חזור
בכורות
דף כב.לְמֵאָה חוּלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּירוֹם וְתֵרָקֵב, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הִיא סְאָה שֶׁנָּפְלָה – הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה.
למאה סאים תבואה של חולין טהורין, ר׳ אליעזר אומר: תירום, יוציא משם סאה אחת, איזו שתהיה, ותרקב, כדין טומאה טמאה שאסורה באכילה, ודי בכך, שאני אומר: היא (אותה) סאה שנפלה היא סאה שעלתה.
תוספות
תירום ותירקב בירושלמי תני תשרף וקשה אטו בשופטני עסקינן שמותרין ליהנות בשריפתן ואינם חפצים ומניחים אותה לרקב ואין לנו להשמיע במה שאין בני אדם רגילים לעשות ור״ת מפרש דתרקב ותשרף הכל אחד והגמרא שלנו מפרש ותשרף דתנן היינו בלא הנאה כעין רקבון דאי שרית בהנאה אתי למיכליה הואיל וסברא היה להתירה ע״י בטול כדאמרי רבנן תעלה ותיאכל כו׳ וה״ק או תרקב או תשרף בלא הנאה ועוד יש לפרש דמחלוקת של בני בבל ושל בני א״י מהש״ס שלנו והש״ס ירושלמי וכמו כן בבבא אחרת ששנה באותו פרק דקתני אחר שהודו ר׳ אליעזר אומר תירום ותישרף קתני בתוספתא תירום ותרקב ואפשר דאיכא תני הכי ואיכא תני הכי וכן נמי אשכחן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קד:) (שפירש לעיל) גבי קטנה שחלצה ובספרים שלנו גרסינן חליצתה פסולה ובירושלמי גרסינן כשירה ובריש מקום שנהגו (פסחים דף נא:) בההיא דכל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב אין הגרסא כן בירושלמי ובמשניות וא״ת וכיון דתרקב ואסירא בהנאה אמאי תירום הא מפרש בירושלמי האי ערלה וכלאי הכרם בטלים באחד ומאתים וא״צ להרים ותרומה באחד ומאה וצריך להרים משום גזל השבט והכא דכי מרים מתסרא ליכא גזל השבט י״ל דלא פלוג רבנן:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תַּעֲלֶה וְתֵיאָכֵל נִיקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִּילּוֹשׁ בְּמֵי פֵירוֹת, אוֹ תִּתְחַלֵּק לְעִיסּוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד כְּבֵיצָה.
וחכמים אומרים: תעלה, תיבטל אותה סאה במאה סאה חולין, ויש לכל התערובת דין חולין. ו מכל מקום מקפידים שלא להרטיב את התערובת במים כדי שלא לגרום טומאה לתערובת. ולכן אין ללוש אותה במים, מפני שהם מכשירים את החולין לקבל טומאה מן התרומה הטמאה, אלא תיאכל כל התערובת ניקודים כשהיא יבשה, או שתיאכל בתור קליות, שיקלו את גרגרי התבואה באש, או שתילוש במי פירות, שאינם מכשירים לקבלת טומאה. או אם רוצה ללוש במים — תתחלק לעיסות קטנות, ובלבד שיהא זה באופן שלא יהא במקום אחד שיעור תרומה כביצה, שהוא השיעור בו אוכל טמא מטמא אוכלים אחרים.
תוספות
תעלה ותיאכל פי׳ בקונט׳ תעלה לשון ביטול הוא ולא לשון הרמה כדקתני לר״א תירום ולרבנן תעלה והא דתנן בפרק בתרא של מסכת ערלה התרומה ותרומת מעשר עולין באחד ומאה וצריך להרים התם משום הפסד דכהן ואי יהיב ליה דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ״ה תנינן בהו לשון עלייה דתני מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם כו׳ וקתני יעלו באחד ומאתים עד כאן לשון הקונטרס והדין עמו שפירש הטעם משום הפסד כדמפרש נמי טעמא בירושלמי משום גזל השבט ומיהו אע״ג דעיקר תקנה משום זה היה מסתבר דאין יכול להפטר בדמים דעד כאן לא פליגי ר״א ורבנן בפ׳ נוטל (שבת דף קמב.) ובפ״ק דתמורה (דף יב.) במדומע דלר״א מדמע בתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה:
ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה פי׳ כביצה מן התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד צריך שלא יהיו (שני) שא״כ היה בה כביצה מהתרומה טמאה ואין הטמאה יכול ליבטל במאה של טהורה שהוכשר שהרי מטמאה הכל ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טמאה טהרה ע״י בטולה ומיהו מהאי טעמא לחודיה לא הוי מיתסר דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין מותרת לזרים מה קפידא יש אם מטמא חולין אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאים בקב ועוד כדמפרש עלה ומה טעם דעולא קאי בין אר״א בין אדרבנן וא״ת חולין טמאים נמי שנתבטלו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי״ל דהתם במתבטל מיעוט חולין טמאין ברוב טהורין ליכא למיחש שמא יביא קב חולין טמאין וקב ועוד ממין הזה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מן חולין טמאין המעורבין בטהורין אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע לגמרי מאחר דשרינן לאכילה לזרים הכל לרבנן או הק׳ לר״א אע״פ שהתרומה מעורבת בהם:
וְתָנֵי עֲלָהּ: אוֹתָן חוּלִּין
ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה] על משנה זו: אותן חולין שנותרו לאחר שהרים מהם סאה