שֶׁקַּרְקַע נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה – כָּךְ שְׂכִירוּת נִקְנָה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שְׂכִירוּת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אֲמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת קַרְקַע.

וכשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה — כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ושואלים: שכירות מאי עבידתיה [מה עניינה] פה, ומה ענין חזקה בשכירות? אמר רב חסדא: כאן מדובר בשכירות קרקע, ובזו הקנין נעשה על ידי מתן כסף של השוכר, או בעצם העובדה שהשוכר מחזיק בנכס בפועל.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּגָזֵיל חֲבִיצָא דְּתַמְרֵי מֵחֲבֵירוֹ, וְאִית בָּהּ חֲמִשִּׁים תַּמְרֵי, אַגַּב הֲדָדֵי – מִזְדַּבְּנַן בַּחֲמִשִּׁים נְכִי חֲדָא, חֲדָא חֲדָא – מִזְדַבְּנַן בַּחֲמִשִּׁים.

אמר שמואל: האי מאן דגזיל חביצא דתמרי [מי שגוזל עיסה של תמרים] מחבירו ואית [ויש] בה חמשים תמרי [תמרים], באופן שאגב הדדי מזדבנן [כולן ביחד נמכרות] בחמשים נכי חדא [פחות אחת] פרוטות, כלומר, בארבעים ותשע פרוטות, ואם מוכרן חדא חדא [אחת אחת] מזדבנן [הריהן נמכרות] בחמשים, אז, אם היתה זו גזילה מ

לְהֶדְיוֹט – מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים נְכִי חֲדָא; לְהֶקְדֵּשׁ – מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים וְחוּמְשַׁיְיהוּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַזִּיק, דְּלָא מְשַׁלֵּם חוּמְשָׁא. דְּאָמַר מָר: ״וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ״ – פְּרָט לְמַזִּיק.

הדיוט, סתם אדם — משלם חמשים נכי חדא [פחות אחת], כמו שעולה החבילה בשלימותה, ואם גזל מה הקדש — משלם חמשים שלמות וחומשייהו [וחומש שלהם], מה שאין כן במזיק, שאם לא אכל אלא השמיד את התמרים, דלא משלם חומשא [שאינו משלם חומש] כלל, אף שמשלם את כל דמי הקרן. שאמר מר [החכם] על מה שנאמר ״ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו״ (ויקרא כב, יד): ״כי יאכל״ — פרט למזיק, שאיננו מוסיף חומש.

מַתְקִיף לָהּ רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: לְהֶדְיוֹט אַמַּאי מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים נְכִי חֲדָא? נֵימָא לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא חֲדָא הֲוָה מְזַבְּנִינָא לְהוּ!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ביבי בר אביי: להדיוט אמאי [מדוע] משלם חמשים נכי חדא [פחות אחת]? נימא ליה [שיאמר לו]: אנא חדא חדא הוה מזבנינא להו [אני אחת אחת הייתי מוכר אותן] ומקבל חמישים, ומשום מה משלם אתה לי פחות?

אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה תְּנַן.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ״שמין בית סאה באותה שדה״ תנן [שנינו] במשנה, שאם הזיק בית סאה בשדה אין מעריכים את חלק הנזק בלבד אלא מעריכים אותו כחלק מכל השדה. ומכאן שאין אנו מעריכים את הנזק לפי המחיר שיכול היה לקבל, אלא מעריכים אותו כפי שהוא שווה בשלמותו.

לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל דִּין הֶדְיוֹט לָאו כְּדִין גָּבוֹהַּ דָּמֵי? וְהָתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה מֵהֶקְדֵּשׁ – לֹא מָעַל, נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה.

ומעירים: למימרא [האם לומר] שסבר שמואל כי דין הדיוט לאו [לא] כדין גבוה דמי [נחשב] לענין זה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נטל אבן או קורה מהקדש — בנטילה זו בלבד לא מעל, נתנה לחבירו, הוא, הנוטל — מעל, וחבירו שלקח ממנו לא מעל. וכן אם נטל אבן זו ובנאה בתוך ביתו — לא מעל בעצם הבניה עד שידור תחתיה בשוה פרוטה, שכיון שנהנה בשווה פרוטה — חייב.

וִיתֵיב רַבִּי אַבָּהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וִיתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: זֹאת אוֹמֶרֶת: הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: הֲדַר בֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵהַהִיא.

ויתיב [וישב] ר׳ אבהו קמיה [לפני] ר׳ יוחנן, ויתיב וקאמר משמיה [וישב ואמר משמו] של שמואל דברים אלה, זאת אומרת: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות (לשלם) לו שכר, שכיוון שהדר תחת אבן של הקדש צריך לשלם עבור מה שנהנה, הרי אף הנהנה מדירה בחצר חבירו, גם אם אותה חצר אינה עומדת להשכרה, ואין בעליה יודע, ואינו מפסיד כלל, מכל מקום צריך לשלם עבור הנאתו. ולענייננו הרי זו ראיה ששמואל לומד דין הדיוט מדין הקדש! ודוחים: אמר ליה רבי יוחנן, הדר ביה [חזר בו] שמואל מההיא [מאותה סברה] שלמדים דין הדיוט מהקדש.

וּמִמַּאי דְּמֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ, דִּלְמָא מֵהָא הֲדַר? לָא, מֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ, כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת – כְּהֶדְיוֹט מִדַּעַת דָּמֵי.

ושואלים: וממאי [וממה] ודע אתה ש מההיא הדר ביה [חזר בו], דלמא מהא הדר [שמא מזו שלנו חזר בו]? ומשיבים: לא, ברור לנו כי מההיא הדר ביה [חזר בו] לפי שאז מכוונים הדברים כ דברי רבא. שאמר רבא: הנוטל חפץ של הקדש שלא מדעת הגזבר הממונה על ההקדש — דינו כהדיוט שלקח דבר מדעת דמי [נחשב], הרי כאן הסבר לדברי המשנה לענין האבן, משמע, שאין דין הקדש כדין הדיוט.

אָמַר רָבָא: הָנֵי שְׁקוּלָאֵי דִּתְבַרוּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא לְחֶנְוָואָה, בְּיוֹמָא דְּשׁוּקָא מִיזְדַּבְּנָא בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁאָר יוֹמֵי מִיזְדַּבְּנָא בְּאַרְבַּע. אַהַדְרוּ לֵיהּ בְּיוֹמָא דְּשׁוּקָא – מְהַדְּרוּ לֵיהּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא; בִּשְׁאָר יוֹמֵי – מְהַדְּרוּ לֵיהּ חָמֵשׁ.

לעצם החלוקה בין מחירים שונים עבור אותה סחורה אמר רבא: הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה [אלה הסבלים ששברו חבית יין לחנווני], ואותה חבית ביומא דשוקא מיזדבנא [ביום השוק היא נמכרת] בחמש, בשאר יומי מיזדבנא [הימים היא נמכרת] בארבע. אם אהדרו ליה ביומא דשוקא [החזירו לו את היין ביום השוק] — מהדרו ליה חביתא דחמרא [מחזירים לו חבית יין], ואם היה זה בשאר יומי [בשאר הימים] מהדרו ליה בחמש [מחזירים לו חמישה זוזים], ומוסיפים:

וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוּנֵי, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוּנֵי – הָא אִיבָּעֵי לֵיהּ לְזַבּוּנֵי.

ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשלא הוה ליה חמרא לזבוני [היה לו יין אחר למכור], ונמצא מפסיד, אבל אם הוה ליה חמרא לזבוני [היה לו יין אחר למכור] — הא איבעי ליה לזבוני [הרי היה צריך למכור] ולכן עליהם להחזיר לו רק חבית יין, וכשמחזירים לו חמשה זוזים ו

וּמְנַכֵּי לֵיהּ אֲגַר טִירְחֵיהּ, וּדְמֵי בַּרְזַנְיָיתָא.

מנכי ליה אגר טירחיה ודמי ברזנייתא [ומנכה לו החנווני את דמי שכר טירחתו ודמי נקיבת החבית], שהרי אם היתה בידו החבית היה צריך לטרוח במכירתה ולשלם עבור נקיבתה, וכיון שהם נותנים לו כסף, מנכים לו מן הכסף מה שהיה צריך להוציא אילו היתה החבית עצמה בידו.