אֲבָל שָׁאַל אֶת הַפָּרָה וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַבְּעָלִים אוֹ שְׂכָרָן, וּמֵתָה – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״.

אבל אם שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים, או שכרן, ומתה, גם אם הם עדיין עובדים עבורו — חייב, והוא שנאמר: ״בעליו אין עמו שלם ישלם״ (שמות כב, יג).

גמ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל אֶת הַפָּרָה, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּקָתָנֵי ״עִמָּהּ״ – עִמָּהּ מַמָּשׁ. ״עִמָּהּ״ מַמָּשׁ מִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? פָּרָה בִּמְשִׁיכָה וּבְעָלִים בַּאֲמִירָה!

תחילה מבררים בעיה מעשית בנושא זה, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף]: שאל את הבעלים ואחר כך שאל את הפרה, מכלל הדברים אתה למד דרישא דקתני [שמתחילה ששנה] שאל בעליה עמה — הכוונה עמה ממש, באותו רגע. ואולם עמה ממש, מי משכחת לה [איך יכול אתה למצוא אותה], כלומר, כיצד יכול להיות דבר כזה? הלא את הפרה הוא קונה לענין שאילה רק במשיכה, ובעלים נשאלים לו באמירה בלבד, וכשאומר לבעלים ששואל אותו ואת בהמתו, הרי שאילתו קודמת!

אִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּקַיְימָא פָּרָה בַּחֲצֵרוֹ דְּשׁוֹאֵל, דְּלָא מִחַסְּרָא מְשִׁיכָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאָמַר לֵיהּ: אַתְּ גּוּפָךְ לֹא תִּשָּׁאֵל עַד שְׁעַת מְשִׁיכַת פָּרָתְךָ.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כגון דקיימא [שעומדת] הפרה בחצרו של השואל, דלא מחסרא [שאינה מחוסרת] משיכה, ומיד כשמסכים בעל הפרה הרי היא כבר מושאלת לשואל אגב חצירו. איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר באופן שאמר ליה [לו]: את גופך [אתה עצמך] לא תשאל לי לעבודה עד שעת משיכת פרת ך.

תְּנַן הָתָם: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים הֵם: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר.

דיני ארבעה שומרים כבר נדונו בפרק הקודם. (דף צג, א–ב) אבל לא נתבררו לעומקם, ומעתה באים לדון בהם לגופם. תנן התם [שנינו שם במשנה]: ארבעה שומרים הם: שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.

שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה.

שומר חנם — נשבע ונפטר מתשלום על הכל, והשואל — משלם את הכל, נושא שכר והשוכר — נשבעין ונפטרים מתשלום על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שְׁלִישִׁית בְּשׁוֹאֵל.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם במקרא? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] מדרש הלכה זה: פרשה ראשונה בדיני שומרים שבתורה (שמות כב, ו–ח) נאמרה בשומר חנם, שניה (שם ט–יב) — בשומר שכר, שלישית (שם יג–יד) — בשואל.

בִּשְׁלָמָא שְׁלִישִׁית בְּשׁוֹאֵל – מְפוֹרָשׁ: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״. אֶלָּא רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, אִיפּוּךְ אֲנָא!

ושואלים: בשלמא [נניח] שלישית ברור לך שהיא עוסקת בשואל — שכן דבר זה מפורש במקרא, שנאמר: ״וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם״ (שם יג). אלא שהפרשה הראשונה עוסקת בשומר חנם והשניה בשומר שכר אולי תאמר שאיפוך אנא [אהפוך אני] ואומר להיפך, שהרי לא נאמר הדבר במפורש במקרא!

מִסְתַּבְּרָא, שְׁנִיָּה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן חַיָּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה. אַדְּרַבָּה, רִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שהשניה עוסקת בשומר שכר, שכן הוא חמור וחייב בגניבה ואבידה. ודוחים: אדרבה [להיפך], מסתבר לומר שהראשונה עוסקת בשומר שכר, שכן הוא חמור יותר שכן הוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב!

אֲפִילּוּ הָכִי, קַרְנָא בְּלָא שְׁבוּעָה עֲדִיפָא מִכְּפֵילָא בִּשְׁבוּעָה.

ומשיבים: אפילו הכי [כך], הפרשה הראשונה מקילה יותר על השומר, שכן לשלם קרנא [קרן] בלא שבועה עדיפא מכפילא [עדיף, חמור מתשלום כפל] בשבועה.

תֵּדַע, דְּהָא שׁוֹאֵל כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן.

ומוסיפים, תדע שכן הוא, דהא [שהרי] שואל כל הנאה מן הבהמה שלו, ואינו משלם אלא קרן.

וְהַשּׁוֹאֵל כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ? וְהָא בָּעֲיָא מְזוֹנֵי! דְּקַיְימָא בַּאֲגָם. וְהָא בָּעֲיָא נְטִירָה? בְּנָטַר מָתָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא תֵּימָא ״כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ״, אֶלָּא אֵימָא: ״רוֹב הֲנָאָה שֶׁלּוֹ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּשְׁאִילַת כֵּלִים.

ותוהים: והשואל כל הנאה שלו? והא בעיא מזוני [והרי צריכה הבהמה מזונות] ונמצא שאף השואל משלם משהו, ולא נהנה בלבד! ומשיבים: מדובר באופן דקיימא [שהיא עומדת] באגם ויש לה מה לאכול מעצמה. ושואלים: והא בעיא נטירה [והרי היא צריכה שמירה]? ומשיבים: מדובר ב שואל שהוא נטר מתא [שומר העיר] שממילא היא נשמרת בידו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא תימא [אל תאמר] בדיוק בלשון ״כל הנאה שלו״, אלא אימא [אמור] בלשון ״רוב הנאה שלו״. ואיבעית אימא [אם תרצה אמור]: שאמרו זאת בשאילת כלים שאינו צריך לפרנסם ולטפל בהם.

״נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה״.

שנינו שנושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

בִּשְׁלָמָא גְּנֵיבָה – דִּכְתִיב: ״אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו״. אֶלָּא אֲבֵידָה מְנָא לָן? דְּתַנְיָא: ״אִם גָּנֹב יִגָּנֵב״, אֵין לִי אֶלָּא גְּנֵיבָה. אֲבֵידָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם גָּנוֹב יִגָּנֵב״, מִכָּל מָקוֹם.

ושואלים: בשלמא [נניח] תשלום על גניבה מפורש במקרא, דכתיב [שכן נאמר]: ״ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו״ (שם יא), אלא תשלום על אבידה מנא לן [מנין לנו]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״ואם גנב יגנב״ — אין לי שהשומר משלם אלא על גניבה, אבידה מנין שהוא משלם? תלמוד לומר: ״ואם גנב יגנב״, שמכפל הלשון למדנו שמשלם מכל מקום.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: לָא אָמְרִינַן דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אָמְרִינַן דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] בכלל: לא אמרינן [איו אנו אומרים] דברה תורה כלשון בני אדם, ולשונות כפולים אלה באים לרבות דבר מה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אמרינן [אומרים אנו] דברה תורה כלשון בני אדם וכפל לשון זה אינו מלמד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אָמְרִי בְּמַעַרְבָא: קַל וָחוֹמֶר: וּמַה גְּנֵיבָה שֶׁקְּרוֹבָה לְאוֹנֶס – מְשַׁלֵּם, אֲבֵידָה שֶׁקְּרוֹבָה לִפְשִׁיעָה – לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] כך: קל וחומר; ומה גניבה ש היא קרובה במהותה לאונס, שהרי יד הגנב בדבר — אף על פי כן משלם השומר, אבידה שקרובה לפשיעה (רשלנות) — לא כל שכן שחייב!

וְאִידָךְ: מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לָהּ קְרָא.

ושואלים: ואידך [והאחר] שלומד הלכה זו מרבוי המקרא, מה הוא אומר על סברה זו? ומשיבים: סבור הוא כי מילתא דאתיא [דבר שבא, שנלמד] בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב] לפעמים, אף שאפשר היה להבינו מדעתנו.

״וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל״. בִּשְׁלָמָא שְׁבוּרָה וּמֵתָה דִּכְתִיב: ״וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת״. אֶלָּא שְׁבוּיָה בְּשׁוֹאֵל מְנָא לָן?

שנינו במשנה שם שהשואל משלם את הכל. ושואלים: בשלמא [נניח] זה שהוא משלם על שבורה ומתה, משום דכתיב [שנאמר] ״וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת״ (שם יג). אלא תשלום על השבויה בשואל מנא לן [מנין לנו]?

וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִשְּׁבוּרָה וּמֵתָה – מַה לִּשְׁבוּרָה וּמֵתָה, שֶׁכֵּן אוֹנְסָא דְּסָלֵיק אַדַּעֲתָא הוּא, תֹּאמַר בִּשְׁבוּיָה שֶׁכֵּן אוֹנְסָא דְּלָא סָלֵיק אַדַּעֲתָא הוּא!

וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד] משבורה ומתה, הלא אפשר לחלק: מה לשבורה ומתה — שכן אונסא דסליק אדעתא [אונס שעולה על הדעת] הוא, שהדבר עשוי לקרות ואפשר לומר שעל דעת כן קיבל עליו מתחילה. תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא [אונס שאין עולה על הדעת] הוא שתהא מלחמה ותלקח הבהמה בשבי!

אֶלָּא, נֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹאֵל, וְנֶאֶמְרָה שְׁבוּרָה וּמֵתָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, מַה לְּהַלָּן שְׁבוּיָה עִמּוֹ אַף כָּאן שְׁבוּיָה עִמּוֹ.

אלא כך יש לומר: נאמרה שבורה ומתה בשואל, ונאמרה שבורה ומתה בשומר שכר ("״ומת או נשבר״. שם ט), מה להלן בשומר שכר שבויה עמו (״ומת או נשבר או נשבה״. שם), אף כאן שבויה עמו.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּשׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁכֵּן לִפְטוּר, תֹּאמַר בְּשׁוֹאֵל שֶׁכֵּן לְחִיּוּב!

ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר: מה לשומר שכר שכן כולם באים לפטור שעל כל אלה איננו משלם, תאמר בשואל שכן אתה רוצה ללמוד מכאן לחיוב, ושמא אין הדברים דומים!

אֶלָּא כְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״אוֹ״ לְרַבּוֹת שְׁבוּיָה.

אלא יש לפרש כ שיטת ר׳ נתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על מה שנאמר ״ונשבר או מת״ (שם יג), ר׳ נתן אומר: ״או״ שאמרו הרי זה בא לרבות שבויה.

הַאי ״אוֹ״ מִיבָּעֲיָא לֵיהּ לְחַלֵּק! דְּסָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: עַד דְּמִיתַּבְּרָא וּמֵתָה לָא מִחַיַּיב. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: האי ״או״ מיבעיא ליה [״או״ זה נחוץ לו] כדי לחלק בין הדברים, שלולא כן סלקא דעתך אמינא [יעלה על הדעת לומר]: עד דמיתברא ומתה לא מחייב [שתישבר ותמות גם יחד אינו חייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במה שאמר ״או״ שיש כאן שני דינים נפרדים.

הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹנָתָן, אֶלָּא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים, הניחא [דבר זה נוח] ל שיטת ר׳ יונתן שלדעתו שני דברים המנויים יחד בתורה, גם אם אין דבר המחלק ביניהם, יש להבין את כל אחד מהם לעצמו, אלא לדעת ר׳ יאשיה הסבור ששני דברים הכתובים יחד, כאילו יש לראותם כאחד, אם אין הוכחה לחלוקה ביניהם מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ, אָבִיו בְּלֹא אִמּוֹ, אִמּוֹ בְּלֹא אָבִיו – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״ אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

והדוגמה לשיטות שני תנאים אלה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת״ (ויקרא כ, ט) — אין לי אלא אם קילל את אביו ואמו יחד, אבל אם קילל את אביו בלא שקילל את אמו, או את אמו בלא אביו, מנין שחייב? תלמוד לומר מסיום אותו הפסוק: ״אביו ואמו קלל דמיו בו "— ללמד: אביו קלל, אמו קלל, אלו דברי ר׳ יאשיה, ואילו

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמַע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמַע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

ר׳ יונתן אומר: אינו צריך כלל ללימוד זה, כי צירוף כזה של דברים משמע שניהם כאחד, ומשמע כל אחד בפני עצמו,