אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ עַד לַכֶּלֶב – הָא חַזְיָא לַכֶּלֶב! קַשְׁיָא.

אחת זו ואחת זו, גם טומאה חמורה וגם טומאה קלה יש בנבילה, עד שאינה ראויה ל אכילת כלב, מדוע אין החררה מטמאת במשא? הא חזיא [הרי היא ראויה] לכלב! ואומרים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

גּוּפָא, בַּר פַּדָּא אָמַר: טוּמְאָה חֲמוּרָה – עַד לַגֵּר, וְטוּמְאָה קַלָּה – עַד לַכֶּלֶב. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ עַד לַכֶּלֶב. מַאי טַעֲמָא דְּבַר פַּדָּא? דִּכְתִיב: ״לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר״ וגו׳, הָרְאוּיָה לַגֵּר – קְרוּיָה נְבֵילָה, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַגֵּר – אֵינָהּ קְרוּיָה נְבֵילָה.

גופא [ודנים לגופה] של אותה מחלוקת שהבאנו, בר פדא אמר: טומאה חמורה, לטמא במשא ובמגע, יש בנבילה עד שלא תהיה ראויה עוד לאכילה לגר, וטומאה קלה, טומאת אוכלים — עד שלא תהיה ראויה לכלב. ור׳ יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו יש בה עד שלא תהא ראויה לכלב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של בר פדא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: ״לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה״ (דברים יד, כא), ומכאן למדנו כי דווקא נבילה הראויה לאכילה לגר קרויה ״נבילה״ כלומר, יש לה דין נבילה, לענין איסור אכילה ולענין טומאה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה ״נבילה״.

וְאִידָךְ: לְמַעוּטֵי הֵיכָא דְּהִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא. וְאִידָךְ: הִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא לָא צְרִיכָא קְרָא לְמַעוּטֵי, עַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר׳ יוחנן], שאינו למד כן, מה הוא למד מכאן? ומשיבים: לדעתו הוזכרה כאן אכילת הגר כדי למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא [למעט מקום שהסריחה הנבילה מתחילה], שמעולם לא היתה ראויה למאכל הגר, שאין דין נבילה חל עליה. אבל אם היתה ראויה מתחילה לגר — אין טומאת נבילה מסתלקת ממנה עד שתיפסל מאכילת כלב. ושואלים: ואידך [והאחר, בר פדא], מדוע הוא אינו דורש כך כתוב זה? ומשיבים: לדעתו, נבילה שהסריחה מעיקרא [מתחילתה] לא צריכא קרא למעוטי [אינה צריכה כתוב למעט אותה], כי עפרא בעלמא הוא [עפר בלבד היא] ואינה נחשבת לכלום.

תְּנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם – הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה; וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא; וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּיטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ.

וביחס למה שהסברנו, כי גם לדעת ר׳ יוחנן, נבילה שהיתה סרוחה מתחילה — לא חל עליה כלל דין נבילה, מקשים: תנן [שנינו במשנתנו], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם — הרי זו תקבר, ונפטרת מן הבכורה. ותני [ועל כך שנה] ר׳ חייא בברייתא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואמר ר׳ יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה, שהולד שנימוק נתבטל בדם שבחררה, שהוא הרוב, ולכן אינו מטמא טומאת נבילה.

מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם בִּיטּוּל בְּרוֹב? תֵּיפּוֹק לִי דְּלָא אִיתְחֲזִי כְּלָל! הָא נַמִי אִיתְחֲזִי מֵעִיקָּרָא אַגַּב אִימֵּיהּ.

ויש לשאול: מאי איריא [מה שייך, מדוע] הוצרך לנמק זאת משום ביטול ברוב? תיפוק לי [תצא לו] הלכה זו משום דלא איתחזי [שהולד שבחררה לא היה ראוי] כלל מתחילתו לאכילת אדם, ואם כן לא חלה עליו טומאה! ומשיבים: הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה [זה גם כן היה ראוי מתחילתו לאכילה אגב אמו, קודם שהפילה], ומשום כך לא נסתלקה טומאה ממנו גם לאחר מכן.

תְּנַן הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: צִיר טָהוֹר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהוּא – טָמֵא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, זֹאת אוֹמֶרֶת: נֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ לְעָרֵב מֶחֱצָה בְּצִיר. וְלָמָּה לִי מֶחֱצָה? אֲפִילּוּ בָּצִיר מִמֶּחֱצָה נַמִי, וְהָנֵי מַשֶּׁהוּ – הֲוָה לֵיהּ פַּלְגָּא, וּפַלְגָּא לָא בָּטֵיל!

ועוד בענין ביטול טומאה ברוב, תנן התם [שנינו שם], במשנה במסכת מכשירין, ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: ציר (של דגים מלוחים שנכבשו במים), שנלקח מעם הארץ החשוד על הטומאה, אלא שידוע לנו שהוא טהור, משום שהמים שבו, שהם בחזקת טמאים, בטלים ברוב הציר, אם אירע שנפל לתוכו מים כל שהוא — טמא, לפי שעכשיו נמצא שיש בו רוב של מים טמאים. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, זאת אומרת: נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בציר, ולכן די במים מועטים שנוספו כדי להפוך את המים לרוב הציר. ושואלים: ולמה לי להסיק מכאן שנחשדו עמי הארץ לערב מחצה? אפילו היו המים בציר [פחות] ממחצה, נמי [גם כן] יהיה הציר טמא. שהרי המים שהם מעט פחות ממחצה, והני [ואותו] משהו מים שנפלו לציר, כשהם מצטרפים — הוה ליה פלגא [הרי זה מחצה] של הציר כולו, ופלגא לא בטיל [ומחצה לא בטל] במחצה!

אֵימָא: ״עַד מֶחֱצָה״. אִיבָּעֵית אֵימָא: טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ – דְּרַבָּנַן, טוּמְאַת מַשְׁקִין – דְּרַבָּנַן, בְּרוּבָּא – גָּזְרוּ רַבָּנַן, בְּפַלְגָּא וּפַלְגָּא – לָא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנַן.

ומתקנים, אימא [אמור]: אין כוונת רב נחמן לומר שאינם מערבים פחות ממחצה, אלא: עד מחצה כלומר, קרוב למחצה. ומוסיפים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: יש לפרש את דברי רב נחמן כפשטם, שאם היו המים, עם המעט שנפל לתוכם, מחצה בציר — לא היה הציר טמא. וטעם הדבר הוא, כי טומאת עם הארץ, שכל היוצא מתחת ידו בחזקת טמא, אינה אלא דרבנן [מדברי חכמים], וכן טומאת משקין שהמים מטמאים — גם היא דרבנן [מדברי חכמים]. ולכן יש לומר כי ברובא [ברוב], כאשר המים מצטרפים לרוב — גזרו רבנן [חכמים] טומאה על הציר. אבל, בפלגא ופלגא [במחצה מים ומחצה ציר] לא גזרו בה רבנן [חכמים] טומאה.

מתני׳ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מֵנִיקָה מִן הַגּוֹי – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה. נִכְנַס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת וְשֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלוקח (הקונה) בהמה מניקה מן הגוי — אין חוששין שמא הולד שינק ממנה בנה של אחרת היה, והיא עצמה עדיין לא ילדה. אלא כל ולד הולך אחר אימו, ובודאי בנה הוא, ולכן כל שתלד מעתה בודאי אינו בכור. נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות, שילדו זה עתה בכור, מניקות, ו את שאינן מבכירות, כלומר, אלו שכבר ילדו יותר מולד אחד, מניקות — אין חוששין שמא בנה של זו (המבכירה) בא לו אצל זו (שאינה מבכירה), או שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ולכן כל אחד מן הולדות שבעדר הריהו ספק בכור. אלא אנו מניחים שכל ולד הולך אחר אימו, ולכן היונק מן המבכירה הריהו בכור ודאי, והיונק משאינה מבכירה — בודאי אינו בכור.

גמ׳ אָמַר רַב נַחְמָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הִלְכְתָא בְּכוּלֵּיהּ פִּירְקִין, בַּר מִפְּלוּגְתָּא. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמִינָא, כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אֲמַר לְהָא שְׁמַעֲתָא; אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַרֵישָׁא – מִפְלִיגִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא!

אמר רב נחמן משמיה [משמו] של רב: הלכתא בכוליה פירקין [הלכה היא כמו שנאמר בכל המשניות של הפרק שלנו], וגם מה שלא נשנה בסתם, אלא בשמו של תנא מסויים, בר מפלוגתא [חוץ מאותם מקומות שיש בהם מחלוקת], ששם צריך להכריע באופן שונה בכל מקום. אמר רב ששת, אמינא: כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא [אומר אני: כאשר נמנם ושכב רב אמר את השמועה הזו] שהובאה בשמו, כלומר, לא דקדק בדבר. שכן אהייא [על מה] הוצרך לומר כלל זה, שהלכה כמשניות שבפרקנו? אילימא ארישא [אם תאמר על המשנה הראשונה], במי שלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה (לעיל יט, ב) — הרי מפליגי [חלוקים] בה ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא!

אֶלָּא אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב – מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי!

אלא על דברי ר׳ אליעזר בן יעקב, בענין בהמה גסה ששפעה חררת דם (לעיל כא, ב) — לא הוצרך לכך, שכן כלל בידינו הוא: משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר, מעט, אבל נקי וברור כסולת, והלכה כמותו!

אֶלָּא אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – מִפְלַג פָּלֵיג בְּבָרַיְיתָא! אֶלָּא אַדְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם – הָא אֲמַר רַב חֲדָא זִימְנָא, דַּאֲמַר רַב: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם! אֶלָּא אַשְּׂעַר בַּעַל מוּם – מִיפְלַג פְּלִיגִי עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל וְרַבָּנַן!

אלא אם על דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הדברים אמורים — הלוא מפלג פליג [חולק התנא] בברייתא על הלכה זו! אלא תאמר שכוונת רב לר׳ יוסי בן המשולם במשנה הבאה (כד,ב) — הא [הרי] כבר אמר רב דבר זה חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב: הלכתא [הלכה] כר׳ יוסי בן המשולם! אלא תאמר שכוונתו למשנה בענין שער בכור בעל מום (להלן כה,ב) — הלוא מיפלג פליגי [חלוקים] בה עקביא בן מהללאל ורבנן [וחכמים]!

לְעוֹלָם אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּבָרַיְיתָא לָא פְּלוּגְתָּא הִיא.

ומשיבים: לעולם כוונתו של רב לדבריו של רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו. והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו]: דברייתא לא פלוגתא היא [שמחלוקת שבברייתא לא נחשבת למחלוקת], ואין להתחשב בה.

וְכֵיוָן דַּאֲמַר רַב: הִלְכְתָא בְּכוּלֵּיהּ פִּירְקִין בַּר מִפְּלוּגְתָּא,

ושואלים: וכיון שאמר רב: הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא [הלכה בכל הפרק שלנו חוץ ממקום שיש בו מחלוקת],