לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נַמִי, ״צְבִי וְאַיָּל״ כְּתִיב בְּהוּ.

לר׳ שמעון נמי [גם כן], אמור שאין פודים פטר חמור בפסולי המוקדשין, שהרי ״כ צבי ו כאיל״ כתיב בהו [נאמר בהם] (דברים יב, טו), ואין פודים בצבי ואייל.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַהוּ לִפְדּוֹת בִּבְהֵמַת שְׁבִיעִית?

איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בבהמת שביעית, שקנו אותה בפירות שנת שמיטה, ויש בה גם כן קדושת פירות אלה?

וַדַּאי – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, לַאֲכִילָה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא לִסְחוֹרָה; כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – סָפֵק.

ומפרטים: לפדות פטר חמור ודאי בבהמת שביעית — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, ובוודאי אין פודים בה, שהרי נמצא הפודה קונה את פטר חמורו בבהמת שביעית שהוא נותן לכהן. ואינו רשאי לעשות כן, שהרי דווקא לאכילה אמר רחמנא [אמרה התורה] שמותר להשתמש בפירות שביעית, שנאמר: ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ (ויקרא כה, ו), ולא לסחורה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה במקרה של ספק פטר חמור.

וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דְּלֵית לֵיהּ סָפֵק; כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה,

ומפרטים: ואליבא [ולפי שיטתו] של ר׳ שמעון לא תיבעי [תישאל] לך, דלית ליה [שהרי אין לו] כלל דין פדיון בספק פטר חמור. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה, איפוא, אליבא [לפי שיטתו] של ר׳ יהודה, הסבור כי במקרה זה מפריש שה כדי להפקיע את איסורו, ואולם אינו צריך לתיתו לכהן.

מַאי? כֵּיוָן דְּמַפְרִישׁ טָלֶה וְהוּא לְעַצְמוֹ – ״לְאָכְלָה״ קָרֵינָא בֵּיהּ. אוֹ דִּילְמָא: כֵּיוָן דְּכַמָּה דְּלָא מַפְקַע אִיסּוּרֵיהּ לָא מִישְׁתְּרֵי – כִּסְחוֹרָה דָּמֵי?

וכך יש לשאול: מאי [מה הדין]? האם כיון שמפריש טלה והוא לעצמו, אם כן ״לאכלה״ קרינא ביה [קוראים אנחנו בו], ואין כאן סחורה, שהרי אינו נותנו לכהן כדי לזכות בחמורו. או דילמא [שמא]: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה [שכל עוד שלא מפקיע השה את איסורו] של פטר החמור לא מישתרי [איננו מותר] בהנאה, אם כן כשמפריש אותו תחתיו — כסחורה בבהמת שביעית דמי [נחשב] הדבר?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת שְׁבִיעִית אֵין פּוֹדִין בָּהּ אֶת הַוַּדַּאי, אֲבָל פּוֹדִין בָּהּ אֶת הַסָּפֵק.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, מדברים מפורשים שאמר רב חסדא: בהמת שביעית אין פודין בה את פטר החמור הודאי, אבל פודין בה את הספק.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת שְׁבִיעִית – פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה וְחַיֶּיבֶת בַּמַּתָּנוֹת;

ו עוד אמר רב חסדא: בהמת שביעית — פטורה מן הבכורה, שהבכור שתלד אינו קדוש. וחייבת במתנות, זרוע לחיים וקיבה, שצריך כל השוחט בהמת חולין לתת לכהן.

פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה – ״לְאָכְלָה״ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא לִשְׂרֵיפָה, וְחַיֶּיבֶת בַּמַּתָּנוֹת – דִּ״לְאָכְלָה״ קָרֵינָא בָּהּ.

ומסבירים: פטורה מן הבכורה — כי ״לאכלה״ אמר רחמנא [אמרה התורה] ביחס לפירות שביעית (ויקרא כה, ו), ולא לשריפה, ובכור בהמה טהורה — אימוריו נשרפים על גבי המזבח. וחייבת במתנות — משום שבמקרה זה ״לאכלה״ קרינא [קורא אני] בה, שהרי הכהן אוכל אותם.

מֵיתִיבֵי: הָאוֹכֵל מֵעִיסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ – חַיָּיב מִיתָה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במסכת שביעית: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה (הופרשה) ממנה חלתה — חייב מיתה, כדין כל אוכל עיסה שלא הורמה חלתה.

וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִטַּמְּיָא בַּת שְׂרֵיפָה הִיא – ״לְאָכְלָה״ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא לִשְׂרֵיפָה!

ו לפי דברי רב חסדא, אמאי [מדוע] כלל חייבת עיסת שביעית בחלה? והרי כיון שאילו מטמיא [נטמאת] החלה בת שריפה היא, אם כן, יש לומר לגבי חיוב הפרשת חלה, כמו לגבי דין בכורה: ״לאכלה״ אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא לשריפה!

שָׁאנֵי הָכָא דִּכְתִיב: ״לְדֹרֹתֵיכֶם״.

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] לגבי חלה, דכתיב [שנאמר]: ״וראשית עיסותיכם תתנו לה׳ לתרומה לדרתיכם״ (במדבר טו, כא), והמלה ״לדורותיכם״ באה להדגיש: תמיד, וגם בשביעית, יש דין חלה.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: מִנַּיִן לָאוֹכֵל מֵעִיסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ שֶׁחַיָּיב מִיתָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְדֹרֹתֵיכֶם״.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה — שנאמר: ״לדרתיכם״. אבל בדין בכור בהמה לא נאמרה לשון זו, ומשום שאימוריו נשרפים — פטורה בהמת שביעית מן הבכורה.

וְלִגְמַר מִינָּהּ! הָתָם – עִיקָּר לַאֲכִילָה, הָכָא – עִיקָּר לִשְׂרֵיפָה.

ושואלים: ולגמר מינה [ושנלמד ממנה] מן האמור בחלה, שבהמת שביעית חייבת בבכורה, ואין אומרים בכגון זה ״לאכלה״ ולא לשריפה! ומשיבים: אין הדברים דומים, התם [שם, בחלה] עיקר דינה הוא לאכילה, ורק אם נטמאה צריך לשורפה, הכא [כאן, בבכור] עיקר דינם של האימורים הוא לכתחילה לשריפה.

״נְתָנוֹ לְכֹהֵן״ כו׳. תָּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאָמַר לוֹ הַכֹּהֵן: ״תְּנֵהוּ לִי, וַאֲנִי אֶפְדֵּהוּ״ – הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן פְּדָאוֹ בְּפָנָיו.

שנינו במשנה: נתנו לכהן את פטר החמור עצמו — אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו. ומעירים: מכאן שאנו חוששים שמא יתרשל הכהן בפדייתו. ואם כן תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנתינו את זו ששנו חכמים בברייתא]: ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן: ״תנהו לי ואני אפדהו״ — הרי זה לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו הכהן בפניו.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זֹאת אוֹמֶרֶת – נֶחְשְׁדוּ הַכֹּהֲנִים עַל פִּטְרֵי חֲמוֹרִים. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּמַחְזַק לָן דְּמִיקְרֵי, אֲבָל בִּסְתָמָא – לָא, קָא מַשְׁמַע לָן דְּמוֹרֶה בָּהּ הֶיתֵּירָא.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת שנחשדו הכהנים על פטרי חמורים, להשתמש בהם בלא פדיון. ותמהים: פשיטא [פשוט] הדבר, הרי דבר זה נובע במישרין מדברי הברייתא, ומה חידש רב נחמן? ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דמחזק לן [במקום שמוחזק לנו] הכהן בדבר זה, דמיקרי [שמזדמן לו לעיתים] להשתמש בפטר חמור בלא לפדותו, אבל בסתמא [בכהן סתם] לא. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב נחמן שיש לחשוש לכך בכל כהן, מפני שהוא מורה בה היתירא [היתר] לעצמו, שלא להפריש שה תחתיו, שהרי ממילא הוא שלו.

מתני׳ הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וָמֵת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

המפריש שה לפדיון פטר חמור, ומת השה קודם שנתנו לכהן — ר׳ אליעזר אומר: חייבין הבעלים באחריותו, וצריכים ליתן לכהן שה אחר, כמו שחייבים באחריות חמש סלעים של פדיון הבן, שאם אבדו לאחר שהפרישם — צריך ליתן לכהן חמש סלעים אחרים. וחכמים אומרים: אין חייבין באחריותו, כ דין פדיון מעשר שני.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת – שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָּבֵר, וּמוּתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְטָלֶה לַכֹּהֵן.

העיד ר׳ יהושע ור׳ צדוק שנקבעה הלכה על המפריש שה לפדיון פטר חמור, ש אם מת השה — שאין כאן לכהן כלום, שכבר נפדה החמור, ואין הבעלים חייבים באחריות השה, וכדברי חכמים. מת פטר חמור עצמו, לאחר שהפריש שה תחתיו, ולא הספיק ליתנו לכהן — ר׳ אליעזר אומר: אין פטר חמור פדוי, שהרי לא הגיע השה ליד הכהן, ולפיכך יקבר פטר החמור, כדין איסורי הנאה, ומותר הבעלים בהנאתו של טלה שהפריש, כאילו לא הפרישו כלל. וחכמים אומרים: משהפריש את השה — נפדה פטר החמור, כאילו בא השה ליד הכהן, ולכן אין פטר החמור צריך להקבר, ו הטלה ניתן לכהן.

גמ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה״ וגו׳, מַה בְּכוֹר אָדָם חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ – אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.

בענין שה שהופרש לפדיון פטר חמור, ועדיין לא ניתן לכהן, שלדעת ר׳ אליעזר חייבים באחריותו, כפדיון הבן, אמר רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לדבריו של ר׳ אליעזר? דכתיב [שנאמר]: ״אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה״ (במדבר יח, טו), ובכך הקישם הכתוב זה לזה: מה פדיון בכור אדם חייב באחריותו — אף פדיון בכור בהמה טמאה חייב גם כן באחריותו.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי מַה בְּכוֹר אָדָם מוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתָּר! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי, וְהָתְנַן: מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָּבֵר; מַאי ״יִקָּבֵר״ – לָאו דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה?

אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] הוקשו זה לזה, יש לומר גם: מה בכור אדם מותר בהנאה, שהרי אין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור שלא נפדה — אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה קודם שנפדה, ומותר לגוזזו ולעבוד בו! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך גם כן], שלדעת ר׳ אליעזר פטר חמור מותר בהנאה, והתנן [והרי שנינו במשנה זו]: מת פטר חמור, ר׳ אליעזר אומר: יקבר, ולכאורה מאי [מה טעם] יקבר — לאו [האם לא] משום שהוא אסור בהנאה?

לָא, יִקָּבֵר כִּבְכוֹר אָדָם. אֶלָּא אָדָם בְּכוֹר הוּא דְּבָעֵי קְבוּרָה, פָּשׁוּט לָא בָּעֵי קְבוּרָה?

דחה רב יוסף: לא, יקבר כ דין בכור אדם, שאם מת יש מצוה לקוברו, שהרי, כאמור, הוקש לו בכתוב. ותמהים: אלא, לפי הסבר זה, אדם בכור שמת הוא דבעי [שצריך] קבורה, פשוט (שאינו בכור) שמת לא בעי [צריך] קבורה?

וְעוֹד, תַּנְיָא: מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – שֶׁמַּפְרִישׁ טָלֶה עָלָיו וְהוּא שֶׁלּוֹ!

ועוד, איך אתה יכול לומר שפטר חמור מותר בהנאה לדעת ר׳ אליעזר? והרי תניא [שנויה ברייתא]: מודה ר׳ אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו — שמפריש טלה עליו, והוא שלו. והרי אין צורך להפריש טלה אלא כדי להפקיע מפטר החמור את איסור ההנאה שבו!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה״ – לִפְדִיָּיה הִקַּשְׁיתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

אלא אמר רבא: אף שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, וכדברי רב יוסף, אין זה אלא כדי לחייב באחריות פדיונו, אבל לא להתירו בהנאה, שכן אמר קרא [המקרא]: ״אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה״ (במדבר יח, טו), והחזרה על לשון פדייה באה לומר: לפדייה הקשיתיו, ולא לדבר אחר.

תְּנַן הָתָם: הָעֲרָכִין – בִּשְׁעָתָן, וּפִדְיוֹן הַבֵּן – אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר – לְאַלְתַּר.

תנן התם [שנינו שם] בברייתא: הערכין, כשנודר ערכו של פלוני להקדש, לפי הערכים הקצובים בתורה לכל גיל — בשעתן, כלומר, נותן את ערכו שבשעת הנדר, ואם נדר ערכו של תינוק פחות מבן חודש, שאין לו ערך — אינו חייב כלום, גם לאחר שלושים יום. ופדיון הבן — אחר שלשים יום צריך ליתנו לכהן, שנאמר: ״ופדויו מבן חודש תפדה״ (במדבר יח, טז). פדיון פטר חמור — לאלתר.

וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר? וּרְמִינְהִי: אֵין בַּעֲרָכִין וּבְפִדְיוֹן הַבֵּן וּבִנְזִירוּת וּבְפֶטֶר חֲמוֹר פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים,

ותוהים: ופדיון פטר חמור לאלתר? ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים יום,

וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם!

ומוסיפין עד עולם!

אָמַר רַב נַחְמָן: לוֹמַר שֶׁאִם פְּדָאוֹ – פָּדוּי. מִכְּלָל דִּבְנוֹ, אִם פְּדָאוֹ – אֵינוֹ פָּדוּי? וְהָאִיתְּמַר: הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַב אָמַר: בְּנוֹ פָּדוּי!

אמר רב נחמן: מה ששנינו ״פטר חמור לאלתר״ בא לומר שאם פדאו לאלתר — פדוי, אף שלכתחילה מצוותו לאחר שלושים יום. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד, שבנו, ששנינו לגביו באותה ברייתא: ״אחר שלושים יום״, אם פדאו בתוך הזמן אינו פדוי? והאיתמר [והרי נאמר]: הפודה את בנו בתוך שלשים יום ללידתו, רב אמר: בנו פדוי!

לָאו אִיתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא, ״מֵעַכְשָׁיו״ – אֵין בְּנוֹ פָּדוּי!

ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] מה שאמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] אם אומר בתוך שלושים יום שהוא פודה את בנו מעכשיו — אין בנו פדוי, ורק אם נותן את המעות על מנת שהפדיון יחול לאחר שלושים יום הרי זה פדוי, כשיגיע זמנו.