חזור
בכורות
דף יז:וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן – רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
ו כשיישחט חייב במתנות, צריך לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה, ככל בהמת חולין. ור׳ יוסי פוטר אותו ממתנות. מת אחד מהן, מן השניים שנולדו יחד, ואין לפנינו אלא אחד שהוא ספק בכור, מה דינו? ר׳ טרפון אומר: יחלוקו הבעלים והכהן. ר׳ עקיבא אומר: כיון שיש ספק אם הוא הבכור — יישאר ביד הבעלים, שכן המוציא ממון מ חזקת חבירו עליו מוטלת הראיה ששלו הוא. וכל זה אם נולדו שני זכרים, ואחד מהם בוודאי בכור, אלא שיש ספק איזה מבין השנים. אבל אם נולדו זכר ונקבה ואז ייתכן שאין כאן כלל בכור — אין כאן לכהן כלום לדעת הכל.
רש"י
על צמרו של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו:
תוספות
זכר ונקבה אין לכהן כלום אאפילו יוצא שני ראשים כאחד קאי ומודה ר׳ יוסי הגלילי הכא דאע״ג דאפילו אי כוליה רחם מיקדשי מ״מ מין במינו אינו חוצץ כדאמר בפ״ק (לעיל בכורות דף ט:) הכא שהיא נקבה והויא פטר רחם כמוה בטלה בכורתו לגמרי ולא דמי לההיא דפ׳ בהמה המקשה (חולין דף ע.) כרכתו אחותו והוציאתו דהתם איירי כדנפק הוא דרך ראשו והיא דרך מרגלותיה דלא הויא איהי פטר רחם:
גמ׳ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּאָמַר: אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם בִּידֵי שָׁמַיִם, וְכָל שֶׁכֵּן בִּידֵי אָדָם. וְרַבָּנַן, בִּידֵי שָׁמַיִם אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, בִּידֵי אָדָם מַאי?
אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר׳ ינאי: לר׳ יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר [שמענו אותו שהוא אומר] במשנתנו כי אפשר לצמצם, כלומר, ייתכן ששני דברים מתרחשים בדיוק יחד, בדבר שקורה בידי שמים, כלומר, מאליו, וכגון יציאת שני ראשים כאחד. וכל שכן שהוא סבור שאפשר לצמצם בדבר שנעשה בידי אדם, שמכוון לעשות בדיוק ובמכוון. ואולם רבנן [חכמים], שמענו אותם במשנתנו שהם אומרים: בידי שמים אי אפשר לצמצם, שאין להניח שדבר הנעשה מאליו נעשה בדיוק מוחלט. לענין צמצום בידי אדם, שמכוון לעשות דבר בדיוק, מאי [מה] דעתם?
תוספות
אפשר לצמצם בידי שמים פי׳ בקונטרס כגון הך דלידה דאע״ג דאין מקפידין בכך וכ״ש בידי אדם במתכוונים לצמצם שום מדה או שום דבר דודאי אפשר לצמצם וקשה לר״י כי קא מבעיא ליה לרבנן דבידי שמים א״א לצמצם בידי אדם מאי היכי פשיט מצמצם מכוון בין שתי עיירות הא על כרחך נהי דיכולין לצמצם הדבר כשמתכוונין למדוד מ״מ לרבנן א״א שיהא הדבר מצומצם בין שתי עיירות דכיון דבידי שמים הוא שמעצמו נפל שם מתחלה ולא נתעסקו עליו למדוד ולהניחו שם מכוון ונראה לרבי דאפילו למ״ד א״א לצמצם בידי שמים אף שפעמים שנמדד בו שהוא מצומצם אלא ה״ק אי אפשר לברר צמצום שבידי שמים כגון לידה דהכא שאין פנאי לברר ולדקדק איזה יצא תחלה ולכך אין שניהן לכהן אבל בידי אדם שיש שהות לברר מיבעיא לן ופשיט ליה מנמצא מכוון בין שתי עיירות דאי אמרת אי אפשר לברר אם הוא מצומצם אע״ג דפרישית דזימנין דמיקרי שהוא מצומצם כיון דאי אפשר להבחין לא יביאו שתי העגלות מספק דמילתא דלא שכיחא היא ואין לנו לתלות מספק שאירע כן ובמסקנא פשטינן דלרבנן אי אפשר לצמצם ואפילו אדם ומתוך הא דפליגי אמוראי בפ״ק דעירובין (דף טז:) בפרוץ כעומד ופ״ב דחולין (דף כח:) במחצה על מחצה כרוב היה נראה דהלכה כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם ואין לומר דקרי פרוץ כעומד כשדומה לנו שהם שוים דאף על גב דשמא אינם שוים וכן מחצה על מחצה דשחיטה דהא מפרש טעמא דלא הוי כרוב וכעומד משום דאמר רחמנא למשה שחוט רובא וגדור רובא דתיפוק לי דבלאו הכי היה אסור מספק משום דשמא שייר רובא והא דפריך בגיטין בפרק הזורק (גיטין דף עח.) והא א״א לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת דמפרש כגון דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות ואפי׳ יהא הלכה כר׳ יוסי הגלילי מ״מ דוחק הוא להעמיד המשנה בכך שאין רגילות להיות הדבר מצומצם וסתמא לא כוונו בבת אחת לבא ובפ׳ שבועת העדות (שבועות דף לב.) גבי כפרו שניהם כאחת פריך והא אי אפשר לצמצם ומשני הא מני רבי יוסי הגלילי ור׳ יוחנן משני אפילו תימא רבנן כו׳ משמע דאין הלכה כר׳ יוסי הגלילי וכן בפ׳ ארבעה אחין (יבמות דף כח.) גבי אחיות איני יודע מי שנאן אמרינן אליבא דרבי יוחנן לא סתים לן תנא כר׳ יוסי הגלילי לכך נראה דבידי שמים אין הלכה כמותו והך דשבועות וד׳ אחין הוו בידי שמים אבל בידי אדם הלכה כמותו כדמוכחא ההיא דחולין ועירובין וא״ת הא דאמרינן בפ״ק דעירובין (דף ה:) לחי המושך מדופנו של מבוי פחות מד׳ אמות אין צריך לחי אחר להתירו וארבע אמות צריך לחי אחר להתירו וקאמר רב הונא בר׳ יהושע לא אמרן אלא במבוי ז׳ ניתר בעומד מרובה על הפרוץ רב אשי אמר מבוי ח׳ לא צריך לחי מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נדון משום לחי פירוש דאם כן אין בלחי עשרה אמות מאי אמרת דשוו תרווייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהם ולהקל משמע דאי אפשר לברר הדבר ויש לומר דלעולם אפשר למדוד אלא לא הטריחו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש בין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא״כ הם שווים ומילתא דלא שכיחא היא ומכל מקום אם היה איסורא דאורייתא היה אסור כיון שאפשר למדוד וזה אין להקשות על רב אשי כי שוו כי הדדי נמי לשתרי דקיימא לן פרוץ כעומד מותר דהתם קאי על רב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה פרוץ כעומד אסור והרב רבי שמעון מיינבלא היה מפרש דפרוץ כעומד ומחצה על מחצה כרוב סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ומאן דשרי כשדומה לנו שהפרוץ כעומד משום דאימר פרוץ מרובה ואם תמצא לומר שהם שוים רחמנא אמר גדור רובא ובענין זה יש לפרש ההוא דמחצה על מחצה כרוב והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל כיון דאי אפשר למדוד אבל קשיא לרבי דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור מטעם חששא בעלמא דשמא הם שוים אע״ג דאי עומד נפיש מותר ואי פרוץ נפיש מותר וא״כ היכי דייק מנמצא מכוון בין שתי עיירות התם נמי אע״ג דאי אפשר לכוון ולצמצם מודו רבנן דמביאות שתי עגלות משום חששא דאורייתא דשמא הם שוים ועוד דמאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דא״ל רחמנא למשה גדור רובא שחוט רובא ואיכא למתלי טפי לאיסור מלהיתר אבל אם היה לתלות להיתר יותר מלאיסור היה מותר כדאשכחן מאן דשרי משום דאמר רחמנא למשה לא תשייר רובא ולא אסר מטעם דשמא הפרוץ מרובה ואם כן ההיא דלחי אפילו הוי ספק דאורייתא תישתרי כיון דבין פרוץ (מעומד) נפיש בין עומד נפיש מותר ומהא דפריך בההיא שמעתא דפרוץ כעומד והא אפשר לצמצם גבי אם יש ריוח ביניהם (סוכה דף טו:) אין לדקדק שום דבר דרבינו חננאל גריס והא אי אפשר לצמצם וכן רבינו שמעון ולרבינו תם נמי אין ראיה שיהא הלכה כן דלא הוי כמו אי אפשר לצמצם בעלמא אלא כלומר אי אפשר לצמצם בשום ענין שלא יהא אויר משהו בין הסכך לשפוד כמו שפירש שם ובההיא דסוף מכילתין (דף ס:) יצאו שנים בעשירי וקראו עשירי משמע דסבר ליה כרבי יוסי הגלילי אפילו בידי שמים דאי כרבנן דא״א לצמצם אותו שקדם הוי עשירי אפי׳ ישתוק בו והוה ליה כאילו קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי דאין אחד עשר קדוש שלא נעקר שם עשירי ממנו וכן בההיא דסוף פ״ב דחולין (דף לח:) דתחת אמו פרט ליתום דאוקימנא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכן בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע.) גבי הא דבעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב ויש לדחות ההיא דלקמן בפרק בתרא (בכורות דף ס:) דאפילו סבר אי אפשר לצמצם כיון דאין יכול להכיר אי זה קדם משהו לחבירו ונתכוין לקרות שניהם עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא לעשירי עשירי ואח״כ לאחד עשר עשירי ובסמוך דקאמר התם דכל בבת אחת תרוייהו קדשי לאו ממש בבת אחת בצמצום אלא כדפרשינן ומיהו קשה דבעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף נ.) ובפ״ב דקדושין (דף נא.) פריך מהא דיצאו שנים בעשירי לרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו ומשמע דקשה ליה דהוה לן למימר דכיון דבזה אחר זה אין האחרון קדוש בבת אחת לא יהא קדוש לא זה ולא זה כמו מקדש אשה ואחותה והיאך יכול להיות זה דל קריאת שם דידיה מהכא כיון דאי אפשר לצמצם וממה נפשך עשירי מאליו קדוש וי״ל דמבתרא פריך היאך הוא הקדוש כיון דאינו קדוש אלא מחמת דיבורו:
תָּא שְׁמַע: חוּט שֶׁל סִיקְרָא חוֹגְרוֹ בָּאֶמְצַע לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים וּבֵין דָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים; וְאִי אָמְרַתְּ אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם בִּידֵי אָדָם, זִימְנִין דְּקָא יָהֵיב עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה! דִּמְרַוַּוח בָּהּ פּוּרְתָּא.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: חוט של סיקרא (צבע אדום) היה חוגרו למזבח באמצע גובהו, כדי להבדיל בין מקום דמים העליונים, שצריך ליתנם בחציו העליון של המזבח, ובין מקום דמים התחתונים, שצריך לזורקם בחציו התחתון. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שלדעת חכמים אי אפשר לצמצם גם בידי אדם, הרי ייתכן שלא היה חוט הסיקרא בדיוק באמצע, ונמצא כשהוא נותן את הדם בסמוך לו, זימנין דקא יהיב [פעמים שהוא נותן] דמים עליונים למטה מאמצע המזבח, ותחתונים למעלה משם! ומשיבים: מדובר היה דמרווח בה פורתא [שמרווח, מרחיב אותו מעט] את חוט הסיקרא, וכך כשהוא נותן למעלה ולמטה ממנו בוודאי עושה כדין.
תָּא שְׁמַע מִמִּדַּת כֵּלִים, מִמִּדַּת מִזְבֵּחַ. שָׁאנֵי הָתָם דְּרַחֲמָנָא אָמַר: עֲבֵיד, וּבְכָל הֵיכִי דְּמָצֵית לְמֶיעֱבַד נִיחָא לֵיהּ, ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממדת כלים של מקדש, וכן ממדת מזבח, שנתנה להם התורה מידות מדוייקות. ומכאן שהיא מניחה שניתן לעשותם כך. ודוחים: משם אין ראיה, שכן שאני התם דרחמנא אמר [שונה שם, שהתורה אמרה] עביד [עשה] כלים ומזבח, ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה [ובכל אופן שאתה יכול לעשות, נוח לו לה׳], וכפי שנאמר על ידי דוד המלך: ״הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכות התבנית״ (דברי הימים א כח, יט).
רש"י
מה זבח שלא נשתנה דהא נדמה פסול לקרבן:
אֲמַר רַב קְטִינָא, תָּא שְׁמַע: חִלְּקוֹ לִשְׁנַיִם וְהֵן שָׁוִין – שְׁנֵיהֶן טְמֵאִים, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם. אֲמַר רַב כָּהֲנָא: שָׁאנֵי כְּלִי חֶרֶס – הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ גּוּמּוֹת.
אמר רב קטינא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: תנור חרס טמא שנחלק לשנים — החלק הגדול, שהוא רובו של התנור, נשאר טמא. חלקו את התנור לשנים, ומדד את שני החלקים והן שוין — שניהן טמאים מספק, לפי שאי אפשר לצמצם, ובוודאי אחד מהם גדול מהאחר, ונשתייר בו רובו של התנור, אבל איננו יכולים לדעת איזה מהם. ומכאן שאנו מניחים שאי אפשר לצמצם! אמר רב כהנא: אין מכאן ראיה, כי שאני [שונה] כלי חרס, שלא ניתן לכוון את הדבר, וגם לא למדוד אותו במדוייק, הואיל ויש בו גומות, שיש בקצות השברים שקעים ובליטות.
רש"י
אלא מעתה משום דהדלה על גבי תאינה חשבת ליה שינוי:
זה נשתנה ריחו יין של אותו גפן:
תָּא שְׁמַע: נִמְצָא מְכוּוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת – שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֶגְלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; מַאי טַעְמָא?
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מדין הרוג שנמצא מוטל בדרך ולא נודע מי הרגו, שהתורה ציותה למדוד ממנו אל הערים הסמוכות, והעיר הקרובה ביותר צריכה להביא עגלה ערופה. וכך שנינו במשנה: נמצא מכוון בין שתי עיירות, קרוב לשתיהן במידה שווה — שתיהן מביאות שתי עגלות, כל עיר עגלה אחת, אלו דברי ר׳ אליעזר. מאי טעמא [מה הטעם]?
רש"י
מתני׳ הזכרים משמע שנים:
א״א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי ניהו:
לָאו מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: בִּידֵי אָדָם אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וּ״קְרוֹבָה״ – וַאֲפִילּוּ קְרוֹבוֹת?
לאו משום דקסבר [האם לא משום שהוא סבור] שבידי אדם אפשר לצמצם, וכדעת חכמים במשנתנו, ושתי הערים באמת קרובות בשווה אל החלל. ו מה שנאמר ״העיר הקרובה אל החלל״ (דברים כא, ג) בלשון יחיד אינו בדוקא, אלא כוונתו — ואפילו קרובות?
רש"י
ור״ט מפרש וקאמר בורר את היפה. מפרש בגמ׳ טעמא:
משמנין ביניהם מפרש בגמרא דכהן נוטל כחוש:
והשני שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח״כ יאכל דספק בכור הוא הילכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא אצטריך למימר דודאי אינו נשחט עד שיהא בו מום דבזמן הזה מיירי א״נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה לפיכך נמי יאכל במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קלב.) הילכך תנא כולה מתניתין בישראל מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו:
לָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
ודוחים: לא, ר׳ אליעזר
רש"י
וחייב במתנות כשישחטנו יתן לכהן את הזרוע והלחיים וסתם משנה היא זו:
ור׳ יוסי פוטר מפרש בגמ׳:
יחלוקו דחזר בו ר״ט ממאי דאמר לעיל כדמפרש בגמ׳ דס״ל דאפילו כשהן חיין מעלין את היפה בדמים לשניהם שיחלקו בשניהם הלכך מת אחד מהן יחלוקו את החי:
זכר ונקבה אין כאן כלום לכהן דשמא נקבה יצאה תחלה והמוציא מחבירו עליו הראיה. והכא אפילו רבי טרפון מודה דהתם הוא דפליג משום דוודאי חד מינייהו לכהן הלכך יפה כחו לחלוק בשוה אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח״כ יאכלנו דספק הוא: