כָּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב; חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן – אִין, אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן – לָא!

כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות, ור׳ מאיר מחייב. ונדייק: דווקא משום שחליפין ביד כהן — אין [כן], פטור מן המתנות, אבל אם אין חליפין ביד כהן — לא!

מַהוּ דְּתֵימָא, רַבִּי יוֹסֵי לִדְבָרָיו דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי – אֲפִילּוּ אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן, דְּאִי מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ בְּמַתָּנוֹת – אָתֵי לֵיהּ לִידֵי גִיזָּה וַעֲבוֹדָה. לְדִידָךְ – אוֹדֵי לִי מִיהָא הֵיכָא דַּחֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן, דְּעָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה! וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר: לָא.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], יכול היית לומר כי ר׳ יוסי אינו אומר כן משום שזו דעתו, אלא לדבריו של ר׳ מאיר קאמר ליה [הוא אומר לו], וכך הוא אומר: לדידי [לשיטתי] אפילו אין חליפין ביד כהן פטור מן המתנות, וטעם הדבר, משום דאי מחייבת ליה [שאם אתה מחייב אותו] במתנות אתי ליה [יבואו בו] לידי גיזה ועבודה. אבל גם לדידך [לשיטתך] שאתה מחייב במתנות, ואינך חושש לכך — אודי לי מיהא היכא [הודה לי על כל פנים במקום] שחליפין ביד כהן שפטור מן המתנות, מטעם שעשו שאינו זוכה כזוכה! ואמר ליה [לו] ר׳ מאיר: לא, אין אני מסכים לכך, אלא בכל מקרה חייב במתנות. ומשום שניתן היה לפרש כך את הדבר, אמר ר׳ אלעזר שטעמו של ר׳ יוסי הוא רק משום שחליפיו ביד כהן, ובמקום שלא שייך טעם זה — חייב במתנות.

וְאָמַר רַב פַּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בִּסְפֵק מַעֲשֵׂר שֶׁפָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. ״הַכֹּל מוֹדִים״ מַאן, רַבִּי מֵאִיר? פְּשִׁיטָא! עַד כָּאן לָא קָמְחַיֵּיב רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא בִּסְפֵק בְּכוֹר, הוֹאִיל וּבָא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין, אֲבָל סְפֵק מַעֲשֵׂר – לָא!

ו עוד בענין זה אמר רב פפא: הכל מודים בספק מעשר בהמה שפטור מן המתנות, כדין מעשר ודאי. ושואלים: הכל מודים מאן [מיהו], ר׳ מאיר? פשיטא [פשוט] שכך הוא, ולא הוצרך כלל להיאמר הדבר, שהרי עד כאן לא שמענו כי קמחייב [מחייב] ר׳ מאיר התם [שם, במשנה שלנו] במתנות, אלא בספק בכור, הואיל ובא עליו הכהן משני צדדין, שאם בכור — הוא כולו של כהן, ואם חולין — מתנותיו שלו. אבל ספק מעשר, שאם מעשר הוא — אין הכהן זכאי בו, אלא הוא של הבעלים — לא, אין הכהן יכול להוציא מידו את המתנות מספק!

מַהוּ דְּתֵימָא: טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּלָא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת מַתָּנוֹת – אֲפִילּוּ סְפֵק מַעֲשֵׂר נַמִי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: מכל מקום הוצרך רב פפא לומר כן, מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר]: טעמא [הטעם] של ר׳ מאיר, שמחייב ספק בכור במתנות, אינו משום שהכהן זכאי להן על פי דין, אלא כדי שלא תשתכח תורת מתנות מן החולין, ואם כן, אפילו בספק מעשר נמי [גם כן] הריהו מחייב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שלא.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָקָתָנֵי סֵיפָא, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב!

ומקשים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול היית לומר כך] שזהו טעמו של ר׳ מאיר, כדי שלא תשכח תורת מתנות, ולא משום שיש לכהן טענה משני צדדים? והקתני סיפא [והרי שנינו בסוף, במשנה להלן], שהיה ר׳ יוסי אומר: כל ספק בכור שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות. ואין הכהן יכול לטעון שאם בכור הוא כולו שלו, משום שנחשב כאילו כבר זכה בו הכהן, ומכרו לו. ור׳ מאיר מחייב. ומשמע, שר׳ מאיר מחייב משום שאינו מקבל את טענתו של ר׳ יוסי, שעשו את הכהן כזוכה בבכור, ולדעתו יש לכהן טענה משני צדדים!

מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ סְפֵק מַעֲשֵׂר מְחַיֵּיב, וְהָא דְּמִיפַּלְגִי בַּחֲלִיפִין – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּפָטַר אֲפִילּוּ הֵיכָא דְּכֹהֵן בָּא עָלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדִין, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודוחים: מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר]: ר׳ מאיר — אפילו בספק מעשר מחייב במתנות, למרות שאין הכהן בא עליו משני צדדים, וטעמו — כדי שלא תישכח תורת מתנות. והא דמיפלגי [וזה שהם חלוקים במשנה] ב ספק בכור שחליפין שלו ביד הכהן, הרי זה כדי להודיעך כחו של רבי יוסי, דפטר אפילו היכא [שהוא פוטר אפילו במקום] שכהן בא עליו משני צדדין, ואין ללמוד מכאן על דעת ר׳ מאיר, לכך קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שר׳ מאיר פוטר ספק מעשר מן המתנות.

״מֵת אֶחָד מֵהֶן רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יַחֲלוֹקוּ״. אַמַּאי יַחֲלוֹקוּ? נֶיחֱזֵי, אִי שָׁמֵן מִית – דְּכֹהֵן הוּא, וְהַאי דְּאִיכָּא – דְּבַעַל הַבַּיִת; וְאִי כָּחוּשׁ מִית – דְּבַעַל הַבַּיִת מִית, וְהַאי דְּאִיכָּא – דְּכֹהֵן הוּא! אָמַר [רַבִּי] אַמִי: חָזַר בּוֹ רַבִּי טַרְפוֹן.

שנינו במשנה: מת אחד מהן, משני ולדות שספק איזה מהם הוא הבכור, ר׳ טרפון אומר: יחלוקו ביניהם את החי. ושואלים: אמאי [מדוע] יחלוקו? והרי לשיטת ר׳ טרפון בתחילת המשנה, הכהן נוטל את היפה והשמן שביניהם. ולפיכך, ניחזי [נראה], אי [אם] השמן שביניהם מית [מת] — הרי של הכהן הוא, והאי דאיכא [וזה שישנו, החי] הוא של בעל הבית; ואי [ואם] כחוש מית [מת] — זה של בעל הבית מית [מת], והאי דאיכא [וזה שישנו] של כהן הוא! אמר ר׳ אמי: חזר בו ר׳ טרפון מדבריו בתחילת המשנה, ולדעתו בכל מקרה יחלקו הבעלים והכהן בוולדות.

״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא: מָשָׁל דְּרַבִּי טַרְפוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לִשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה, שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק.

ועוד שנינו, ר׳ עקיבא אומר: אם מת אחד מהם — הכהן שהוא המוציא מחבירו — עליו מוטלת חובת הראיה שהחי הוא הבכור, ולכן הוא נשאר ביד הבעלים. אמר ר׳ חייא: משל להסביר את טעמו של ר׳ טרפון האומר כי יחלוקו, למה הדבר דומה? לשנים שהפקידו כל אחד מהם כבש אצל אותו רועה, ומת אחד מהם, ואין ידוע של מי היה, שהדין הוא שמניח הרועה ביניהם את החי, ומסתלק. ובמקרה מעין זה מדובר כאן, שהחי אינו ברשותו של אף אחד מהם, ולכן סובר ר׳ טרפון שיחלוקו.

וּמָשָׁל דְּרַבִּי עֲקִיבָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ומשל להסביר את דבריו של רבי עקיבא, למה הדבר דומה? לאחד שהפקיד כבש אצל בעל הבית, ונתערב בכבש של בעל הבית, ומת אחד מן הכבשים, וכל אחד מהם אומר ששל האחר מת. ש הואיל והחי מצוי ברשותו של בעל הבית — המפקיד, שהוא המוציא מחבירו — עליו הראיה. ובמקרה מעין זה מדובר כאן, שהולד החי נמצא ברשותו של בעל הבית, ולכן על הכהן להביא ראיה שהחי הוא הבכור.

אֶלָּא בְּמַאי פְּלִיגִי? רַבִּי עֲקִיבָא פָּלֵיג בִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה, שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה וּמִסְתַּלֵּק, וְרַבִּי טַרְפוֹן פָּלֵיג בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת? אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב פַּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה – שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק, וּבְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת – שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ותמהים: אלא הואיל וכל אחד מהם עוסק במציאות שונה, אם כן במאי פליגי [במה הם חלוקים]? וכי ר׳ עקיבא פליג [חולק] בשנים שהפקידו אצל רועה, ואינו מודה שמניח רועה ומסתלק? ו כי ר׳ טרפון פליג [חולק] באחד שהפקיד אצל בעל הבית, ואינו סבור שבמקרה כזה המוציא מחבירו עליו הראיה? אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה — שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ובאחד שהפקיד אצל בעל הבית — שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בַּחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת וְרוֹעֶה כֹּהֵן; רַבִּי טַרְפוֹן סָבַר: אַקְנוּיֵי קָא מַקְנֵי לֵיהּ בַּחֲצֵירוֹ, וְנִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְעֲבִיד מִצְוָה, וַהֲוָה לֵיהּ כִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה, שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק.

לא נחלקו במשנתנו אלא במקרה שאותו ספק בכור נמצא בחצר בעל הבית, ורועה בהמות בעל הבית הוא כהן שבעל הבית רגיל לתת לו את הבכורות, ונחלקו לאיזה מקרה יש לדמות אותו. ר׳ טרפון סבר [סבור]: בעל הבית אקנויי קא מקני ליה [מקנה הוא לו לרועה הכהן] מקום בחצירו, כדי שיזכה אגב מקום זה בבכורות שייוולדו בעדרו, ו הוא משום שניחא ליה דליתעביד מצוה [נוח לו שתיעשה מצוה] באופן זה. ו הואיל ויש לשניהם רשות בחצר, ואינה שייכת לאחד מהם באופן בלעדי, הוה ליה [הריהו] כשנים שהפקידו אצל רועה, שמניח רועה ביניהן את הכבש החי ומסתלק, ולפיכך הם חולקים אותו ביניהם.

וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ פְּסֵידָא – לָא מַקְנֵי לֵיהּ מִידָּעַם, וַהֲוָה לֵיהּ כְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ור׳ עקיבא סבר [סבור]: כיון דאית ליה פסידא [שבמקרה זה יש לו לבעל הבית הפסד בכך] — לא מקני ליה מידעם [איננו מקנה לו לרועה כלום] בחצירו, ו לפיכך, הוה ליה [הרי זה] נדון כאחד שהפקיד כבש אצל בעל הבית, ומת אחד מן הכבשים — שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מתני׳ שְׁתֵּי רְחֵילָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב.

שתי רחיליו של אדם שעדיין לא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו — שניהם יינתנו לכהן, מפני שכל אחד הוא בכור לאמו. ילדו זכר ונקבה — הזכר לכהן, שהרי הוא ודאי בכור. ילדו שני זכרים ונקבה — אחד הזכרים לו ואחד לכהן, שהרי אחד הזכרים הוא ודאי בכור. וכיצד יחלקו ביניהם את הזכרים? ר׳ טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה, ר׳ עקיבא אומר: משמנין ביניהן. והשני, שביד הבעלים, שספק בכור הוא — ירעה עד שיסתאב, עד שיפול בו מום, ואז יהיה מותר לשוחטו.

וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן – רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

ו כשיישחט חייב במתנות, לתת זרוע לחיים וקיבה לכהן, כדין בהמת חולין. ר׳ יוסי פוטר מהמתנות. מת אחד מהן, מה יעשו בחי? ר׳ טרפון אומר: יחלוקו בו. ר׳ עקיבא אומר: הבעלים הוא המחזיק ברשותו את החי, והכהן המוציא מחבירו — עליו מוטלת חובת הראיה. ילדו שתי הרחלים שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות — אין כאן לכהן כלום, מספק שמא שתי הרחלים ילדו נקבות בתחילה.

אַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים – אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב.

היו לאדם שתי רחלים, אחת מהן כבר ביכרה, ואחת עדיין לא ביכרה, וילדה (ילדו) שני זכרים, ויש כאן בכור ודאי, אלא שאין אנו יודעים מהו — זכר אחד נשאר לו לבעלים ואחד ניתן לכהן. וכיצד חולקים? ר׳ טרפון אומר: הכהן בורר ונוטל את היפה שביניהן, ר׳ עקיבא אומר: משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב

וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר, שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. מֵת אֶחָד מֵהֶן – רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

וחייב במתנות כדין בהמת חולין. ר׳ יוסי פוטר מהמתנות. וטעמו, שר׳ יוסי אומר: כל ספק בכור הנמצא ביד הבעלים, שחליפיו נמצאים ביד כהן — פטור מן המתנות. ור׳ מאיר מחייב במתנות. מת אחד מהן, מה יעשו בחי? ר׳ טרפון אומר: יחלוקו. ר׳ עקיבא אומר: המוציא מחבירו עליו הראיה. ילדו זכר ונקבה — אין כאן לכהן כלום, מספק, שמא זו שכבר ביכרה ילדה את הזכר, וזו שלא ביכרה ילדה את הנקבה, ואין כאן כלל בכור.

גמ׳ צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן קַמַּיְיתָא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, דִּתְרֵי מֵחֲדָא,

במשנה הקודמת ובמשנה זו הובאה שלש פעמים מחלוקת ר׳ טרפון ור׳ עקיבא בענין שני ולדות שאחד מהם בכור, ונתערבו, שלדעת ר׳ טרפון, הבריא שביניהם הוא זה שיצא ראשון, ולכן הכהן נוטלו, ולדעת ר׳ עקיבא הכהן נוטל את הכחוש, משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומסבירים: צריכא [צריך] שייאמרו כל המחלוקות הללו, למרות שהם נראות זהות, דאי אשמועינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו את הראשונה], ברחל שילדה שני זכרים, היינו אומרים: בההיא קאמר [אומר] ר׳ עקיבא שאין הכהן נוטל את היפה, משום דתרי מחדא [ששניים, שני זכרים נולדו מרחל אחת], והעובדה שאחד מהם יפה יותר אינה מוכיחה שהוא יצא תחילה.

אֲבָל רְחֵילָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ, דִּתְרֵי מֵחֲדָא וְחַד מֵחֲדָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן דְּהָךְ דִּילִידָא חַד שְׁבִיחַ טְפֵי.

אבל שתי רחיליו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ונקבה, דתרי מחדא וחד מחדא [ששניים נולדו מאחת ואחד מאחת] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר׳ טרפון שהכהן נוטל את היפה, משום דהך דילידא חד שביח טפי [שזו שילדה אחד בוודאי ילדה ולד משובח יותר] מזו שילדה שניים.

וְאִי אַשְׁמוּעִינַן הָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּתַרְוַיְיהוּ לָא בִּיכְּרוּ, אֲבָל אַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן,

ואי אשמועינן הא [ואם היה משמיע לנו גם את זו], בשתי רחליו שלא ביכרו, עדיין הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר׳ עקיבא שאין טיבו של הולד מהוה ראיה, משום דתרוייהו [ששתיהן] לא ביכרו, אבל אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר׳ טרפון שהכהן נוטל את היפה,