נִפְדִּין תְּמִימִים אוֹ אֵין נִפְדִּין תְּמִימִין?

ושואלים: האם הולדות הללו, שנולדו לפני פדיונם, נפדין כשהם תמימים, או אין נפדין תמימין, וצריך להמתין להם שייפול בהם מום, ואז ייפדו, כדין קדשי מזבח?

תָּא שְׁמַע: הַמַּתְפִּיס בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ וְיָלְדוּ – יִמָּכְרוּ וְאֵין צְרִיכִין מוּם, שֶׁאֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן, שֶׁלֹּא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו בברייתא: המתפיס (המקדיש) בעלי מומין קבועין לגבי (לשם) המזבח וילדו — ימכרו הולדות, ואין צריכין להמתין שיפול בהם מום כדי להיפדות, מפני שאין קדושה (קדושת הגוף) חלה עליהן. וטעם הדבר — שלא ייתכן שיהא הטפל, הולד, חמור מן העיקר, האם, שאינה קדושה בקדושת הגוף.

טַעֲמָא – שֶׁלֹּא יְהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר, אֲבָל הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו – קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמִים – קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף.

ומעירים, מברייתא זו יש לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר, ולכן אין הולד קדוש בקדושת הגוף, למרות שהוא עצמו תמים וראוי להקרבה. אבל במקום ששיקול זה אינו קיים, וכגון אם הקדיש זכר תמים למזבח, אבל לא להקרבה, אלא לדמיו, הואיל והוא ראוי להקרבה — קדוש הוא עצמו בקדושת הגוף, וקרב כעולה (ואינו נפדה אלא אם נפל בו מום). ומוסיפים: הרי זה מסייע ליה [לו] ל דברי רבא, שאמר רבא: הקדיש זכר תמים לדמים, ולא כדי שיקרב בעצמו — קדוש קדושת הגוף למזבח.

״וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר״. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתְנֵי: ״חַיָּיב״, וּמוֹקֵי לָהּ בְּבָמַת יָחִיד.

שנינו במשנה לגבי מקדיש בעלי מום למזבח: והשוחטן בחוץ פטור. ומעירים: ר׳ אלעזר מתני [היה שונה] כאן ״חייב״, ומוקי לה [מעמיד אותה] במקדיש בעל מום ושוחטו בבמת יחיד, כלומר, במזבח שבונה כל אדם לעצמו ומקריב עליו, בזמן שהיו הבמות מותרות, קודם שנבנה המקדש.

דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְבָמָה גְּדוֹלָה, דִּכְתִיב: ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר״ וגו׳ – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְבָמַת יָחִיד.

שאמר ר׳ אלעזר: מנין לזובח (שוחט) בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, שהוא עובר עליה ב איסור לא תעשה? שנאמר: ״לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום״ (דברים יז, א), אם אינו ענין ל איסור זביחת בעל מום בבמה גדולה, בבמת הציבור, דכתיב [שהרי כבר נאמר] הדבר לגבי הקרבה במשכן: ״עורת או שבור וגו׳ לא תקריבו אלה לה׳ " (ויקרא כב, כב) — תנהו ענין לבמת יחיד, ללמד שאסור לזבוח בעלי מומים גם שם.

אֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים – תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְכוֹר; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם – לִיקְרַב נַמִי כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא!

ושואלים: ומדוע אתה דורש כתוב זה לענין במת יחיד? יכול אתה לדורשו באופן כללי לגבי איסור זביחת בעל מום, אימא [ואמור כך]: אם אינו ענין לקדשים — תנהו ענין לבכור. ואף שבכור מכלל הקדשים הוא — הוצרך לכתוב מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ו בכור קדוש בבכורה גם כשהוא בעל מום — ליקרב נמי [שיקרב גם כן] כשהוא בעל מום, קא משמע לן [משמיע לנו] שלא!

אָמְרִי: בְּכוֹר בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר לֹא תִזְבָּחֶנּוּ״.

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: בכור בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו]: ״וכי יהי בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו״ (דברים טו, כא), ולא הוצרך לכתוב זה.

וְאֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְקָדָשִׁים – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשֵׂר; דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְקָדוֹשׁ בְּמוּמוֹ, דִּכְתִיב: ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״ – נִקְרַב נַמִי בְּמוּמֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא!

ועוד שואלים: ואימא [ואמור כך]: אם כתוב זה אינו ענין לקדשים — תנהו ענין למעשר בהמה. דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר]: הואיל ו מעשר קדוש במומו, דכתיב [שנאמר] בו: ״לא יבקר בין טוב לרע״ (ויקרא כז, לג), כלומר, בין הוא תמים (״טוב״) ובין אם הוא בעל מום (״רע״) הריהו קדוש — נקרב נמי במומיה [שיקרב גם כן במומו], קא משמע לן [משמיע לנו] שלא!

אָמְרִי: מַעֲשֵׂר נַמִי, גָּמַר הַעֲבָרָה הַעֲבָרָה מִבְּכוֹר.

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: מעשר נמי [גם כן] גמר [למד] דין זה בגזירה שווה העברה העברה מבכור, שבבכור נאמר: ״והעברת״ (שמות יג, יב), ובמעשר נאמר: ״כל אשר יעבור״ (ויקרא כז, לב). ואף הוא לא הוצרך לכתוב זה.

אֵימָא: תְּנֵהוּ עִנְיָן לִתְמוּרַת קָדָשִׁים; דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּקְדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם, דִּכְתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ״ וגו׳ – קְרֵיבָה נַמִי כְּשֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא!

ושואלים עוד, אימא [אמור]: אם כתוב זה אינו ענין לקדשים, תנהו ענין לתמורת קדשים כשאומר על בהמת חולין שתהא תמורת בהמת קרבן, ללמד שאין מקריבים אותה כשהיא בעלת מום. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: הואיל ו תמורה קדושה גם כשהיא בעלת מום, דכתיב [שנאמר]: ״לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ (ויקרא כו,לב) — קריבה נמי [גם כן] כשהיא בעלת מום, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא!

אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ״ – מַקִּישׁ תְּמוּרָתוֹ לוֹ, מָה הוּא – בַּעַל מוּם לֹא, אַף תְּמוּרָתוֹ – בַּעַל מוּם לֹא.

ומשיבים: גם לשם כך אין צורך בכתוב מיוחד, שהרי כבר אמר קרא [הכתוב]: ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ (ויקרא כו,לב), ובכך מקיש (משווה) הכתוב תמורתו של קרבן לו, לקרבן עצמו: מה הוא עצמו, כשהוא בעל מום לא יקרב, אף תמורתו — בעל מום לא. ונמצא הכתוב ״לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום״ מיותר איפוא, לדרוש ממנו איסור זביחת בעל מום בבמת יחיד, כפי שדרש ר׳ אלעזר.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא, אֵימָא: תְּנֵהוּ עִנְיָן לְוַלְדוֹת קָדָשִׁים; דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּקְדוֹשִׁין כְּשֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין אַגַּב אִמָּן – כְּשֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין נַמִי קָרְבִי, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ זירא, אימא [אמור כך]: אם כתוב זה אינו ענין לקדשים — תנהו ענין לולדות קדשים, שנולדו כשהם בעלי מומים, ללמד שאסור להקריבם. דסלקא דעתך אמינא [שכן יעלה על דעתך לומר]: הואיל וקדושין כשהן נולדים בעלי מומין אגב קדושת אמן, אם כן כשהן בעלי מומין נמי קרבי [גם כן קרבים], קא משמע לן [משמיע לנו] ש

אָמַר רָבָא: כְּבָר פְּסָקָהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ״, ״רַק קָדָשֶׁיךָ״ – אֵלּוּ הַתְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ״ – אֵלּוּ הַוְּולָדוֹת, ״וּנְדָרֶיךָ״ – הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לְנֶדֶר, מַה נֶּדֶר – בַּעַל מוּם לֹא, אַף הָנֵי נַמִי – בַּעַל מוּם לֹא.

לא! אמר רבא: גם לשם הלכה זו לא הוצרכנו לכתוב זה, שכן כבר פסקה [פסק אותה] התנא דבי [מבית מדרשו של] ר׳ ישמעאל מכתוב אחר. דתנא דבי [שכך שנה התנא מבית מדרשו של] ר׳ ישמעאל על הפסוק: ״רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה׳ "(דברים יב, כו), ״רק קדשיך״ — אלו התמורות, ״אשר יהיו לך״ — אלו הוולדות, שגם אלו קרבים על המזבח, ״ונדריך״ — הקישן (השוה אותם) הכתוב את התמורות והולדות לנדר, מה נדר בעל מום לא יקריב, אף הני נמי [אלה גם כן] — בעל מום לא יקרבו.

״וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה״. מַאי טַעֲמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר״ וגו׳, הָשְׁתָּא רַע בְּטוֹב אָמְרַתְּ לֹא, טוֹב בְּרַע מִיבָּעֲיָא? אֶלָּא: טוֹב מֵעִיקָּרוֹ – עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, רַע מֵעִיקָּרוֹ – אֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.

שנינו במשנה לגבי בהמות שהוקדשו כשהן בעלות מום: ואין עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתה — אין בהמת החולין קדושה. ומסבירים: מאי טעמא [מהו הטעם, המקור] לדין זה? שאמר קרא [הכתוב] בדין התמורה: ״לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב״ (ויקרא כז, י), ויש לשאול: מדוע הוצרך להזכיר ״טוב ברע״? השתא [עכשיו, הרי] רע בטוב, בהמת קדשים בעלת מום בבהמת חולין תמימה, אמרת [אומר אתה] שלא ימיר, ואם המיר — עושה תמורה, למרות שהיא עצמה אינה ראויה להקרבה; כשממיר טוב ברע, בהמת קדשים תמימה, שראויה להקרבה, בבהמת חולין בעלת מום, מיבעיא [צריך לומר] שהוא עושה תמורה? אלא ״טוב ברע״ בא ללמדנו דין אחר: דווקא בעל מום שהוא טוב מעיקרו, בשעה שהוקדש — עושה תמורה, אבל רע מעיקרו, שהוקדש כשכבר היה בעל מום — אין עושה תמורה.

״אִם מֵתוּ יִפָּדוּ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.

שנינו במשנה לגבי מקדיש בעלי מום למזבח: אם מתו — יפדו. אמר רב יהודה אמר רב: זו, ששנינו שייפדו — דברי ר׳ שמעון היא, שאמר: דווקא קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, שכשרוצים לפדותם צריך להעמידם לפני הכהן כדי שיעריך אותם. ולכן, כשמתו, ולא ניתן להעמידם — לא ניתן לפדותם, אלא ייקברו. אבל קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו ייפדו, וכפי

דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ – יִפָּדוּ. וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ שֶׁנִּפְדֶּה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא ״אוֹתָהּ״, ״אוֹתָהּ״ – לְמַעוּטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא.

דתנן [ששנינו במשנה], ר׳ שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו. ומכל מקום, למרות שלדעת ר׳ שמעון קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, מודה ר׳ שמעון בבעל מום מעיקרו, שהקדישו למזבח כשהוא בעל מום, ומת — ש הוא נפדה. מאי טעמא [מה הטעם]? מהו המקור לכך בכתוב? שאמר קרא [הכתוב]: ״והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אותה״ (ויקרא כז, יא—יב), ולמדים: ״אותה״ — למעוטי [למעט] בעל מום מעיקרא [מתחילתו], שאינו בכלל העמדה והערכה.

אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם מֵתוּ – יִקָּבְרוּ. מַאן חֲכָמִים? תַּנָּא דְּבֵי לֵוִי הוּא, דְּתָנָא דְּבֵי לֵוִי: הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וַאֲפִילּוּ בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ.

אבל חכמים אומרים: קדשי מזבח, גם אם הקדישם כשהם בעלי מום — צריכים העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יקברו. ואומרים: מאן [מי הם] חכמים אלו — תנא דבי [התנא של בית מדרשו של] לוי הוא, ששנה כך בברייתות שבידו. דתנא דבי [שכך שנה התנא של בית מדרשו של] לוי: הכל, כל הבהמות שהוקדשו למזבח, היו בכלל העמדה והערכה שהצריך הכתוב כדי לפדותם, ואפילו היה בעל מום מעיקרו כשהוקדש למזבח.

וְכֵן תָּנָא דְּבֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: אֲפִילּוּ חַיָּה, אֲפִילּוּ עוֹף. וְהָכְתִיב: ״אוֹתָהּ״! ״אוֹתָהּ״ לְתַנָּא דְּבֵי לֵוִי קַשְׁיָא.

וכן תנא דבי [שנה התנא של בית מדרשו של] לוי במתניתיה [במשנתו]: אפילו חיה אפילו עוף, שאינם עומדים להקרבה, צריכים העמדה והערכה כדי לפדותם. ומקשים: כיצד הוא אומר שהכל היו בכלל העמדה והערכה? והכתיב [והרי כתוב] ״והעריך אתה״, ומלה זו באה למעט! ומשיבים: אכן, ״אתה״ לתנא דבי [לתנא של בית מדרשו של] לוי קשיא [קשה].

אֲבָל רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי, הָכִי נַמִי דְּאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ? אִי הָכִי,

ומתקשים: מתוך שהוצרכנו לומר, כי דעת ״חכמים״ הרי זו דעת תנא דבי לוי, משמע כי דווקא תנא דבי לוי חלוק על ר׳ שמעון, אבל רבנן דפליגי עליה [חכמים שחולקים עליו] על ר׳ שמעון במשנה במסכת תמורה, וסבורים כי קדשי מזבח אינם טעונים העמדה והערכה, מאי [מה דעתם]? הכי נמי [כך גם כן], סבורים הם כר׳ שמעון, שבעלי מום מעיקרם, אם מתו — יפדו? אי הכי [אם כן],