הָא נְטַר כִּדְנָטְרִי אֱינָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, עַל לְמָתָא בְּעִידָּנָא דְּעָיְילִי אֱינָשֵׁי – הָכִי נַמִי דְּפָטוּר? אֲמַר לֵיהּ: אִין. גָּנָא פּוּרְתָּא בְּעִידָּנָא דְּגָנוּ אֱינָשֵׁי – הָכִי נַמִי דְּפָטוּר? אֲמַר לֵיהּ: אִין.

הא נטר כדנטרי אינשי [הרי שמר כמו ששומרים בני אדם] ואינו חייב ביותר מזה. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי שיטתך זו, אם על למתא בעידנא דעיילי אינשי [נכנס לעיר בזמן שנכנסים בני אדם] כדרך שעושים הרועים, שכאשר הבהמות רועות במקום שקט ובטוח הם נכנסים לענייניהם לעיר, ואם באותה שעה אירעה גניבה — הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא פטור?! אמר ליה [לו]: אין [כן]. והקשה עוד: אם גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי [ישן קצת בזמן שאנשים כרגיל ישנים] — הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא פטור?! אמר ליה [לו]: אין [כן].

אֵיתִיבֵיהּ: אֵלּוּ הֵם אוֹנָסִין שֶׁשּׁוֹמֵר שָׂכָר פָּטוּר עֲלֵיהֶן – כְּגוֹן ״וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב״! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּחַזָּנֵי מָתָא.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו בברייתא: אלו הם אונסין ששומר שכר פטור עליהן — כגון: "... הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם. ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב״ (איוב א, יד-טו) משמע כי רק שוד על ידי צבא נחשב לאונס, ולא פחות מזה! אמר ליה [לו]: התם בחזני מתא [שם מדובר בשומרי העיר], שכיון שהם שומרים מקצועיים ונשכרו לצורך שמירה על רכוש העיר אם אין אונס של מלחמה ואימת מוות — אינם נפטרים.

אֵיתִיבֵיהּ: עַד מָתַי שׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּיב לִשְׁמוֹר – עַד כְּדֵי ״הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה״! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם נַמִי בְּחַזָּנֵי מָתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ חַזַּן מָתָא הֲוָה? דַּאֲמַר לֵיהּ לְלָבָן: נָטְרִי לָךְ נְטִירוּתָא יְתֵירְתָּא כְּחַזָּנֵי מָתָא.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו בברייתא אחרת: עד מתי (עד כמה) שומר שכר חייב לשמור — עד כדי מה שאמר יעקב ללבן ״הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה״ (בראשית לא, מ). אמר [לו] רבה: התם נמי בחזני מתא [שם גם כן מדובר בשומרי העיר] כמה חייבים הם לשמור. אמר ליה [לו] אביי: אטו [וכי] יעקב אבינו חזן מתא הוה [שומר העיר היה]? והלא ממנו אנו מביאים ראיה זו! אמר לו רבה: שאמר ליה [לו] יעקב ללבן: נטרי [שמרתי] לך נטירותא יתירתא כחזני מתא [שמירה יתירה כדרך ששומרים שומרי העיר].

אֵיתִיבֵיהּ: רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, בָּא זְאֵב וְטָרַף, וּבָא אֲרִי וְדָרַס – אֵין אוֹמְרִים אִילּוּ הָיָה שָׁם הָיָה מַצִּיל, אֶלָּא אוֹמְדִין אוֹתוֹ: אִם יָכוֹל לְהַצִּיל – חַיָּיב, אִם לָאו – פָּטוּר.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו בברייתא אחרת: רועה שהיה רועה בהמות של אחרים והניח עדרו ובא לעיר, ו בינתים בא זאב וטרף, או בא ארי ודרס — אין אומרים: אילו היה שם היה מציל. וכיון שלא היה — צריך לשלם. אלא אומדין אותו כך: אם יכול היה להציל, שהיה בכוחו להבריח חיה כזו — הרי זה חייב, שברור שבשל עזיבתו את המקום נגרם הנזק, ואם לאו [לא] — פטור.

מַאי לָאו דְּעַל בְּעִידָּנָא דְּעָיְילִי אֱינָשֵׁי? לָא, דְּעַל בְּעִידָּנָא דְּלָא עָיְילִי אֱינָשֵׁי. אִי הָכִי, אַמַּאי פָּטוּר? תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – חַיָּיב!

וממשיך אביי: מאי לאו [האם לא] מדובר בברייתא זו באופן דעל בעידנא דעיילי אינשי [שנכנס לעיר בזמן שרגילים אנשים להיכנס], וקשה איפוא לרבה! ודחה רבה: לא, מדובר באופן דעל בעידנא דלא עיילי אינשי [שנכנס בזמן שאין אנשים רגילים להיכנס]. והקשה אביי: אי הכי, אמאי [אם כך, מדוע] פטור גם כשהיה זה באופן שאינו יכול להציל? הלא זהו מקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, וכיון שהיתה פשיעה מתחילה חייב אף על האונס!

דְּשָׁמַע קַל אַרְיֵה וְעַל. אִי הָכִי, אוֹמְדִין אוֹתוֹ? מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעֱבַד? הָיָה לוֹ לְקַדֵּם בְּרוֹעִים וּבְמַקְלוֹת.

והסביר רבה: מדובר באופן ששמע קל [קול] אריה שואג בסביבה ועל [ונכנס לעיר כדי להנצל], ואם כן לא היתה תחילתו פשיעה אלא באונס. והקשה: אי הכי [אם כך], מה ענין אומדין אותו? מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות] כנגד אריה? השיב לו: היה לו לקדם את האריה ברועים ובמקלות להבריחו.

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר? אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נַמִי, דְּהָא מָר הוּא דְּאָמַר: שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁהָיָה לוֹ לְקַדֵּם בְּרוֹעִים וּבְמַקְלוֹת וְלֹא קִידֵּם – חַיָּיב! שׁוֹמֵר חִנָּם – בְּחִנָּם, שׁוֹמֵר שָׂכָר – בְּשָׂכָר.

ושואלים: אי הכי, מאי איריא [אם כך, מה שייך, מדוע דווקא] שנה דין זה בשומר שכר? אפילו שומר חנם נמי [גם כן] זה דינו, דהא מר [שהרי אדוני] הוא שאמר הלכה זו: שומר חנם שהיה לו מקום ואפשרות לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם — חייב, שאם לא עשה דבר הרי הוא כפשיעה בשמירה. ענה לו רבה: שומר חנם מתחייב רק כאשר היה יכול לאסוף רועים להגן על הצאן בחנם, שומר שכר חייב אפילו לא היה יכול לאסוף רועים להגן על הצאן אלא בשכר.

וְעַד כַּמָּה? עַד כְּדֵי דְמֵיהֶן. וְהֵיכָן מָצִינוּ בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁחַיָּיב בְּאוֹנְסִין? דַּהֲדַר שָׁקֵיל דְּמֵיהֶן מִבַּעַל הַבַּיִת.

ושואלים: ועד כמה צריך להוציא לשכירת עזרה והגנה כזו? ומשיבים: עד כדי דמיהן של הבהמות, שקיבל עליו לשמור עליהן. ושואלים: אם כך, נמצא ששומר שכר משלם משלו עבור הגנת הבהמות מחיות טרף, והיכן מצינו בשומר שכר שחייב באונסין, שהרי דבר זה אונס הוא לכל הדעות, ובכל זאת מתברר שהשומר משלם עבורו בעקיפין! ומשיבים: דהדר שקיל [שחוזר ולוקח] את דמיהן של השומרים הללו מבעל הבית.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אִי הָכִי, מַאי אַהֲנֵי לֵיהּ מִינָּהּ? נַפְקָא מִינָּהּ לְכוּשְׁרָא דְּחֵיוָתָא, אִי נַמִי לְטִרְחָא יְתֵירְתָּא.

אמר [לו] רב פפא לאביי: אי הכי מאי אהני ליה מינה [אם כך, מה הנאה לו מזה] לבעל הבהמות? שהרי בעל הבית משלם, ומה שלא הפסיד בשביל האריה — הפסיד על ידי השומרים! ומשיבים: נפקא מינה לכושרא דחיותא [יוצא מזה הענין לכושרן, הרגלן, של הבהמות], שאף שמבחינת הכסף אין הבדל, בכל זאת אם היה צריך לקנות בהמות אחרות הריהו מפסיד את ההרגל והכושר של הבהמות שהיו שלו, ועדיף לו להחזיק בבהמותיו שלו. אי נמי לטרחא יתירתא [או גם כן לענין הטרחה היתירה] שיש בקניית בהמות חדשות.

רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַבָּה, דְּאָמְרִי: לְהָכִי יְהָבִי לָךְ אַגְרָא לִנְטוּרֵי לִי נְטִירוּתָא יְתֵירְתָּא.

שיטת רבה היתה איפוא כי אף שומר שכר חייב רק בשמירה ובטיפול רגיל, ואולם רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא [היו סבורים כשיטתו זו] של רבה, דאמרי [שהם אומרים] שהמפקיד אומר לשומר: להכי יהבי [לזה נתתי] לך אגרא [שכר] כדי לנטורי [שתשמור] לי נטירותא יתירתא [שמירה יתירה] ולא שתלך ותאכל ותישן כשאר בני אדם.

בַּר אַדָּא סִבּוֹלָאָה הָוֵי קָא מַעֲבַר חֵיוָתָא אַגַּמְלָא דְּנֶרֶשׁ. דָּחֲפָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ וּשְׁדִיתָהּ בְּמַיָּא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא, חַיְּיבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הֲוָה לִי לְמֶעֱבַד? אֲמַר לֵיהּ: אִבָּעֵי לָךְ לַעֲבוּרֵי חֲדָא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ: יָדְעַתְּ בֵּיהּ בְּבַר אַחְתֵיךְ דְּמָצֵי לְמֵעֲבַר חֲדָא חֲדָא? אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר צְוַוחוּ קַמָּאֵי דְּקַמָּךְ, וְלָא אִיכָּא דְּאַשְׁגַּח בְּהוּ.

מסופר: בר אדא סבולאה [הסבל] הוי קא מעבר חיותא אגמלא [היה מעביר בהמות על הגשר הצר] של נרש. דחפה בהמה חדא [אחת] את חברתה ושדיתה במיא [וזרקתה במים] וטבעה. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב פפא, חייביה [וחייבו]. אמר ליה [לו] בר אדא: מאי הוה [מה היה] לי למעבד [לעשות]? אמר ליה [לו] רב פפא: אבעי [היה] לך לעבורי חדא חדא [להעביר אותן אחת אחת] אמר [לו] בר אדא: האם ידעת ביה בבר אחתיך דמצי למעבר חדא חדא [יודע אתה בבן אחותך שיכול להעביר אחת אחת]? כלומר, האם יודע אתה מישהו שיכול לעשות זאת? הלא הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי! אמר [לו]: רב פפא: כבר צווחו קמאי דקמך [צעקו וטענו על כך ראשוני ראשונים] ולא איכא דאשגח בהו [היה מי שישגיח בהם], שכיון שאתה מומחה ולכך נשכרת — עליך האחריות.

אַיְבוּ אַפְקִיד כִּיתָּנָא בֵּי רוֹנְיָא. אֲזַל שַׁבּוּ שַׁמְטֵיהּ מִינֵּיהּ. לְסוֹף הוּכַּר הַגַּנָּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, חַיְּיבֵיהּ. לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין?

ומסופר עוד: איבו אפקיד כיתנא בי [איבו הפקיד פשתן בבית, אצל] איש בשם רוניא. אזל [הלך] גנב ששמו שבו שמטיה מיניה [וחטף אותו ממנו] בכוח, בגזילה. לסוף [לבסוף] הוכר הגנב ונתפס. אתא לקמיה [בא הענין לפני] רב נחמן, חייביה [וחייב אותו], את רוניא. ושואלים: לימא פליגא [האם לומר שחלוקה] פסיקה זו על דברי רב הונא בר אבין?

דְּשָׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: נִגְנְבָה בְּאוֹנֶס וְאַחַר כָּךְ הוּכַּר הַגַּנָּב, אִם שׁוֹמֵר חִנָּם הוּא – רָצָה נִשְׁבָּע, רָצָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין. אִם שׁוֹמֵר שָׂכָר הוּא – עוֹשֶׂה עִמּוֹ דִּין וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע.

ששלח רב הונא בר אבין הלכה זו: בהמה שנגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב ונתפס, אם שומר חנם הוא השומר הראשון, רצה — נשבע שלא שלח ידו בה והבעלים יגבו מן הגנב, רצה — עושה עמו, עם הגנב, דין, ומקבל ממנו. אם שומר שכר הוא — עושה עמו דין ואינו נשבע. ורוניא, כיון ששומר חנם היה, מדוע צריך הוא לעשות דין?

אֲמַר רָבָא: הָתָם גַּבְרֵי דְּפַרְמוּסְקָא הָווּ קַיְימִי, דְּאִי רְמָא קָלָא הָווּ אָתוּ וּמַצְלִין לֵיהּ.

אמר רבא: אינו דומה, שכן התם גברי דפרמוסקא הוו קיימי [שם במקרה של רוניא אנשי השלטון היו עומדים שם], דאי רמא קלא הוו אתו ומצלין ליה [שאם היה מרים את קולו היו באים ומצילים אותו], ואם כן רשלנותו ופשיעתו היא שגרמה לגניבה, ולכן חובה עליו לטפל בהוצאת הכסף מן הגנב.

מתני׳ זְאֵב אֶחָד – אֵינוֹ אוֹנֶס, שְׁנֵי זְאֵבִים – אוֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, אַף זְאֵב אֶחָד אוֹנֶס.

זאב אחד שמתנפל על עדר — אינו אונס, לפי שיכול הרועה לגרשו. שני זאבים — אונס. ר׳ יהודה אומר: בשעת משלחת זאבים, כשהזאבים יוצאים ממחבואיהם ומתנכלים בכל מקום, אף זאב אחד — אונס.

שְׁנֵי כְלָבִים – אֵינוֹ אוֹנֶס. יָדוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מֵרוּחַ אַחַת – אֵינוֹ אוֹנֶס, מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת – אוֹנֶס. הַלִּסְטִים – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. הָאֲרִי הַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹנֶס.

שני כלבים — אינו אונס. החכם ידוע הבבלי אומר משום (בשם) ר׳ מאיר: אם באו שני הכלבים מרוח אחת (מצד אחד) — אינו אונס, משתי רוחות — אונס, שהרי אינו יכול להתגונן כראוי. הלסטים (שודדים) — הרי זה אונס. הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש — הרי אלו אונס.

אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן, אֲבָל הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים – אֵינוֹ אוֹנֶס.

אימתי נחשבים אלה כאונס לפטור את שומר השכר — בזמן שבאו חיות רעות או גזלנים מאליהן למקום המרעה הרגיל. אבל אם הוליכן הרועה למקום גדודי חיה ולסטים — אינו אונס, שהרי מעשיו הם שגרמו.

מֵתָה כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. סִגְּפָהּ וּמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס. עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס. הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וּמֵתָה – אֵינוֹ אוֹנֶס.

מתה בהמה כדרכה — הרי זה אונס, סגפה (עינה אותה) במלאכה ובחוסר טיפול בה ומתה — אינו אונס. עלתה הבהמה לראשי צוקין ונפלה משם ומתה — הרי זה אונס. העלה אותה הוא עצמו לראשי צוקין ונפלה ומתה — אינו אונס.

גמ׳ וְהָתַנְיָא: זְאֵב אֶחָד אוֹנֶס! אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַהִיא בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא.

על דברי המשנה שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: זאב אחד — אונס! אמר רב נחמן בר יצחק: הברייתא ההיא מדברת בשעת משלחת זאבים, ו שיטת ר׳ יהודה היא.

״הַלִּסְטִים הֲרֵי זֶה אוֹנֶס״. אַמַּאי? לוֹקִי גַּבְרָא לַהֲדֵי גַּבְרָא! אֲמַר רַב: בְּלִסְטִים מְזוּיָּין.

שנינו במשנה: הלסטים — הרי זה אונס. ושואלים: אמאי [מדוע]? לוקי גברא להדי גברא [שיעמוד אדם מול אדם] ויתגונן הרועה, שהרי לשמירה נשכר, ואם כן ילחם בגנב! אמר רב: מדובר כאן בלסטים מזויין שאין הרועה יכול להתגונן מפניו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: לִסְטִים מְזוּיָּין וְרוֹעֶה מְזוּיָּין מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אוֹקֵי גַּבְרָא לַהֲדֵי גַּבְרָא, אוֹ דִּלְמָא: הַאי מָסַר נַפְשֵׁיהּ, וְהַאי לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ? מִסְתַּבְּרָא דְּהַאי מָסַר נַפְשֵׁיהּ וְהַאי לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרָבָא: אַשְׁכַּחֵיהּ רוֹעֶה, וַאֲמַר לֵיהּ: גַּנָּבָא סַרְיָא, בְּדוּכְתָּא פְּלָנְיָא יָתֵיבִינַן,

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: לסטים מזויין ורועה מזויין מהו הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן אוקי גברא להדי גברא [האם אומרים אנו שיעמוד אדם מול אדם] וילחם, או דלמא [שמא], האי מסר נפשיה [זה הגנב מוסר את נפשו], והאי [וזה הרועה] לא מסר נפשיה [מוסר את נפשו]? ומשיבים: מסתברא דהאי מסר נפשיה [מסתבר לומר שזה מוסר את נפשו], והאי [וזה] לא מסר נפשיה [מוסר את נפשו], ואין על הרועה אחריות אם לא נכנס למלחמה כזו. אמר ליה [לו] אביי לרבא: מה יהיה הדין במקרה שאשכחיה [מצא אותו] הרועה לגנב מפורסם, ואמר ליה [לו]: גנבא סריא [גנב מסריח]! בדוכתא פלניא יתיבינן [במקום פלוני אנו הרועים יושבים]