חזור
בבא מציעא
דף צה:דִּכְתִיבָא בְּהֶדְיָא – קָתָנֵי, דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא – לָא קָתָנֵי.
דכתיבא בהדיא [שנאמר במפורש] בתורה — קתני [שנה] ואילו דבר דאתיא מדרשא [שבא, שנלמד מדרשה] בלבד — לא קתני [שנה].
רש"י
דכתיבא בהדיא שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא:
קתני מתניתין בבעלים פטור:
[דאתיא מדרשא] שאר שומרים דאית בהו פטור מדרשא לא קתני:
תָּא שְׁמַע: שְׁאָלָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׁאָלָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּמָקוֹם אַחֵר וּמֵתָה – פָּטוּר.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר, ומתה — פטור.
רש"י
הכא בברייתא גרסינן שכרה ושכר בעליה עמה:
במקום אחר שלא במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר:
סַבְרוּהָ, הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי. וְהָא הַאי תַּנָּא קָתָנֵי מִילְּתָא דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא, וְאִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם לָא קָתָנֵי!
כדי להסביר את ההוכחה מעירים תחילה כי סברוה [סברו, הבינו] אותם מציעים כי הא מני [הברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ יהודה היא, שאמר: שוכר כשומר שכר דמי [הוא נחשב]. ואם כן, והא [והרי] נמצא כי האי [זה] התנא קתני מילתא דאתיא מדרשא [שנה בכל זאת דבר שבא, שנלמד, מדרשה] ואילו שומר חנם לא קתני [שנה], משמע שאין דין זה כשומר חנם!
רש"י
כש״ש דמי ותנא שוכר בבעלים פטור וה״ה לשומר שכר אבל שומר חנם לא קתני:
הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם דָּמֵי, וְתָנָא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהוּא הַדִּין לְשׁוֹמֵר שָׂכָר.
ודוחים: הא מני [זו כשיטת מי] — כשיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: שוכר כשומר חנם דמי [הוא נחשב], ו לכן תנא [שנה] הלכה זו בשומר חנם, והוא הדין לשומר שכר.
רש"י
ותנא שומר חנם שאף על פי שאין חיובו אלא פשיעה. פטור בבעלים:
והוא הדין לשומר שכר בין בפשיעה ובין בשאר חיובים:
אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּדְמַחֲלִיף רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וְתָנֵי: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם.
איבעית אימא [אם תרצה אמור]: כדמחליף [כפי שמחליף] את השיטות רבה בר אבוה ותני [ושונה] היפך בגרסה שבידינו: שוכר כיצד משלם? — ר׳ מאיר אומר: כשומר שכר ור׳ יהודה אומר כשומר חנם. ולשאלתנו לא נמצא איפוא תשובה סופית.
רש"י
איבעית אימא אי ניחא לך לאוקמא סתם ברייתא כר׳ יהודה טפי מר׳ מאיר אוקמא אשומר חנם וכר׳ יהודה כמו דמחליף רבה בר אבוה:
תוספות
איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה תימה דאמאי דחק לאוקמי כר׳ יהודה דלית הלכתא כוותיה דקי״ל דשוכר כשומר שכר כדמשמע בריש המפקיד (לעיל בבא מציעא דף לד.) ולקמן (בבא מציעא דף צז.) גבי מרימר דאגר כודניתא לבי חוזאי ובכמה דוכתי:
אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לְעוֹלָם הוּא חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה וְחוֹרֵשׁ בָּהּ, חֲמוֹר וּמְחַמֵּר אַחֲרֶיהָ, וְעַד שֶׁיְּהוּ בְּעָלִים מִשְּׁעַת שְׁאִילָה עַד שְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה. אַלְמָא קָסָבַר: ״בְּעָלָיו עִמּוֹ״ – אַכּוּלָּהּ מִילְּתָא מַשְׁמָע.
אמר רב המנונא: לעולם הוא, השומר, חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים מצויים עמו משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה, כלומר עד שעת האונס. אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] שיש לפרש ״בעליו עמו״ — אכולה מילתא [על כל הדבר] משמע, כלומר, מה שנאמר ״אם בעליו עמו״ מתייחס לכל המשך הדברים הכתוב שם, ולא למאורע אחד בלבד.
רש"י
לעולם הוא חייב ואפילו בעליו עמו:
עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת כגון אם פרה היא יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו או אם חמור הוא יהא בעליו מחמר אחריו:
מְתִיב רָבָא: שְׁאָלָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׂכָרָהּ וְשָׁאַל בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, שְׁאָלָהּ וְשָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּמָקוֹם אַחֵר וּמֵתָה – פָּטוּר. מַאי לָאו בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת?
מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה — פטור. מאי לאו [האם לא] ״במקום אחר״ כוונתו במלאכה אחרת?
לֹא, בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה. אֶלָּא מַאי ״מָקוֹם אַחֵר״? דְּקָא מְרַפֵּי וְאָזֵיל קַמָּהּ.
ודוחים: לא, הכוונה היא באותה מלאכה. ושואלים: אלא, אם כן, מאי [מה פירוש] ״מקום אחר״? ומסבירים: הכוונה היא כגון שהבהמה חורשת דקא מרפי ואזיל קמה [שזה הבעלים מרפה את הקרקע והולך לפניה] לסייע בחרישה, ונמצא שהוא עושה באותה מלאכה אף כי לא באותו מקום.
רש"י
דקמרפי ליה ואזיל קמה חופר והולך בקרקע לפניה במרא תמיד לרפותה שהיא קשה:
וְהָא מִדְּסֵיפָא עַל גַּבָּהּ הָוֵי רֵישָׁא בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: שְׁאָלָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל בְּעָלֶיהָ, שְׂכָרָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׂכַר בְּעָלֶיהָ עִמָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּעָלִים חוֹרְשִׁין עַל גַּבָּהּ וּמֵתָה – חַיָּיב.
ומקשים: והא מדסיפא [והרי ממה ששנוי בסופה] של הברייתא ״על גבה״, נמצא כי הוי רישא [הרי שבתחילתה] מדובר במלאכה אחרת, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של אותה ברייתא: שאלה ואחר כך שאל בעליה, או שכרה ואחר כך שכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים חורשין על גבה ומתה — חייב. משמע שרק בקטע זה מדובר שהבעלים נמצאים באותה מלאכה!
רש"י
והא מדסיפא על גבה ממש דתנא לה משום רבותא לאשמועינן דאפילו הכי חייב:
רישא מקום אחר נמי דנקט לה משום רבותא ואפ״ה פטור במלאכה אחרת:
שאלה ואחר כך שאל בעליה הואיל ולא הוי בשעת שאלה אע״פ שהיה בשעת שבורה ומתה. אפ״ה חייב דבעינן בעלים נשאלים בשעת שאילה דבהמה כדיליף לה לקמיה:
תוספות
הא מדסיפא על גבה רישא במלאכה אחרת דאי במרפי ואזיל היינו ממש על גבה ותימה דמאי צריך לדקדק מכח סיפא בלא סיפא תיקשי ליה רישא דאי במרפי ואזיל היינו ע״ג ממש ומאי אפילו וכ״ת דמרישא גופא לא מצי למיפרך דאיכא למימר דהיא גופא אתא לאשמועינן דמרפי ואזיל הוי כע״ג אבל מסיפא פריך שפיר דאמאי נקט אפילו ע״ג אף על גב דלא מרפי ואזיל הא מרישא שמעינן לה דא״כ כי נמי תוקי רישא במלאכה אחרת תיקשי אמאי איצטריך סיפא אפילו הא מרישא שמעינן דמלאכה אחרת הוא כע״ג וי״ל דאי רישא במלאכה אחרת ניחא ליה דנקט בסיפא אפילו בעליה ע״ג לרבותא אע״ג דמרישא שמעינן כיון דע״ג הוי רחוק ממלאכה אחרת אבל אי רישא באותה מלאכה וכגון דמרפי ואזיל כיון דאשמעינן רישא דהיינו כע״ג תו לא הוה צריך למינקט בסיפא אפי׳ בעלים חורשים על גבה:
אָמְרִי: רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה, וְרֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן. רֵישָׁא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן – דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו עַל גַּבָּהּ אֶלָּא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה, כֵּיוָן דְּהָווּ בְּעָלִים בִּשְׁעַת שְׁאִילָה – פָּטוּר. וְסֵיפָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּאַף עַל גַּב דְּעַל גַּבָּהּ, כֵּיוָן דְּלָא הָווּ בְּעָלִים בִּשְׁעַת שְׁאִילָה – חַיָּיב.
אמרי [אומרים] רישא וסיפא [גם בתחילה וגם בסוף] מדובר שהבעלים עוסקים באותה מלאכה, ושינוי הלשון יש לו טעם, כי רישא רבותא קא משמע לן, וסיפא רבותא קא משמע לן [בתחילה רבותה, דבר גדול וחדש, השמיע לנו. בסוף רבותה השמיע לנו]. ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן [בראשונה רבותה וחידוש השמיע לנו] דאף על גב דלאו [שאף על פי שלא] על גבה ממש אלא באותה מלאכה, כיון דהוו [שהיו] בעלים בשעת שאילה — פטור. וסיפא רבותא קא משמע לן [ובסופה רבותה השמיע לנו] דאף על גב [שאף על פי] שהיו על גבה ממש, כיון שלא היו בעלים בשעת שאילה — חייב.
רש"י
באותה מלאכה וכדאמר רישא דקאזיל ומרפי קמה וסיפא שמנהיגה במלמד הבקר דהוה ממש על גבה:
הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא בִּמְלָאכָה אַחֶרֶת וְסֵיפָא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה – הַיְינוּ רְבוּתָא.
על הסבר זה תוהים: האי מאי [זה מה הוא] מה טיבו של תירוץ זה?! אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] ומפרש כי רישא [ראשה] של הברייתא כשהבעלים עוסקים ממש במלאכה אחרת, וסיפא [וסופה] באותה מלאכה — היינו רבותא [זהו החידוש],
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רֵישָׁא וְסֵיפָא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה – מַאי רְבוּתָא? אִידִי וְאִידִי בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה הָוֵי!
אלא אי אמרת רישא וסיפא [אם אומר אתה שראשה וסופה] באותה מלאכה, מאי רבותא [מה הרבותה, החידוש, בדבר]? הלא אידי ואידי [זה וזה] באותה מלאכה הוי [הוא]!
רש"י
אידי ואידי באותה מלאכה ממש הוא מה לי מרפי קמה ומה לי מנהיגה:
וְעוֹד, תַּנְיָא: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״אִם בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״? אֶלָּא, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ״? לוֹמַר לְךָ: הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאִילָה – אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה. הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאִילָה.
ועוד, הלא תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ממשמע שנאמר ״אם בעליו עמו לא ישלם״ (שמות כג, יד) איני יודע בעצמי ההיפך שאם בעליו אין עמו שלם ישלם? אלא אם כן מה בכל זאת תלמוד לומר במפורש בכתוב ״בעליו אין עמו שלם ישלם״ (שם יג) — בא הכתוב לומר לך: אם היה עמו בשעת שאילה — אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.
רש"י
ועוד תניא תיובתא לרב המנונא בסיפא דמילתא דאמר בעינן שיהא עמו משעת שאילה עד שעת שבורה:
לומר לך היה עמו וכו׳ והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאילה אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה חייב ולקמן מתרץ מהיכא משמע ליה הכי:
וְתַנְיָא אִידָךְ: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ״? לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה מֵרְשׁוּת מַשְׁאִיל שָׁעָה אַחַת בִּבְעָלִים וּמֵתָה – פָּטוּר. תְּיוּבְתָּא דְּרַב הַמְנוּנָא, תְּיוּבְתָּא.
ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] בנושא זה: ממשמע שנאמר ״בעליו אין עמו שלם ישלם״ (שם) איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם? אלא מה תלמוד לומר ״אם בעליו עמו״ — לומר לך: כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה — פטור. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב המנונא, ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.
רש"י
תניא אידך היא היא אלא מר דריש בהאי משמעותא ומר דריש בהאי משמעותא ולא גבי הדדי תניא:
תיובתא דרב המנונא בתרוייהו מילתיה במאי דאמר אותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני אע״פ שהבעלים עושין במקום אחר ובמאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה. הויא תיובתא מהך ברייתא:
אַבַּיֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה. רָבָא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יוֹנָתָן.
ומעירים: אביי סבר לה [אביי היה סבור] בפירוש המקראות כ שיטת ר׳ יאשיה, שדברים שלא נאמר במפורש שהם מפורטים יש לראותם כמחוברים יחד, ומתרץ לקראי [והיה מיישב את הכתובים] כ שיטת ר׳ יאשיה. רבא סבר לה כ שיטת ר׳ יונתן שדנים כל דבר לעצמו כל עוד לא נתחבר במפורש, ומתרץ לקראי [את המקראות] כ שיטת ר׳ יונתן.
רש"י
אביי סבר לה וכו׳ השתא מהדר לפרושי מהיכא ילפי הני תנאי דבשעת שאילה בעינן ובשעת שבורה ומתה לא בעינן:
אביי סבר כר׳ יאשיה דאמר בעינן חלוק ואע״ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסק עלייהו דין או איסור:
מתרץ לקראי דלעיל:
כרבי יאשיה דמפרש דבשעת שאילה בעינן בשעת שבורה ומתה לא בעינן:
ורבא מתרץ להו בתר דעתיה דרבי יונתן דמשמע נמי אחד אחד לעצמו ומיהו אפילו הכי מצינו למילף שפיר דחדא מינייהו הוא דבעינן:
אַבַּיֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וּמְתָרֵץ לִקְרָאֵי כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה: ״בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״, טַעְמָא – דְּלֵיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, הָא אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – פָּטוּר.
ומפרטים: אביי סבר לה [סבור] כ שיטת ר׳ יאשיה ומתרץ לקראי [ומיישב את הכתובים] כ שיטת ר׳ יאשיה באופן זה: נאמר ״בעליו אין עמו שלם ישלם״, טעמא דליתיה בתרוייהו [הטעם, דווקא, שאינו בשניהם], לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה, הא איתיה בחדא וליתיה בחדא [אבל אם ישנו באחת ואיננו באחת] — פטור.
רש"י
דתניא ותניא אידך לא גרסינן דבכל חדא מתניתא דלעיל שייכי תרוייהו קראי בדרשא אלא הכי גרסינן ומתרץ לה לקראי כר׳ יאשיה בעליו אין עמו טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו וכו׳ והכי פירושו טעמא דליתא בתרוייהו שלא היה עמו לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה ומתה דעל כרחך לר׳ יאשיה אתרוייהו קאי דרישא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה קאי ובעליו אין עמו ולר׳ יאשיה הכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה אשר יקלל את אביו ואמו עד שיקלל שניהם ה״נ משמע ליה בעליו אין עמו דהאי אין אתרוייהו קאי אינו בזו ואינו בזו הוא שלם ישלם הא ישנו באחד מהן לא ישלם
וְהָא כְּתִיב ״אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם״? טַעְמָא דְּאִיתֵיהּ בְּתַרְוַיְיהוּ, הָא אִי אִיתֵיהּ בַּחֲדָא וְלֵיתֵיהּ בַּחֲדָא – מִחַיַּיב.
ויש להקשות: הא כתיב [והרי נאמר] ״אם בעליו עמו לא ישלם״ ומכאן, טעמא דאיתיה בתרוייהו, הא אי איתיה בחדא וליתיה בחדא [הטעם, דווקא שישנו בשניהם, הרי אם היה באחת ואינו באחת] — מחייב [הריהו חייב]. ויש כאן לכאורה סתירה פנימית!
רש"י
והא כתיב אם בעליו עמו דמשמע נמי אתרוייהו ישנו בזו וישנו בזו הוא דלא משלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד ע״כ יש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינו פוטרתו ומאי היא שאלה פוטרתו שכירות אינה פוטרתו ולקמן פריך איפוך אנא:
לוֹמַר לְךָ: הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאִילָה – אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה. הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּרָה וּמֵתָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאִילָה.
ויש לישב ולומר כי דבר זה בא לומר לך שאם היה עמו הבעלים בשעת שאילה — אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, אבל אם היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.