלוֹקֶת מֵעָשִׁיר לְעָנִי,

אמר עולא אמר ר׳ יהושע בן לוי: מחלוקת זו היא מעשיר לעני, שלוקח הפאה הוא עצמו עשיר שאינו זכאי ללקוט פאה, ורוצה לזכות בה עבור העני, ש

דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר נִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי, וַחֲזִי לֵיהּ – הָשְׁתָּא נַמִי חֲזִי לֵיהּ, וּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ – זָכֵי נַמִי לְחַבְרֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: חַד מִגּוֹ – אָמְרִינַן, תְּרֵי מִגּוֹ – לָא אָמְרִינַן.

ר׳ אליעזר סבר [סבור]: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי [מתוך שאילו היה רוצה היה מפקיר את נכסיו והיה נעשה] עני וחזי ליה [וראוייה לו] הפאה — השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן ראוייה לו] בעודו עשיר. ומגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה [ומתוך שזוכה לעצמו, זוכה גם כן לחברו]. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שחד מגו [״מתוך״ אחד] — אמרינן [אומרים אנו], ואולם תרי מגו [שני ״מתוך״] לא אמרינן [אין אנו אומרים].

אֲבָל מֵעָנִי לְעָנִי – דִּבְרֵי הַכֹּל זָכָה לוֹ, דְּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נַמִי לְחַבְרֵיהּ.

אבל מעני לעני, אם המלקט היה בעצמו עני דברי הכל זכה לו לחבירו, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [שמתוך שזוכה לעצמו זוכה גם כן עבור חבירו].

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר מֵעָנִי לְעָנִי מַחֲלוֹקֶת, דְּהָא מְצִיאָה הַכֹּל עֲנִיִּים אֶצְלָהּ, וּתְנַן: הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ תְּנָה לִי נְטָלָהּ וְאָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ – זָכָה בָּהּ.

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: ולימא מר [וישאמר אדוני]: לא כך, אלא אף מעני לעני מחלוקת, וראיה לדבר: דהא [שהרי] מציאה הכל נחשבים כעניים אצלה, כלומר, הכל יש להם זכות לקנות במציאה, ותנן [ושנינו במשנה]: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו ״תנה לי״, נטלה ואמר ״אני זכיתי בה״ — זכה בה.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מֵעָנִי לְעָנִי מַחֲלוֹקֶת

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מעני לעני מחלוקת