אַחַאי בְּרִיבִּי: רָאָה חֲזִיר שֶׁכָּרוּךְ אַחַר רָחֵל, מַהוּ? מַאי קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ? אִילֵימָא לִבְכוֹרָה, וְקָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ אִי הִלְכְתָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אִי הִלְכְתָא כְּרַבָּנַן – תִּיבָּעֵי לֵיהּ טָלֶה!

אחאי בריבי [הגדול]: ראה חזיר שכרוך אחר רחל, מהו דינו? ויש לשאול: מאי קמיבעיא ליה [מה שאלה נשאלה לו] לר׳ אחאי? אילימא [אם תאמר] ל ענין בכורה, וקמיבעיא ליה אי הלכתא [ונסתפק לו אם הלכה] כרבן שמעון בן גמליאל הפוטר מן הבכורה, משום שלדעתו בודאי כבר ילדה, אי הלכתא כרבנן [אם הלכה כחכמים], הסבורים שבהמה מרחמת ומניקה גם אם אינה יולדת, וספק הוא אם ילדה כבר — תיבעי ליה [תישאל לו השאלה] לגבי טלה שכרוך אחרי רחל!

כִּי קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ לִבְכוֹרָה וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, לַאֲכִילָה וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל;

ואומרים: כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו השאלה] הרי זה בשני דברים, ל פוטרה מן הבכורה ואליבא דרבנן [ועל פי שיטת חכמים], ול ענין איסור אכילה של חזיר זה ואליבא [ועל פי שיטת] רבן שמעון בן גמליאל.

לִבְכוֹרָה – וַאֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי מְרַחֲמָא, כִּי מְרַחֲמָא – דְּמִינָהּ, דְּלָא מִינָהּ – לָא, אוֹ דִּלְמָא דְּלָא מִינָהּ נַמִי מְרַחֲמָא?

ומפרטים: ל פוטרה מן בכורה ואפילו לרבנן דאמרי מרחמא [לדעת חכמים שאומרים שבהמה מרחמת] על ולד שאינו שלה, שכן יש לומר: כי מרחמא דמינה [כאשר היא מרחמת, הרי זה על ולד שהוא בן מינה], אבל ולד שלא בן מינה — לא, אינה מרחמת, ואם חזיר יונק ממנה הרי זו הוכחה שבנה הוא, ונפטרה מן הבכורה. או דלמא [שמא] לדעת חכמים, גם ולד שלא בן מינה נמי מרחמא [גם כן מרחמת], ועדיין ספק הוא — שמא לא ביכרה עדיין, ולא נפטרה מן הבכורה.

לַאֲכִילָה – וַאֲפִילּוּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם תִּמְצָא לוֹמַר סָבַר יוֹלֶדֶת מְרַחֲמָא – דְּמִינָהּ, דְּלָאו מִינָהּ – לָא, אוֹ דִּלְמָא דְּלָאו מִינָהּ נַמִי מְרַחֲמָא? תֵּיקוּ.

וכן נשאלה השאלה ל ענין איסור אכילה של חזיר זה ואפילו ל דעת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שהיונק מן הבהמה הרי זה בחזקת בנה. שכן גם אם תמצא לומר סבר [שהוא סבור] כי בהמה יולדת (שילדה כבר) מרחמא [מרחמת] על ולד שאינו שלה — הרי זה על ולד שהוא בן מינה, אבל ולד דלאו מינה [שאינו בן מינה] — לא, ומאחר שחזיר זה יונק מן הרחל — בוודאי בנה הוא, ומותר באכילה. או דלמא [שמא] הוא סבור כי בהמה שילדה, על ולד דלאו [שאינו] בן מינה נמי מרחמא [גם כן מרחמת], וגם במקרה זה יש ספק, והוא אסור באכילה. שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

מתני׳ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר – עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִיכָּן וּמִיכָּן וְתוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. וְכֵן תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם מוּם.

ר׳ יוסי בן המשולם אומר: השוחט את הבכור, והוא צריך לפנות את מקום השחיטה משיער, כדי שיוכל לשחוט כראוי, אלא שנאסר מן התורה לגזוז את הבכור, שנאמר: ״ולא תגוז בכור צאנך״ (דברים טו, יט), כיצד יעשה? עושה מקום בקופיץ (סכין גדולה) מיכן ומיכן, מצידי מקום השחיטה, ו אף שבכך הוא תולש את השער. ובלבד שלא יזיזנו את השיער ממקומו, אלא יישאר מעורב עם שאר השיער, כדי שלא ייראה הדבר כגזיזה. וכן תולש אדם את השער של הבכור, כדי שיוכל החכם לראות מקום מום שיש בו, ולהתירו בשחיטה מחוץ למקדש, ואין הדבר אסור משום גזיזת בהמת קדשים.

גמ׳ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם. בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: כְּנֶגְדּוֹ בְּיוֹם טוֹב, מַהוּ? טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם – מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: תּוֹלֵשׁ לָאו הַיְינוּ גּוֹזֵז; וּבְיוֹם טוֹב אָסוּר, דַּהֲוָה לֵיהּ עוֹקֵר דָּבָר מִגִּידּוּלוֹ.

אמר רב: הלכה כר׳ יוסי בן המשולם. ובענין זה מסופר, בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב הונא: כנגדו ביום טוב, מהו הדין? האם כשרצונו לשחוט בהמה ביום טוב לצורך החג, מותר לו גם כן לפנות את מקום השחיטה משיער, אף שבכך הוא תולש את השיער? וצדדי השאלה: האם טעמא [הטעם] של ר׳ יוסי בן המשולם שהוא מתיר לעשות כן בבכור, הרי זה משום דקסבר [שהוא סבור] שתולש לאו היינו [איננו] בכלל גוזז, ולא אסרה התורה דבר זה בקדשים, ו מכל מקום ביום טוב אסור הדבר, משום דהוה ליה [שהרי הוא] עוקר דבר מ מקום גידולו, כמו קוצר, ודבר זה אסור ביום טוב. או דלמא [שמא],

אוֹ דִּלְמָא: בְּעָלְמָא סָבַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם תּוֹלֵשׁ הַיְינוּ גּוֹזֵז; וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּשָׁרֵי – דַּהֲוָה לֵיהּ דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין, וּבְיוֹם טוֹב דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר?

בעלמא סבר [בכלל סבור] ר׳ יוסי בן המשולם שתולש היינו [הריהו] גוזז שנאסר בתורה, והיינו טעמא דשרי [וזה הטעם שהוא מתיר] במשנתנו לפנות את השיער בקופיץ — משום דהוה ליה [שהריהו] דבר שאין מתכוין, שאינו מתכוון לתלוש את השיער, אלא רק להזיזו ממקומו. ו אם כן, גם ביום טוב מותר הדבר, שהרי אף ביום טוב, דבר שאין מתכוין — מותר?

אֲמַר לְהוּ: זִילוּ שַׁיְילוּהּ לְרַב חֲנַנְאֵל, אִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם, אִיפְשׁוּט לְכוּ. אֲתוּ שַׁיְילוּהּ, אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: כְּנֶגְדּוֹ בְּיוֹם טוֹב מוּתָּר. אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רַב חֲנַנְיָה בַּר שְׁלַמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּנֶגְדּוֹ בְּיוֹם טוֹב

אמר להו [להם] רב הונא: זילו שיילוה [לכו שאלו] שאלה זו לרב חננאל, שהיה תלמידו של רב והיה שונה הלכות משמו, אי אמר [אם יאמר לכם] שהלכה כר׳ יוסי בן המשולם, איפשוט לכו [אפתור לכם] את שאלתכם לגבי יום טוב. אתו שיילוה [הלכו שאלו] את רב חננאל, אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: הלכה כר׳ יוסי בן המשולם. אתו לקמיה [באו לפני] רב הונא וסיפרו לו, אמר להו [להם]: כנגדו, באותו אופן ביום טוב מותר הדבר. ומוסיפים, איתמר נמי [דבר זה נאמר גם כן] במפורש בשם רב, שכך אמר רב חנניה בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: כנגדו ביום טוב