אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ״ – אֵין לְךָ בָּהֶן הֶיתֵּר אֲכִילָה אֶלָּא מִשְּׁעַת זְבִיחָה וָאֵילָךְ. אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים הָכִי נָמִי דְאָמַר.

איכא דאמרי [יש אומרים] שלמדים איסור גיזה וחלב מכתוב זה באופן אחר: ״תזבח ואכלת״ (דברים יב, טו) — אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה (שחיטה) ואילך, ואילו גיזה וחלב, שהם הנאות שמחיים — אסורות. ומעירים: ולדרך זו, אבל פודין את הקדשים שנפסלו על מנת להאכילן לכלבים — הכי נמי דאמר [כך גם כן אומר] תנא זה, כלומר, מותר הדבר לשיטתו.

״וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן״. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאִיעַבַּר וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן – אַמַּאי? וְלַד צְבִי וְאַיָּל נִינְהוּ! אֶלָּא דְּאִיעַבַּר לִפְנֵי פִדְיוֹנָן וְאִיתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן; הָא לִפְנֵי פִדְיוֹנָן – מִיקְדַּשׁ נַמִי קָדְשִׁי.

שנינו במשנה: וולדן וחלבן של פסולי המוקדשים אסור בהנאה לאחר פדיונן. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] שולדם אסור? אילימא [אם תאמר] במקרה דאיעבר ואיתיליד [שגם התעבר, וגם נולד] לאחר פדיונן — אמאי [מדוע] הולדות אסורים? והרי כמו ולד של צבי ואיל נינהו [הם], כלומר, חולין גמורים! אלא צריך לומר דאיעבר [שהתעבר] לפני פדיונן ואיתיליד [ונולד] לאחר פדיונן. ויש לדייק מכאן: אלה אסורים, הא [אבל] אם גם נולדו לפני פדיונן — מיקדש נמי קדשי [הריהם קדושים גם כן].

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״זָכָר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד, ״וּנְקֵבָה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַתְּמוּרָה.

ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שולדות בעלי מומים גם הם קדושים? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ביחס לקרבן שלמים: ״אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו״ (ויקרא ג, א), ומדוע נתפרשו זכר ונקבה? והלא בכלל ״בקר״ זכר ונקבה! אלא ״זכר״ — לרבות את הולד, ו״נקבה״ — לרבות את התמורה, שאם המיר (החליף) בהמת שלמים בבהמת חולין — אף היא נעשית בהמת שלמים.

וְאֵין לִי אֶלָּא וְלַד תְּמִימִין וּתְמוּרַת תְּמִימִים, וַלְדֵי בַּעֲלֵי מוּמִין וּתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִם זָכָר״ – לְרַבּוֹת וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין, ״אִם נְקֵבָה״ – לְרַבּוֹת תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין.

ואין לי אלא ולד קדשים תמימין ותמורת תמימים, ואולם ולדי בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, מנין שחלה אף עליהם קדושה, למרות שבעלי המומים עצמם פסולים להקרבה? כשהוא אומר ״אם זכר״, הרי ״אם״ לשון ריבוי היא — לרבות ולד בעלי מומין, וכן ״אם נקבה״ —

אוֹתָן וְלָדוֹת שֶׁלְּאַחַר פִּדְיוֹנָן, מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? לִפְנֵי פִדְיוֹנָן מִיפְלַג פְּלִיגִי בְּהוּ, אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: קָדְשִׁי לִיקְרַב, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: קָדְשִׁי לִרְעִיָּיה;

לרבות תמורת בעלי מומין. ושואלים: אותן ולדות שנולדו לאחר פדיונן של פסולי המוקדשים, ששנינו במשנה שהם אסורים בהנאה, מה תהא עליהן, מה יעשו בהם? ומסבירים: אם נולדו לפני פדיונן — מיפלג פליגי בהו [חלוקים בהם] חכמים מה דינם, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר]: קדשי [קדושים הם] אפילו ליקרב על גבי המזבח, שהרי הם עצמם תמימים. ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: לא יהא הנולד קדוש יותר מאמו, ולפיכך אינם קדושים להקרבה, אלא קדשי [קדושים הם] לרעייה, שירעו עד שייפול בהם מום, ויפדו אותם.

דִּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶן? אָמַר רַב הוּנָא: כּוֹנְסָן לְכִיפָּה וְהֵן מֵתִין. דְּהֵיכִי לִיעֲבִיד? לִיקְרְבִינְהוּ – מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָאָתוּ, לִיפְרְקִינְהוּ – לָא אַלִּימִי לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנָן.

אבל אם נולדו לאחר פדיונן של אמותיהם מה תהא עליהן? אמר רב הונא: כונסן לכיפה (מכניסם לחדר סגור) והן מתין שם ברעב. וטעם הדבר, דהיכי ליעביד [שהרי איך נעשה]? ליקרבינהו [נקריב אותם] — אי אפשר, שהרי מכח קדושה דחויה קאתו [הם באים], שנולדו לבהמה שכבר נפדתה ויצאה לחולין. ליפרקינהו [שנפדה אותם] — לא אלימי למיתפס [אין הם חזקים, אין קדושתם חזקה דיה, כדי לתפוס] את פדיונן בקדושה תחתם, ולכן הם עצמם אינם יוצאים לחולין.

אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא: סָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח. סָמוּךְ לְפִדְיוֹנָן? לְמֵימְרָא דִּבְנֵי פְדִיָּיה נִינְהוּ? אֶלָּא אֵימָא: סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמָּן מַתְפִּיסָן לְשֵׁם אוֹתוֹ זֶבַח. טַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים.

ומעירים: אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של רבי חנינא: ולדות אלו, סמוך לפדיונן מתפיסן (מקדישם) לשם אותו מין זבח של אמם. ותמהים: סמוך לפדיונן? למימרא [האם לומר] שבני פדייה נינהו [הם]? והרי אמרנו שלא ניתן לפדותם! אלא אימא [אמור]: סמוך לפדיון אמן, כשהם במעי אמם, מתפיסן (מקדישם) לשם אותו זבח של אמם, שאם היתה אם הולד בהמת שלמים — יתפיסו לשלמים. וכשאמו נפדית — הולד אינו נפדה ונדחה עמה, שהרי הוא קדוש בפני עצמו. ושואלים: טעמא מאי [טעם הדבר מהו]? מדוע לא להשאיר את ולדות הקדשים כפי שהם? אמר ר׳ לוי: גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים, ויבוא לידי תקלה של הנאה מקדשים.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ שֶׁמַּתְפִּיסָן לְכָל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַתְפִּיסָן. מַאי טַעְמָא? אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ מִבְּכוֹר, מַה בְּכוֹר – אֵין מַתְפִּיסָן לְכָל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה, דִּכְתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה׳ בִּבְהֵמָה וגו׳ לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ״, אַף הָנֵי – אֵין מַתְפִּיסָן לְכָל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה.

בעקבות דברי ר׳ חנינא, בעא מיניה [שאל אותו] רבינא מרב ששת: מהו שמתפיסן את ולדות בעלי המומים כשהם במעי אמם לכל זבח שירצה, ולאו דווקא למין זבח של אמם? אמר ליה [לו]: אין מתפיסן. שאל אותו: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר ליה [לו]: גמר [הריהו למד] גזירה שווה ״בשעריך״ ״בשעריך״ מבכור, שבבכור נאמר: ״בשעריך תאכלנו״ (דברים טו, כב), ובפסולי המוקדשים נאמר: ״בכל שעריך״ (דברים יב, טו), ללמדנו: מה בכור — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, דכתיב [שנאמר]: ״אך בכור אשר יבכר לה׳ בבהמה (וגו׳) לא יקדיש איש אתו״ (ויקרא כז, כו), אלא הריהו נשאר בקדושת בכור, אף הני [אלה], ולדי פסולי המוקדשים — אין מתפיסן לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם, שהרי קדושה שיש בהם — קדושת אמם היא.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: קָדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּישָׁן וְנִפְדּוּ – חַיָּיבִין בִּבְכוֹרָה וּבְמַתָּנוֹת. בֵּין לִפְנֵי פִדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן – הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. בֵּין לִפְנֵי פִדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן – אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת: קדשים שקדם מום קבוע להקדישן — מתחילתם אין גופם קדוש להקרבה, ולכן, לאחר שנפדו חייבין בבכורה ובמתנות. והואיל ואין להם דין קרבן, על כן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים. וכן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — אין עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיה — אין היא קדושה.

וְלִפְנֵי פִדְיוֹנָן – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּוְלָדוֹתֵיהֶן חוֹל, וְנִפְדִּין תְּמִימִים, וּמַתְפִּיסָן לְכָל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין לְכָל דִּבְרֵיהֶם, אֵין לְךָ בָּהֶם אֶלָּא מִצְוַת עִלּוּי בִּלְבַד.

ולפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה כשאר נכסי הקדש, ולאחר פדיונן— אין מועלין בהן. וולדותיהן שנולדו לאחר פדיונם — הריהם חול, ו אם נולדו קודם הפדיון — נפדין הולדות למרות שהם תמימים, ו אם רוצה להקדיש את הולדות — מתפיסן לכל זבח שירצה. כללו של דבר: הרי הן כחולין לכל דבריהם, לכל דיניהם, ואין לך בהם שינוי מכל בהמת חולין, אלא מצות עלוי (הערכה) ופדייה בלבד.

אֲבָל קָדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּישָׁן וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, בֵּין לִפְנֵי פִדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן – הַגּוֹזֵז וְהָעוֹבֵד בָּהֶן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. וּבֵין לִפְנֵי פִדְיוֹנָן בֵּין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן – עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

אבל קדשים בעלי מום שקדם הקדישן את מומן, או שקדם מום עובר להקדישן ו רק לאחר מכאן נולד מום קבוע — כבר נתקדש גופם למזבח, ו לכן כשנפדו הרי הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות. בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים. ובין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן — עושין תמורה.

לִפְנֵי פִדְיוֹנָן – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וּלְאַחַר פִּדְיוֹנָן – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּוְלָדוֹתֵיהֶן קוֹדֶשׁ, וְאֵין נִיפְדִּין תְּמִימִין, וְאֵין מַתְפִּיסָן לְכָל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכָל דִּבְרֵיהֶם, וְאֵין לְךָ בָּהֶן אֶלָּא הֶיתֵּר אֲכִילָה בִּלְבַד.

לפני פדיונן — מועלין בהן, יש בהם דין מעילה, ולאחר פדיונן — אין מועלין בהן, שכבר אינם רכוש ההקדש או המזבח. וולדותיהן שנתעברו בהם קודם פדיונן, גם אם נולדו לאחר פדיונם — קודש, שכבר נתקדשו בקדושת אמם למזבח, ואין ולדות אלה ניפדין כל עוד הם תמימין. ו אם ברצונו להקדישם אין מתפיסן את הולדות לכל זבח שירצה, אלא למין זבח של אמם (וכדברי רב ששת). כללו של דבר: קדשים שנפל בהם מום ונפדו הרי הן כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד.

״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ דְּרֵישָׁא – לַאֲתוּיֵי שׁוֹחֲטָן בַּחוּץ דְּפָטוּר, ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר״ דְּסֵיפָא

ומבארים: ״כללו של דבר״ דרישא [שנאמר בהתחלה], באלו שקדם מומם להקדשם — לאתויי [להביא, לרבות] דין שוחטן בחוץ שהוא פטור, ״כללו של דבר״ דסיפא [שנאמר בסוף], באלו שקדם הקדשם את מומם