מַאי לָאו אַעוּבָּר? לָא, אַבְּהֵמָה.

מאי לאו [האם לא] משום העובר נאמר שאינו רשאי למוכרו? ודוחים: לא, מדובר על הבהמה, שאינו רשאי ליתנה לגוי בקבלה, ועל כך קונסים אותו. ומקשים:

וְהָא ״דָּמָיו״ קָתָנֵי? תְּנֵי: ״דָּמֶיהָ״. וְהָא ״נוֹתֵן כָּל דָּמָיו לַכֹּהֵן״ קָתָנֵי, וְאִי בְּהֵמָה – כֹּהֵן מַאי עֲבִידְתֵיהּ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּיָהֵיב לֵיהּ בְּהֵמָה מְעַבַּרְתָּא לְפִטּוּמָהּ, דְּמִיגּוֹ דְּקָנְסִינַן לֵיהּ אַבְּהֵמָה, קָנְסִינַן לֵיהּ אַעוּבָּר.

והא [והרי] ״קונסים אותו עד עשרה בדמיו״ קתני [הוא שונה], בלשון זכר! ומשיבים, תני [שנה]: ״דמיה״. ומקשים: והא [והרי] "נותן כל דמיו לכהן״ קתני [הוא שונה], ואי [ואם] על הבהמה מדובר, כהן מאי עבידתיה [מה מעשהו כאן]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה [שנותן לו, לגוי, בהמה מעוברת לפטם אותה], כדי להתחלק בשבחה, וגם להתחלק בוולדותיה. דמיגו דקנסינן ליה [שמתוך שאנו קונסים אותו] על הבהמה, שעשה שלא כדין, קנסינן ליה [קונסים אנו אותו] גם על העובר ליתן דמיו לכהן.

אָמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת. הָא יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת – אֲסַר, וְהָא עוּבָּר נַמִי כְּיָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת דָּמֵי! שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: ר׳ יהודה מתיר בשבורה למוכרה לגוי, מפני שאינה יכולה להתרפאות. ונדייק: הא [אבל] אם יכולה להתרפאות — אסר. והא [והרי] עובר נמי [גם כן], כיכול להתרפאות דמי [נחשב], שהרי בסופו של דבר יוכל לעבוד. שמע מינה [למד מכאן] שהוא אוסר למוכרו לגוי.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַמַּתְנִיתִין: וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה!

ומעירים: סוגיה זו ששנינו הובאה לברר דעתו של ר׳ יהודה במשנה שבמסכת עבודה זרה, ואיכא דמתני לה אמתניתין [ויש ששונים אותה, סוגיה זו, על משנתנו], ששנינו בה: והמוכר לו עובר לנכרי, אף על פי שאינו רשאי. וכך שאלו: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כ שיטת ר׳ יהודה היא? דתנן [שהרי שנינו] במשנה שבמסכת עבודה זרה: ר׳ יהודה מתיר בשבורה למוכרה לגוי, לפי שאינה עושה מלאכה בשבת. והוא הדין, איפוא, לעובר, שאינו ראוי למלאכה!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, שְׁבוּרָה – לָאו הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ, עוּבָּר – הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ.

ודוחים: ניתן להסביר את משנתינו אפילו תימא [תאמר] שהיא כר׳ יהודה; שבורה — לאו היינו אורחיה [אין זה דרכה] של בהמה, ולכן אין זה בכלל האיסור. אבל עובר — היינו אורחיה [זהו דרכו], שהוא נעשה ראוי למלאכה לכשיגדל, ואין הוא בכלל שבור.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי וְיָלְדָה – מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּשָׁוְיוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דָמָיו לַכֹּהֵן. וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כָּל דָּמָיו לַכֹּהֵן. מַאי לָאו אַעוּבָּר? לָא, אַבְּהֵמָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: ר׳ יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה — מעלין (אומדים) אותו בשויו, ונותן חצי דמיו לכהן. והנותן לו לגוי בקבלה, אף על פי שאינו רשאי לעשות כן — קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן. מאי לאו [האם לא] משום העובר, נאמר שאינו רשאי? ודוחים: לא, מדובר על הבהמה.

וְהָא ״דָּמָיו״ קָתָנֵי! תְּנֵי: ״דָּמֶיהָ״. וְהָא ״נוֹתֵן כָּל דָּמָיו לַכֹּהֵן״ קָתָנֵי, וְאִי בְּהֵמָה – כֹּהֵן מַאי עֲבִידְתֵיהּ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּיָהֵיב בְּהֵמָה מְעַבַּרְתָּא לְפִטּוּמָהּ, דְּמִיגּוֹ דְּקָנְסִינַן לֵיהּ אַבְּהֵמָה, קָנְסִינַן לֵיהּ אַעוּבָּר.

ומקשים: והא [והרי] ״דמיו״ קתני [שנה], בלשון זכר! ודוחים, תני [שנה]: ״דמיה״. ומקשים: והא [והרי] ״נותן כל דמיו לכהן״ קתני [הוא שונה], ואי [ואם] משום הבהמה, כהן מאי עבידתיה [מה מעשהו]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דיהיב בהמה מעברתא לפטומה [שנותן לגוי בהמה מעוברת לפטם אותה], להתחלק בשבח שישביח גופה, וגם להתחלק בוולדותיה. דמיגו דקנסינן ליה [שמתוך שאנו קונסים אותו] על הבהמה, קנסינן ליה [קונסים אנו אותו] על העובר.

אָמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת; הָא יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת – אָסוּר, וְהַאי נַמִי כְּיָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת דָּמֵי. שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: ר׳ יהודה מתיר בשבורה למוכרה לגוי, מפני שאינה יכולה להתרפאות. ונדייק: הא [אבל] אם יכולה להתרפאות — אסור. והאי נמי [וזה גם כן], העובר, כיכול להתרפאות דמי [נחשב]. שמע מינה [למד מכאן] שהוא אוסר למוכרו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מָכַר בְּהֵמָה לְעוּבָּרֶיהָ, מַאי? תִּיבָּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה, תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן.

ועוד בענין איסור מכירת בהמה גסה לגוי, איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מכר בהמה לגוי רק ל ענין עובריה, אבל הבהמה גופה שייכת לישראל, מאי [מהו]? האם מותר הדבר? ומסבירים: תיבעי [תישאל השאלה] ל דעת ר׳ יהודה שהתיר למכור בהמה שבורה לגוי, וכן תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לשיטת חכמים] החולקים עליו.

תִּיבָּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן לָא קָא שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בִּשְׁבוּרָה, דְּלָא אָתְיָא לְאִיחְלוּפֵי, אֲבָל שְׁלֵמָה דְּאָתְיָא לְאִיחְלוּפֵי – אָסַר.

ומפרטים, תיבעי [תישאל השאלה] ל דעת ר׳ יהודה: עד כאן לא שמענו כי קא שרי [מתיר] ר׳ יהודה אלא בשבורה, דלא אתיא לאיחלופי [שאינה באה, עשויה, להתחלף], שאין חשש שבעקבות היתר זה יבואו אנשים למכור לגוי בהמה שלמה, שהרי ניכר הדבר, אבל המוכר בהמה לעובריה, כשהיא עצמה שלמה, דאתיא לאיחלופי [שעשויה להתחלף] — אסר [הריהו אוסר].

אוֹ דִּלְמָא, וּמַה שְּׁבוּרָה דְּפָסְקָה מִינֵּיהּ, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁלֵמָה דְּלָא פָּסְקָה מִינֵּיהּ.

או דלמא [שמא] נאמר מצד אחר: ומה שבורה דפסקה מיניה [שהיא פסוקה, חתוכה ממנו], שמוכרה מכירה גמורה לגוי, מתיר ר׳ יהודה, ואינו חושש להחלפה — כל שכן שהוא מתיר למכור שלמה לעובריה, דלא פסקה מיניה [שאינה חתוכה ממנו], שהרי לא מכר את גוף הפרה?

תִּיבָּעֵי לְרַבָּנַן: עַד כָּאן לָא קָאָסְרִי רַבָּנַן אֶלָּא בִּשְׁבוּרָה, דְּפָסְקָה מִינֵּיהּ, אֲבָל שְׁלֵמָה דְּלָא פָּסְקָה מִינֵּיהּ – שָׁרוּ.

וכן תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לדעת חכמים]: עד כאן לא שמענו כי קאסרי רבנן [אסרו חכמים] למכור אלא בשבורה, משום דפסקה מיניה [שהיא חתוכה ממנו] ועוברת לגמרי לרשות הגוי, ויבואו למכור לגוי בהמה שלמה, אבל שלמה לעובריה, דלא פסקה מיניה [שאינה פסוקה, חתוכה, ממנו], ואין חשש שיבוא להחליף ולמכור מכירה גמורה — שרו [הם מתירים]. או דלמא

אוֹ דִּלְמָא, וּמַה שְּׁבוּרָה דְּלָא אָתְיָא לְאִיחְלוּפֵי – אָסְרִי, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁלֵמָה דְּאָתְיָא לְאִיחְלוּפֵי.

[שמא] נאמר: ומה שבורה דלא אתיא לאיחלופי [שאינה עשויה להתחלף] בבהמה שלמה. אסרי [אוסרים] חכמים למוכרה — וכל שכן שהם אוסרים מכירת שלמה לעובריה, דאתיא לאיחלופי [שהיא עשויה להתחלף] במכירה גמורה של בהמה שלמה? אופן הצגת השאלה מניח שחכמים לא אסרו מכירת שבורה, אלא משום שיבואו להחליף ולמכור גם בהמה שלמה, ולכן נוצר הספק בענין מכירת בהמה לעובריה.

וְטַעֲמָא דְּרַבָּנַן מִשּׁוּם הָכִי הוּא? וְהָתַנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת. אַלְמָא מִשּׁוּם עוּבָּרֶיהָ הוּא!

ועל כך תמהים: וטעמא דרבנן משום הכי הוא [וכי טעמם של חכמים משום כך הוא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אמרו לו חכמים לר׳ יהודה: ומדוע לא תאסור למכור שבורה? והלא מרביעין עליה ויולדת! אלמא [מכאן] שטעמם משום עובריה הוא, ואדרבה, מכאן עולה בבירור כי הם אוסרים למכור בהמה לעובריה!

הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: טַעֲמָא דִּידָן – מִשּׁוּם דְּאָתְיָא לְאִיחְלוּפֵי בִּבְהֵמָה. אֶלָּא אַתְּ, מַאי טַעֲמָא שָׁרֵית – מִשּׁוּם דְּאֵין יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת, כְּמַאן דְּזַבְּנָהּ לִשְׁחִיטָה דָּמֵי;

ומשיבים: אין זה משום שכך הם עצמם סבורים, אלא הכי קאמרי ליה [כך הם אומרים לו] לר׳ יהודה: טעמא דידן משום דאתיא לאיחלופי [הטעם שלנו לאסור שבורה, הוא משום שהיא עשויה להתחלף] בבהמה אחרת, שלמה. אלא את [אתה], מאי טעמא שרית [מה טעם התרת] למכור שבורה? משום שאין יכולה להתרפאות, ולכן כמאן דזבנה [כמי שמוכרה] לגוי במפורש ל צורך שחיטה דמי [נחשב], ודבר זה מותר.

וַהֲלֹא מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת, וְכֵיוָן דְּמַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת, מַשְׁהֶא לָהּ!

והלא מרביעין עליה ויולדת, וכיון שמרביעין עליה ויולדת משהא לה [משהה אותה], ויבואו אנשים לטעות ולהתיר מכירת בהמה רגילה!

וַאֲמַר לְהוּ: לִכְשֶׁתֵּלֵד, דְּלָא מְקַבֶּלֶת זָכָר.

ואמר להו [להם] ר׳ יהודה: לכשתלד בהמה שבורה אחשוש לכך שישהה אותה אצלו. ואולם, בהמה כזו שנשברו רגליה לא מקבלת עליה זכר. ואין מכאן, איפוא, ראיה לדעת חכמים בדין המוכר פרה לעובריה.

תָּא שְׁמַע: וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, וְלָא קָתָנֵי ״אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי״!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו, ששנינו: והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, כלומר, להתחלק בוולדות תמורת טיפול בבהמה. והרי זה ממש מוכר בהמה לעובריה, ולא קתני [ואינו שונה] ״אף על פי שאינו רשאי״!

וְלִיטַעֲמֵיךְ, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, דְּלָא קָתָנֵי, הָכִי נַמִי דְּרַשַּׁאי? וְהָא אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם הַגּוֹי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה, וְנִשְׁבָּע לוֹ בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ״!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה מוכיח באופן זה, מה ששנינו במשנה: המשתתף לו, דלא קתני [שגם כן אינו שונה] אף על פי שאינו רשאי, הכי נמי [כך גם כן] אתה רוצה לדייק שהוא רשאי לעשות כן? והא [והרי] אמר אבוה [אביו] של שמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא מתוך דין ודברים שביניהם יתחייב לו הגוי שבועה בבית המשפט, ונשבע לו בשם עבודה זרה שלו, והתורה אמרה: ״ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך״ (שמות כג, יג), שאסור לאדם לגרום שיישמע שם עבודה זרה על ידו!

אֶלָּא, תְּנָא מְכִירָה – וְהוּא הַדִּין לְשׁוּתָּפוּת, הָכִי נַמִי: תְּנָא מְכִירָה – וְהוּא הַדִּין לְקַבְּלָנוּת. וּמַאי שְׁנָא מְכִירָה דְּנָקַט? דְּעִיקָּר מְכִירָה הִיא.

אלא, תנא [שנה במשנה] מכירה, שאינו רשאי למכור לגוי, והוא הדין לשותפות עמו. הכי נמי [כך גם כן] אמור בענייננו: תנא [שנה] מכירה והוא הדין לקבלנות, שאינו רשאי לתת לו בהמה לוולדותיה. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מכירה, שדווקא בדוגמא זו נקט [הוא תופס]? ומשיבים: משום שעיקר האיסור בענין זה מכירה היא.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי וְיָלְדָה – מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּשׁוֹוְיוֹ, וְנוֹתֵן חֲצִי דָמָיו לַכֹּהֵן. וְהַנּוֹתֵן בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְנוֹתֵן כָּל דָּמָיו לַכֹּהֵן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדין המוכר בהמה לעובריה ממה ששנינו בברייתא, ר׳ יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי להתחלק בוולדות, וילדה בכור — מעלין אותו את הוולד בשוויו, כלומר, מעריכים את דמיו, ונותן הישראל חצי דמיו לכהן, שהוא חלקו בוולד זה. והנותן לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי לעשות כן — קונסין אותו לקנות את חלקו של הגוי עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁיַּד הַגּוֹי בָּאֶמְצַע – פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

וחכמים אומרים: כל זמן שיד הגוי באמצע, שיש לו בעלות מסויימת באם או בבכור — פטורה מן הבכורה.