וְרַב יְהוּדָה בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְרַב יְהוּדָה אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּידַּשׁ – טָהוֹר.

ורב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש, שהלכו בו אנשים ודשוהו ברגליהם — טהור למי שצריך לעשות את הפסח, שאין חוששים שנותרה שם עצם בשיעור שעורה, שמטמאת. אבל אין הכהן שעבר שם רשאי לאכול תרומה.

אִי נַמִי: בִּשְׁאָר טוּמְאוֹת, דְּלָא מַזְהַר עֲלַיְיהוּ.

אי נמי [או גם כן], מדובר במשנתנו כשהכהן הוצרך להיטמא בשאר טומאות ולא בטומאת מת, כגון טומאת שרץ ונבילה, דלא מזהר עלייהו [שאינו מוזהר עליהם], שהרי אין הכהנים מוזהרים שלא ליטמא אלא בטומאת מת. ומכל מקום, גם אם נטמא בטומאה אחרת — הרי אינו יכול לאכול בתרומה.

״אִם הָיָה זָקֵן מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר״. תָּנָא: כְּפוֹעֵל בָּטֵל. אָמַר אַבַּיֵי: כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה.

שנינו במשנה: אם היה הדיין או העד זקן, הרי מי שנצרך לו מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל. בפירוש דבר זה תנא [שנה החכם]: כפועל בטל, כלומר, כפי השכר שמוכן פועל ליטול כדי שיתבטל ממלאכתו. אמר אביי: כוונת הדברים היא — כפועל בטל של אותה מלאכה שממנה הוא בטל. שצריך להביא בחשבון את גודל הטירחה ואת גובה השכר שיש לו במלאכתו הרגילה.

מתני׳ הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים, וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלוּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טְוִי וּבְגָדִים.

החשוד על הבכורות, לשוחטם באיסור ולמכור את בשרם — אין לוקחין (קונים) ממנו בשר, שמא בשר בכור הוא. ואפילו הוא טוען שהוא בשר צבאים. ולא קונים ממנו עורות שאינן עבודים (מעובדים). ר׳ אליעזר אומר: לוקחין ממנו עורות של נקבה, שבודאי אין זה עור של בכור, שאין בכור אלא זכר. ואין לוקחין ממנו צמר מלובן (מכובס) וצואי (מלוכלך), אבל לוקחין ממנו טוי (חוטים טוויים) ו כל שכן בגדים.

גמ׳ ״בְּשַׂר צְבָאִים״. דְּמִיחַלַּף בִּדְעִגְלָה.

שנינו במשנה שאין קונים מן החשוד על הבכורות בשר צבאים. ומסבירים: דווקא בשר צבאים, משום דמיחלף [שמתחלף] ב בשר של עגלה [עגל], שבשרם דומה.

״וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִים״. הָא עֲבוּדִים זָבְנִינַן; אִם אִיתָא דִּבְכוֹר הֲוָה – לָא הֲוָה טָרַח בֵּיהּ, סָבַר: אִי שָׁמְעוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, מַפְסְדוּ לִי מִינַּאי.

ועוד שנינו: ולא לוקחים ממנו עורות שאינן עבודים. ויש לדייק מכאן: הא [אבל] עורות עבודים זבנינן [קונים אנו] מן החשוד. והטעם הוא: שכן אם איתא [אמנם] עור של בכור הוה [היה זה] — לא הוה טרח ביה [היה טורח בו לעבד אותו], סבר [שהיה סבור]: אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי [אם ישמעו בו חכמים שבכור הוא יפסידו לי אותו ממני].

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה״. מַאי טַעֲמָא? מֵידַע יְדִיעַ.

ועוד שנינו: ר׳ אליעזר אומר לוקחין ממנו, מן החשוד על הבכורות, עורות של נקבה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מידע ידיע [הדבר ידוע] שהוא עור של נקבה, שחסר בו העור של אבר הזכרות, ואם כן אין מה לחשוש.

וְתַנָּא קַמָּא: אִם כֵּן, זָכָר נַמִי – חָיֵיק לְזַכְרוּתֵיהּ, וְאָמַר: עַכְבָּרִים אֲכַלוּהּ! וְאִידָךְ: בֵּי עַכְבָּרִים מֵידַע יְדִיעַ.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו מחלק בין עור לעור, מה הוא סבור? ומשיבים: אם כן, שקונים ממנו עורות של נקבה — עורות של זכר נמי [גם כן] יכול למכור, כשהוא חייק לזכרותיה [חותך את עור הזכרות שלו], ואמר [אומר] שחלק זה עכברים אכלוה [אכלו אותו]! ואומרים: ואידך [והאחר, ר׳ אליעזר], מה הוא משיב לכך? בי עכברים מידע ידיע [מקום שאכלוהו עכברים ידוע וניכר], ואינו יכול לרמות.

״וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלוּבָּן וְצוֹאִי״. הָשְׁתָּא צֶמֶר מְלוּבָּן לָא זָבְנִינַן – צוֹאִי מִיבַּעְיָא? אֶלָא חֲדָא קָתָנֵי: צֶמֶר מְלוּבָּן מִצּוֹאָתוֹ.

ועוד שנינו במשנה: ואין לוקחין ממנו, מן החשוד על הבכורות, צמר מלובן (מכובס) וצואי (מלוכלך). ותמהים: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שצמר מלובן לא זבנינן [אין אנו קונים] ממנו, למרות שיש בו טורח, ויש להניח שאם היה של בכור לא היה טורח בו — צואי מיבעיא [נצרכה לומר] שאין קונים ממנו? אלא, יש להבין כי חדא קתני [דבר אחד שונה], והכוונה היא לצמר מלובן מצואתו, שאפילו צמר מלובן אין קונים ממנו.

״אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טְוִי וּבְגָדִים״. הָשְׁתָא טְוִי זָבְנִינַן, בְּגָדִים מִיבָּעְיָא? מַאי בְּגָדִים – נַמְטֵי.

ועוד שנינו: אבל לוקחין ממנו טוי (חוטים טוויים) ובגדים. וגם כאן שואלים: השתא [עכשיו, הרי] טוי זבנינן [אנו קונים] ממנו, משום שאם צמר של בכור הוא לא היה משקיע בטווייתו — בגדים, שיש בעשייתם טורח מרובה יותר, מיבעיא [נצרכה לומר] שקונים? ומשיבים: מאי [מהם] בגדים שהוזכרו כאן? נמטי [לבדים], שאינם טוויים, לומר שלמרות שיש בהם פחות טורח — קונים ממנו.

מתני׳ הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן, וַאֲפִילּוּ סֶרֶק, אֲבָל לוֹקְחִין מֵהֶם טְוִי וְאָרִיג.

החשוד על השביעית לזרוע או לסחור בפירות שמיטה — אין לוקחין ממנו פשתן, ואפילו סרק (פשתן סרוק) שהושקעה בו מלאכה וטורח. אבל לוקחין מהם, מהחשודים על השביעית, טוי (חוטי פשתן טוויים) ואריג העשוי מפשתן, שיש בעשייתם השקעה יתירה, שאין אדם טורח בדבר אסור שמא יפסידוהו.

גמ׳ הָשְׁתָא טְוִי זָבְנִינַן, אָרִיג מִיבָּעְיָא? מַאי אָרִיג – תִּיכֵּי.

על מה ששנינו שאין לוקחים מהם טוי ואריג שואלים: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שטוי זבנינן [קונים אנו] ממנו, ואין אנו חוששים שהוא טורח בדבר איסור, מפני שהוא חושש שהוא עלול להפסידו, אריג שיש בו טירחה מרובה יותר, מיבעיא [נצרכה לומר] שמותר לקנות ממנו? ומשיבים: מאי [מה פירוש] אריג? לא אריג ממש, אלא תיכי [גדילים] שקולעים מפשתן שאינו טווי.

מתני׳ הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשׁוּם חוּלִּין – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִיקַת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ.

החשוד להיות מוכר תרומה לשום חולין — אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח, אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ שמעון אומר: כל דבר שיש בו זיקת שייכות לתרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו, אבל דבר שאין בו שום שייכות לתרומה ומעשרות — אפשר לקנות.

גמ׳ לַאֲתוּיֵי מַאי? לַאֲתוּיֵי קִרְבֵי דָגִים, דִּמְעַרְבִי בְּהוּ שֶׁמֶן זַיִת.

ושואלים: מה שאמר ר׳ שמעון ״כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות״, לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? איזה דבר הוא בא להוסיף? ומשיבים: לאתויי [להביא] קרבי דגים, שהם בעצמם ודאי אינם חייבים בתרומה, אלא דמערבי בהו [שמערבים בהם] שמן זית.

הַהוּא טַבָּחָא דַּהֲוָה חָשׁוּד לְזַבּוּנֵי

מסופר, ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני [טבח, קצב אחד שהיה חשוד למכור]