מְמוֹרָחִין מִן הַגּוֹי – מְעַשְּׂרָן וְהֵן שֶׁלּוֹ.

ממורחין מן הגוי — מעשרן והן שלו, שאינו צריך לתת את התרומה והמעשרות שהפריש.

דְּמַרְחִינְהוּ מַאן? אִילֵימָא דְּמַרְחִינְהוּ גּוֹי – ״דְּגָנְךָ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא דְּגַן גּוֹי!

ושואלים: דמרחינהו מאן [שמירח אותם מי]? אילימא דמרחינהו [אם תאמר שמירח אותם] גוי — הלוא ״דגנך״ אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי תרומות ומעשרות (ראה דברים יב, יז. דברים יח, ד), כלומר, דווקא מה שאתה עושה אותו לדגן, שנגמרה מלאכתו ונתמרח על ידך, חייב במעשרות, ולא דגן גוי!

אֶלָּא דְּמַרְחִינְהוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּת גּוֹי; מְעַשְּׂרָן – דְּאֵין קִנְיָן לְגוֹי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיעַ מִיַּד מַעֲשֵׂר, וְהֵן שֶׁלּוֹ – דְּאָמַר לֵיהּ: קָאָתִינָא מִכֹּחַ גַּבְרָא דְּלָא מָצֵית אִישְׁתַּעֵיה דִּינָא בַּהֲדֵיהּ.

אלא דמרחינהו [שמירח אותם] ישראל מרשות גוי, כלומר, כשהיו ברשות הגוי, ולאחר מכן קנה אותם הישראל מידו. ולפיכך מעשרן — מפני שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע את התבואה מיד מעשר, והרי נתמרחו על ידי ישראל. ו מכל מקום הן שלו — מפני דאמר ליה [שאומר לו] לכהן: קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה [אני בא מכוחו של אדם שאין אתה יכול להתדיין איתו], שהרי הגוי אינו חייב לתת תרומות ומעשרות לכהן, ומידו קניתי את התבואה. ומביאים דיון שהוזכרו בו דברים אלו, בענין לוקח טבלים ממורחים מן הגוי.

תְּנַן הָתָם: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי וְאֵצֶל עַם הָאָרֶץ – בְּחֶזְקָתָן לְמַעֲשֵׂר וְלִשְׁבִיעִית,

תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת דמאי: המפקיד פירותיו אצל הכותי (שומרוני) או אצל עם הארץ, והחזירו לו — הרי הם בחזקתן למעשר ולשביעית, שאין לחשוש שמא החליפם, והחזיר לו פירות שאינם מעושרים, או שמא פירות שביעית הם, שצריכים ביעור.

אֵצֶל הַגּוֹי – כְּפֵירוֹתָיו; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דְּמַאי.

אבל המפקיד אצל הגוי — הרי הם כפירותיו של הגוי, שבוודאי החליפם. ר׳ שמעון אומר: דמאי, כלומר, ספק אם הם מעושרים, שמא לא החליפם.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְהַפְרִישׁ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – לִיתְּנָן לְכֹהֵן; תַּנָּא קַמָּא סָבַר: וַדַּאי חַלְפִינְהוּ, וּבָעֵי מֵיתְנִנְהוּ לְכֹהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: דְּמַאי.

אמר ר׳ אלעזר: להפריש תרומות ומעשרות ממה שהחזיר לו הגוי — כולי עלמא לא פליגי [כולם אינם חלוקים], וגם ר׳ שמעון מודה שצריך להפריש, כדי לצאת מידי ספק איסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה לענין ליתנן לכהן לאחר ההפרשה. תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: ודאי חלפינהו [החליף אותם] הגוי, את הפירות שהופקדו אצלו, ובעי מיתננהו [וצריך לתת אותם] את התרומה לכהן. ור׳ שמעון סבר [סבור]: דמאי, כלומר, ספק הוא, והכהן צריך להביא ראיה כדי להוציא מידיו את התרומה.

יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעֲתָא, אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: טַעֲמָא – דְּמִסַּפְּקָא לָן אִי חַלְפִינְהוּ אִי לָא חַלְפִינְהוּ, הָא וַדַּאי חַלְפִינְהוּ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵי לְמֵיתְבִינְהוּ לְכֹהֵן. וְהָאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַלּוֹקֵחַ טְבָלִים מִן הַגּוֹי מְמוֹרָחִין – מְעַשְּׂרָן וְהֵן שֶׁלּוֹ!

מסופר, יתיב [יושב היה] רב דימי וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו], שאמר ר׳ אלעזר. אמר ליה [לו] אביי: לדרך זו, טעמא [טעם הדבר] שר׳ שמעון חולק, הרי זה משום דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו [שמסופק לנו אם החליף אותם הגוי או לא החליף אותם], הא [אבל] אם ודאי חלפינהו [החליף אותם] — דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן [לדעת הכל צריך לתת אותם לכהן], את פירות התרומה שמפריש מהם. ומדוע? והאמר [והרי אמר] ר׳ שמואל אמר ר׳ חנינא: הלוקח טבלים מן הגוי, אם היו ממורחין — מעשרן, ו אולם הן שלו, ואינו צריך ליתנם לכהן!

דִּלְמָא, כָּאן – בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה, כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר!

אמר לו רב דימי: דלמא [שמא] יש לחלק, כאן ששנינו במשנה שצריך לתת לכהן — מדובר בתרומה גדולה, כאן, שאמר ר׳ חנינא שמעשרן והן שלו — מדובר בתרומת מעשר (תרומה שמקבל הכהן מן המעשר הראשון הניתן ללוי).

אַזְכַּרְתָּן מִילְּתָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ טְבָלִים מְמוֹרָחִין מִן הַגּוֹי שֶׁהוּא פָּטוּר מִתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, טְבָלִים שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אַתָּה מַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לְכֹהֵן, טְבָלִים שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי – אִי אַתָּה מַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לְכֹהֵן.

אמר לו אביי: אזכרתן מילתא [הזכרת לי דבר] שאמר ר׳ יהושע בן לוי: מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר? שנאמר: ״ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וכו׳ והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר״ (במדבר יח, כו), ויש לדייק: טבלים שאתה לוקח מבני ישראל — אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הגוי — אי (אין) אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן.

״וְאִם מֵת נֶהֱנִים בּוֹ״. דְּמִית הֵיכָא? אִילֵימָא דְּמִית בֵּי כֹהֵן וְנֶהֱנָה בּוֹ כֹּהֵן – פְּשִׁיטָא, מָמוֹנָא דִּידֵיהּ הוּא! אֶלָּא, דְּמִית בֵּי בְעָלִים וְנֶהֱנָה בּוֹ כֹּהֵן – הָא נַמִי פְּשִׁיטָא!

שנינו במשנה בענין שה שפודים בו את פטר החמור: ואם מת נהנים בו. ושואלים: דמית היכא [שמת היכן]? אילימא דמית בי כהן [אם תאמר שמת בבית הכהן], ו הכוונה היא שנהנה בו הכהן — פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי ממונא דידיה [ממון שלו] הוא! אלא, תאמר שמדובר במקרה דמית בי [שמת בבית] הבעלים, קודם שהספיק ליתנו לכהן, ו ללמד שנהנה בו כהן — הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]!

סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא, כָּל כַּמָּה דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ – לָא זָכָה בֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן: דְּמֵעִידָּנָא דְּאַפְרְשֵׁיהּ, בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּכֹהֵן קָאֵי.

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה [כל עוד שלא הגיע לידו של הכהן לא זכה בו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] דמעידנא דאפרשיה, ברשותיה דכהן קאי [מזמן שהפריש אותו, ברשותו של הכהן הוא עומד], ולפיכך, אם מת — נבלתו שייכת לכהן.