הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. ״עַל מְנָת שֶׁאוֹכַל אֲנִי וּבְנִי״ אוֹ ״שֶׁיֹּאכַל בְּנִי בִּשְׂכָרִי״ – הוּא אוֹכֵל וּפָטוּר, וּבְנוֹ אוֹכֵל וְחַיָּיב.

הרי זה אוכל ופטור מן המעשר, שכיון שהתורה נתנה לו היתר לאכול — אוכל באותה שעה ואינו מעשר, כשאר מתנות עניים שאין מעשרים מהן. אבל התנה ואמר ״על מנת שאוכל אני ובני״, או ״על מנת שיאכל בני בשכרי״ — הוא אוכל ופטור ממעשר, שהרי הוא אוכל מדין תורה, ובנו אוכל וחייב להפריש מעשר.

וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – בְּנוֹ אַמַּאי חַיָּיב? אֲמַר רָבִינָא: מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּמִקָּח.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משלו הוא אוכל, בנו אמאי [מדוע] חייב? הלא הבן אוכל משל אביו, ופירות אלה לא נתחייבו! אמר רבינא: אפשר לומר משום דמיחזי [שנראה] כמקח, שאף שמדין תורה הפירות של הפועל הם, כיון שנעשתה כאן איזו עיסקה ומשתפים את הבן — נראה זה כעין מקח וממכר, ואז צריך להפריש מעשר כדי שלא לגרום לטעות.

תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ, וְאִם לֹא הוֹדִיעָם – פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן.

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו, במטע עצים בשנה הרביעית לנטיעתו שצריך להעלות פירותיו לירושלים ולאכלם שם — הרי אלו לא יאכלו, שהרי הפירות אסורים מחוץ לירושלים. ואם לא הודיעם לפועלים מראש שנטע רבעי הוא, ושאינם אוכלים פירות, ונמצא שנשכרו בטעות — בכגון זה פודה מן הפירות ומאכילן.

וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן? אִיסּוּרָא לָא זָכֵי לְהוּ רַחֲמָנָא! הָתָם מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּמִקַּח טָעוּת.

ואי אמרת [אם אומר אתה] כי משל שמים הוא אוכל — אמאי [מדוע] פודה ומאכילן? הלא איסורא [איסור] לא זכי להו רחמנא [זיכתה להם התורה] שהרי זכות זו שנתנה התורה לפועל עצמו לאכול ודאי היא רק בדברים שמותר לאכול מהם ולא באחרים! ומשיבים: התם [שם] הטעם הוא משום דמיחזי [שנראה] הדבר כמקח טעות, שעל מנת שלא לאכול לא נשכרו הפועלים ומשום כך צריך לתת להם.

אֵימָא סֵיפָא: נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו – הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. וְאִם לֹא הוֹדִיעָן – מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן? אִיסּוּרָא לָא זָכֵי לְהוּ רַחֲמָנָא!

ומביאים ראיה אחרת, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: נתפרסו (התפרקו והתפוררו) עגוליו שנכבשו קודם התאנים בתוכו, וצריך לחזור ולכובשן, או נתפתחו מגופות חביותיו של יין ושוכר פועלים כדי לחזור ולסתמן — הרי אלו לא יאכלו, כיון שהתאנים והיין התחייבו כבר במעשרות, ומאותה שעה שוב אין פועל אוכל, ואם לא הודיען בשעה ששכרן שאסורים הם באכילה — הריהו מעשר ומאכילן. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי משל שמים הוא אוכל, אמאי [מדוע] מעשר ומאכילן? הלא איסורא [איסור] לא זכי להו רחמנא [זיכתה להם התורה]!

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נַמִי מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּמִקַּח טָעוּת, בִּשְׁלָמָא נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו – מִיחֲזֵי כְּמִקַּח טָעוּת, אֶלָּא נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו מַאי מִקַּח טָעוּת אִיכָּא? מֵידָע יָדַע דְּאִיטְבִּיל לְהוּ לְמַעֲשֵׂר!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] משום דמיחזי [שנראה] הדבר כמקח טעות, בשלמא [נניח] במקרה ש נתפרסו עגוליו — מיחזי [נראה] כמקח טעות שהרי אין הפועלים יודעים שהתאנים כבר היו בעיגול, וסבורים שעדיין לא נגמרו למעשר. אלא נתפתחו חביותיו מאי [מה] מקח טעות איכא [יש כאן]? הלא מידע ידע דאיטביל להו [הלא יודעים הם שכבר נעשו טבל] ל ענין מעשר, שכן משנאסף היין לבור שליד הגת — כבר התחייב במעשר!

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁנִּתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו לַבּוֹר. וְהָתַנְיָא: יַיִן מִשֶּׁיָּרַד לַבּוֹר!

אמר רב ששת: כאן מדובר שנתפתחו חביותיו באופן שנשפך יינן שוב לבור היין וסבורים שעוד לא נתחייבו במעשר, ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]; יין חייב במעשרות מיד משירד לבור!

כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר מִשֶּׁיִּקַּפֶּה. דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדְעִינַן. וְנֵימָא לְהוּ: אִיבָּעֵי לְכוּ אַסּוּקֵי אַדַּעֲתַיְיכוּ דִּלְמָא מִקַּפֶּה? בְּאַתְרָא דְּהַהוּא גַּבְרָא דְּנָגֵיד אִיהוּ מְקַפֶּה.

ומשיבים: הרי זה כ שיטת ר׳ עקיבא שאמר שיין חייב במעשר רק משיקפה (משמתחילים להוציא את הגרעינים והפסולת הצפה), דאמרו ליה [שאומרים הם לו]: לא הוה ידעינן [היינו יודעים] שכבר הוצא היין מן הבור. ושואלים, ונימא להו [ושיאמר להם]: איבעי לכו אסוקי אדעתייכו דלמא מקפה [צריכים הייתם להעלות על דעתכם שמא כבר הוקפה]! ומשיבים: באתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה [במקום שאותו אדם שמושך ומוציא מן הבור הוא גם שמקפה]! ולכן חשבו שמלאכה זו עדיין לא נעשתה.

וְהָשְׁתָּא דְּתָנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא – יַיִן מִשֶּׁיֵּרֵד לַבּוֹר וִיקַפֶּה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּשְׁלֶה בְּחָבִיּוֹת – אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו לַבּוֹר, דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדְעִינַן דְּמַשְׁלֵי.

ומעירים עוד: והשתא דתני [ועכשיו ששנה] רב זביד ממקור שנוסח בדבי [בבית המדרש] של ר׳ הושעיא: יין חייב במעשר משירד לבור ויקפה, ו ר׳ עקיבא אומר: משישלה בחביות, ששופכים את היין לחבית ולאחר שנגמרת התסיסה שולים ומוציאים את כל הפסולת. אם כן אפילו תימא [תאמר] ותפרש שלא נתפתחו חביותיו לבור אלא נפתחו בלבד, דאמרו ליה [שאומרים לו]: לא הוה ידעינן דמשלי [ידענו שכבר שלו את הפסולת].

וְנֵימָא לְהוּ: אִיבָּעֵי לְכוּ אַסּוּקֵי אַדַּעֲתַיְיכוּ דִּלְמָא מַשְׁלֵי! בְּאַתְרָא דְּהַהוּא דְּשָׁרֵיק הַהוּא מַשְׁלֵי.

ושואלים, ונימא להו [ושיאמר להם]: איבעי לכו אסוקי אדעתייכו דלמא משלי [היה לכם להעלות על דעתכם שמא כבר נשלה]! ומשיבים: באתרא [במקום] שההוא דשריק [שמגיף את החביות במגופה] ההוא גם משלי [שולה את פסולתן], ולכן סברו שנשכרו לשתי העבודות יחד.

תָּא שְׁמַע: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ – מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה: קוצץ (קובע) אדם על ידי עצמו מחיר מסויים כתוספת שכר על מנת שלא יאכל מן הפירות שעובד בהם, וכן קוצץ על ידי (עבור) בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו — מפני שיש בהן דעת ויכולים לוותר על זכותם. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, ולא על ידי בהמתו — מפני שאין בהן דעת.

קָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ קוֹצֵץ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – קְטַנִּים נַמִי נִקוֹץ לְהוּ!

קא סלקא דעתך [עלתה על הדעת] שכל אלה הם ב מקרה שמעלה (נותן) להן בעל הבית מזונות והן מסייעים לפועל בעבודתו אצל בעל הבית. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי משל שמים הוא אוכל — משום הכי [כך] אינו קוצץ עבור הקטנים, שהרי התורה זיכתה אף לאותם קטנים לאכול בשעת מלאכה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי משלו הוא אוכל ויש כאן התחייבות ממונית בלבד — קטנים נמי נקוץ להו [גם כן שיקצוץ להם]!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. אִי הָכִי, גְּדוֹלִים נַמִי! גְּדוֹלִים יָדְעִי וְקָא מָחֲלִי.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשאין מעלה להן מזונות. והם מסייעים לעבודת אביהם בלא לקבל כל תשלום, אף במזונות. ומקשים: אי הכי [אם כך] גדולים נמי [גם כן] יתן להם! ומשיבים: גדולים ידעי וקא מחלי [יודעים על התנאי ומוחלים] ואילו הקטנים אינם יכולים למחול.

וְהָא תָּנָא רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא: קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ; וְעַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים אֲבָל לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים. וְקוֹצֵץ עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּים.

ושואלים: והא תנא [והרי שנה] ר׳ הושעיא בברייתא אחרת: קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי אשתו אבל לא על ידי בהמתו, ועל ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, וקוצץ על ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין גדולים ובין קטנים. ואילו במשנה הקודמת נאמר שאינו יכול לקצוץ עבור עבד קטן.

מַאי לָאו, אִידִי וְאִידִי – בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת, וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי; דְּמָר סָבַר: מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וּמָר סָבַר: מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת. וּבָרַיְיתָא – בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת.

מאי לאו [האם לא] נפרש, כי אידי ואידי [זה וזה] בשני המקורות מדובר במעלה להן מזונות, ו אם כן עלינו לפרש כי בהא קא מיפלגי [בענין זה נחלקו]; דמר סבר [שחכם זה במשנה סבור] כי משלו הוא אוכל ולכן יכול לוותר עבור עבדו הקטן, ומר סבר [וחכם זה בברייתא סבור] כי משל שמים הוא אוכל?! ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] משלו הוא אוכל, ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן במשנה מדובר כפי שפירשנו בשאין מעלה להן מזונות, וברייתא — במעלה להן מזונות.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא? בְּמַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת? אִי הָכִי קְטַנִּים נַמִי נִקוֹץ לְהוּ! צַעֲרַיְיהוּ דִּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים לָא זָכֵי לֵיהּ רַחֲמָנָא.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — במעלה להן מזונות, אי הכי [אם כך] קטנים נמי נקוץ להו [גם כן שיקצוץ להם] ויקבע מראש שאף הם יוותרו! ומשיבים: את צערייהו [צערם] של בנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא [זיכתה לו התורה] שיוכל לוותר על כך, שכיון שרואים שיש אוכל הם מצטערים אם הם חייבים לוותר עליו.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא לְמַתְנִיתִין? בְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהֶן מְזוֹנוֹת?

ושואלים: במאי אוקימתא למתניתין [במה העמדת, הסברת, את משנתנו] — בשאין מעלה להן מזונות,