אִלּוּ נֶאֱמַר: ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ״ הָיִיתִי אוֹמֵר: לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם אֶת הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ זָכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם״. כִּלְאַיִם הוּא דְּאָסוּר, הָא מִין בְּמִינוֹ – שָׁרֵי.

אלו נאמר סתם ״בהמתך לא תרביע״ הייתי אומר: לא יאחוז אדם את הבהמה כדי שיעלה עליה זכר, ועל כן תלמוד לומר: ״כלאים״. ומכאן נלמד: כלאים הוא שאסור, הא [הרי] מין במינו — שרי [מותר].

וּמִין בְּמִינוֹ נַמִי אֲחִיזָה – אִין, הַכְנָסָה – לָא! מַאי אֲחִיזָה – הַכְנָסָה. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אֲחִיזָה – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא.

ו אולם מין במינו נמי [גם כן] אחיזה — אין [כן] מותרת, הכנסה ממש — לא! ודוחים: מאי [מה פירוש] ״אחיזה״ כאן — הכנסה, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לה] ״אחיזה״ — משום לישנא מעליא [לשון, מעולה, נקיה].

אֲמַר רַב אַשִׁי: הָא מִילְּתָא בָּעוּ מִינַּאי דְּבֵי רַב נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא: מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וּמִינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לְדִיר? כֵּיוָן דְּאִיכָּא מִינֵיהּ – בָּתַר מִינֵיהּ גָּרֵיר, אוֹ דִּלְמָא – אֲפִילּוּ הָכִי לָא? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא דְּלָא כְּהִלְכְתָא, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא דְּעַבְדֵי.

אמר רב אשי: הא מילתא בעו מינאי דבי [דבר זה שאלו ממני, אותי בני ביתו] של רב נחמיה ריש גלותא [ראש הגולה]: מהו הדין בענין להכניס מין ומינו ושאינו מינו יחד לדיר? האם נאמר כיון דאיכא מיניה [שיש בן מינו] — בתר מיניה גריר [אחרי בן מינו הוא נגרר] ואין לחשוש כלל לכלאים. או דלמא [שמא] אפילו הכי [כך] — לא יעשה, שמא בכל זאת יבוא לרביעה? ופשטי להו לאיסורא [ופתרתי להם את השאלה לאיסור] שלא כהלכתא [על פי ההלכה], משום פריצותא דעבדי [פריצותם של העבדים], שאם יתירו להם יבואו להרביע כלאים בכוונה, ויאמר שמאליו נהיה הדבר.

מתני׳ הָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו, בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו, אֲפִילּוּ בִּכְתֵיפוֹ – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.

היה הפועל עושה מלאכה בידיו אבל לא ברגליו, או שהיה עושה ברגליו אבל לא בידיו (כעין דריכת ענבים בגת), ואפילו בכתיפו לבד — הרי זה אוכל מפירות השדה שעוסק בהם. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: לא יאכל עד שיעשה בידיו וברגליו.

גמ׳ מַאי טַעְמָא? ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – בְּכָל מַאי דְּעָבֵיד.

שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של חכמים בכך שלדעתם די בעשיית הפועל בידיו או רגליו בלבד? ומשיבים, שנאמר: ״כי תבא בכרם רעך״ (דברים כג, כה) שלא פירט הכתוב בכך, וממילא הכוונה היא: בכל מאי דעביד [מה שהוא עושה].

״רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו״. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? כִּי שׁוֹר, מַה שּׁוֹר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו – אַף פּוֹעֵל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.

שנינו במשנה שר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר שאין הפועל אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו. ושאלו: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי בר׳ יהודה? ומסבירים: כי [כמו] שור בדישו, מה שור עד שיעשה בידיו וברגליו שהרי דש הוא בכל ארבע רגליו — אף פועל עד שיעשה בידיו וברגליו.

בָּעֵי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: דָּשׁ בְּאַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִים, לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַהוּ? בְּכָל כֹּחוֹ בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִּלְמָא בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא? תֵּיקוּ.

באותו ענין בעי [שאל] רבה בר רב הונא: דש באווזין ותרנגולים ולא בבהמה, ל שיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה מהו הדין? וצדדי השאלה: האם דישה בכל כחו בעינן [צריכים אנו], ומטעם זה אמר שצריך לדוש בידיו וברגליו — והא איכא [והרי יש כאן], שהרי עופות אלה דשים בכל כחם, או דלמא [שמא] בידיו וברגליו דווקא בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [והרי אינו]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: פּוֹעֲלִים, עַד שֶׁלֹּא הִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בְּגַת – אוֹכְלִין עֲנָבִים וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן. מִשֶּׁהִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בְּגַת – אוֹכְלִין עֲנָבִים וְשׁוֹתִין יַיִן.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פועלים העובדים בכרם, עד שלא הילכו (הלכו) שתי וערב בגת שהיא תחילת מלאכת עשיית היין — אוכלין ענבים, שהרי מלאכתם בענבים, אבל עדיין אין שותין יין — לפי שאין עדיין יין מפרי מלאכתם. משהילכו שתי וערב בגת נמצא שעבודתם היא גם ביין, ולכן אוכלין ענבים ושותין יין.

מתני׳ הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים, בַּעֲנָבִים – לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם יָפוֹת וְאוֹכֵל.

היה הפועל עושה מלאכה בתאנים — לא יאכל בענבים, עושה מלאכה בענבים — לא יאכל בתאנים, שאינו אוכל אלא ממין שעובד בו. אבל מותר לו להיות מונע את עצמו מאכילה עד שמגיע למקום ענבים או תאנים יפות ואוכל מהן, שהרי הן מאותו מין שעושה בו.

וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת. וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת.

וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה — באותה שעה יכול לקחת ולאכול, אבל משום השב אבידה לבעלים כדי שלא יבטלו הפועלים ממלאכתם באכילה אמרו: פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן (משורה לשורה בכרם או במטע), ובחזירתן (כשחוזרים) מן הגת, ובחמור כשהיא פורקת.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה, מַהוּ שֶׁיֹּאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר? מִמִּין שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִּלְמָא מִמַּה שֶּׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו בבירור הלכה שבמשנה: היה הפועל עושה בגפן זה, מהו שיאכל בגפן אחר? האם רק ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן [צריכים אנו] — והא איכא [והרי יש כאן] ומתקיים תנאי זה, או דלמא [שמא] דווקא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית מאותו דבר עצמו בעינן [צריכים אנו] — והא ליכא [והרי איננו]?

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה לֹא יֹאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר, שׁוֹר בִּמְחוּבָּר הֵיכִי אָכֵיל? אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בִּשְׂרָכָא.

ואם תמצי לומר [תמצא לומר] ותחליט שאכן עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, יש לשאול שאלה נוספת: שור שעושה מלאכה במחובר היכי אכיל [כיצד הוא רשאי לאכול]? שהרי בשעה שעושה מלאכה עושה הוא ברגליו, וראשו נמצא במקום אחר, ונמצא שאיננו יכול לאכול ממש מאותו דבר שבו הוא עושה מלאכה! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: בשרכא [בענפים ארוכים] שבהם יתכן שעושה מלאכה בקצה אחד של הענף, ומקצהו האחר אוכל. קושי זה נפתר, אבל גופה של השאלה צריכה תשובה.

תָּא שְׁמַע: הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים. הָא תְּאֵנִים וּתְאֵנִים דּוּמְיָא דִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים – אוֹכֵל. וְאִי אָמְרַתְּ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בְּמוּדְלֵית.

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: היה עושה בתאנים — לא יאכל בענבים, ונדייק: הא [הרי] אם היו אלה תאנים ותאנים דומיא [בדומה] לתאנים וענבים שאינם אותו דבר עצמו — מכל מקום אוכל. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי העושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, היכי משכחת לה [כיצד אתה יכול למצוא אותה, אפשרות כזו]? אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: כאן מדובר ב גפן מודלית, שיתכן שמעבד צד אחד שלה, ואילו האכילה היא מצד אחר.

תָּא שְׁמַע: אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל. וְאִי אָמְרַתְּ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר – נֵיזִיל וְנֵיתֵי וְנֵיכוּל! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה – לָא קָא מִיבָּעֲיָא לָן. כִּי קָא מִבָּעֲיָא לָן – הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, מַאי?

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר מממה ששנינו עוד: אבל מונע הפועל את עצמו מאכילה עד שמגיע למקום היפות, ואוכל. ואי אמרת [אם אומר אתה] כי העושה בגפן זה אוכל בגפן אחר, אם כן ניזיל וניתי וניכול [שילך ויבוא ויאכל] ולא יצטרך להמתין עד שיגיע לאותה גפן משובחת! ומשיבים: התם [שם] הטעם הוא משום ביטול מלאכה שמבטל בהליכתו, ולכן לא קא מיבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו שוודאי אסור לו לבטל ממלאכתו כדי לאכול במקום אחר, כי קא מבעיא לן היכא דאיכא [כאשר נשאלה לנו השאלה, הרי היא במקום שיש] אשתו ובניו שאינם עובדים, ומותרים לאכול — השאלה היא האם להם מותר לקטוף מאותם הפירות שאין הוא עושה בהם באותה שעה, מאי [מה] הדין?

תָּא שְׁמַע: וְכוּלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִים אוֹכְלִים בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: וכולם לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו: פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת.

סַבְרוּהּ: מְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וּמִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים הוּא דְּאָכֵיל, מִדְּאוֹרַיְיתָא לָא אָכֵיל. אַלְמָא: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר.

סברוה [סברו] לומר, כהנחה יסודית בפתרון שאלה זו, שהפועל המהלך כעושה מעשה מלאכה דמי [נחשב], שהילוכו זה נחשב כחלק מעבודתו והיה ראוי לו לאכול באותה שעה, ו בכל זאת שנינו שמשום השב אבידה לבעלים הוא דאכיל [שאוכל] ואילו מדאורייתא לא אכיל [מדין תורה אינו אוכל], ואם עובד מדוע אינו אוכל? אלמא [מכאן] שהעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, ולכן כשמהלך ואינו עוד בצד הגפן — אסור היה לו מדין תורה לאכול.

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה – אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר. וּמְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי.

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי העושה בגפן זה אף אוכל בגפן אחר, אלא מהלך לאו [לא] כעושה מעשה דמי [נחשב], ומדין תורה אינו אוכל באותה שעה, אלא אמרו חכמים שיאכל אז כדי שלא יימצאו הבעלים מפסידים מזמן עבודתו על ידי אכילתו. בעיה זו היתה לה גם נוסחא אחרת.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, סַבְרוּהּ: מְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא לָא אָכֵיל – מִשּׁוּם דְּלָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי. הָא עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – אָכֵיל מִדְּאוֹרַיְיתָא. אַלְמָא: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר!

איכא דאמרי [יש שאומרים] כי סברוה [סברו חכמים] כהנחת יסוד לומר שמהלך לאו [לא] כעושה מעשה דמי [נחשב] והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכיל [זה הטעם שמן התורה אינו אוכל] — משום דלאו [שלא] כעושה מעשה דמי [נחשב], הא [הרי] את היה עושה מעשה — הריהו אוכל מדאורייתא [מדין תורה], אלמא [מכאן] שעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר!

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה – אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר,

ודוחים: לא, משם אין ראיה ולעולם אימא [אומר] לך שהעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר,