גמ׳ ״כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ״. אֵימַת? אִילֵימָא לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ, הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ? הֲנָאָתָן דִּבְעָלִים הוּא!

שנינו במשנה: כל פסולי המוקדשין הנאתן, הרווח ממכירתם, להקדש, ולכן הם נמכרים באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא. ושואלים: אימת [מתי] מדובר שמוכרים ושוחטים אותם? אילימא [אם תאמר] לאחר פדיונו, אחרי שפדו אותם הבעלים מיד ההקדש — האם אז הנאתן להקדש? הלא לאחר שנפדו רכוש הבעלים הם, ולפיכך הנאתן של הבעלים הוא!

אֶלָּא לִפְנֵי פִדְיוֹנוֹ. נִשְׁחָטִין? הָא בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה!

אלא תאמר שמדובר כאן לפני פדיונו, ודמי מכירתם (פדיונם) ניתנים להקדש. ואולם בשלב זה האם הם נשחטין? הא בעי [הרי צריכים הם] העמדה לפני הכהן והערכה של מחירם כדי לפדותם, ובהמה שחוטה אינה יכולה לעמוד לפני הכהן!

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומוסיפים: הניחא למאן דאמר [זה, אמנם, נוח לדעת האומר] שקדשי מזבח שנפל בהם מום לא היו בכלל דין העמדה והערכה, אלא דווקא קדשי בדק הבית, וניתן איפוא לשוחטם קודם פדיון. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף הם היו בכלל העמדה והערכה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֶלָּא לְעוֹלָם לְאַחַר פִּדְיוֹן, וּמַאי ״הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ״ – אַדְּמֵעִיקָּרָא,

אלא לעולם יש לומר שמדובר שנמכרים ונשחטים באטליז לאחר פדיון, ומאי [ומה] שנאמר הנאתן להקדש — לא על ההנאה מדמי המכירה מדובר, אלא אדמעיקרא [על פדיונם מתחילה].

דְּכֵיוָן דְּשָׁרֵי לְהוּ מָר נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁחָטִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא, טָפֵי וּפָרֵיק מֵעִיקָּרָא.

דכיון דשרי להו מר [שכיון שמתיר אותם החכם במשנתנו] שיהיו נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא לאחר הפדיון — טפי ופריק מעיקרא [מוסיף ופודה אותם מתחילה] מיד ההקדש במחיר גבוה יותר, שהרי יכול למוכרו לאחר הפדיון ביוקר.

״חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁהֲנָיָיתָן לַבְּעָלִים״. בִּשְׁלָמָא בְּכוֹר – בְּאִיטְלִיז הוּא דְּלָא מִיזְדַּבַּן, הָא בְּבֵיתֵיהּ מִיזְדַּבַּן. אֶלָּא מַעֲשֵׂר, בְּבֵיתֵיהּ מִי מִיזְדַּבַּן?

שנינו במשנה: חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים, ולכן גם כאשר נפל בהם מום, ומותר לשוחטם — אינם נמכרים באיטליז. ושואלים: בשלמא [נניח] בכור — באיטליז הוא דלא מיזדבן [שלא נמכר], הא בביתיה מיזדבן [אבל בביתו, שלא בפרהסיא, נמכר]. אלא מעשר, אפילו בביתיה [בביתו] מי מיזדבן [האם נמכר]?

וְהָתַנְיָא, בִּבְכוֹר נֶאֱמַר: ״לֹא תִפְדֶּה״ – וְנִמְכָּר חַי, בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר: ״לֹא יִגָּאֵל״ – וְאֵינוֹ נִמְכָּר לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם!

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: בבכור נאמר רק: ״לא תפדה״ (במדבר יח, יז), שלא ניתן לפדותו ולהוציאו לחולין, ו אולם משעה שהגיע ליד הכהן, שהוא נחשב בעליו של הבכור — הריהו נמכר כשהוא חי. ואילו במעשר בהמה נאמר: ״לא יגאל״ (ויקרא כז, לג), ו לכן, לא רק שאין פודים אותו, אלא גם אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום!

הָא מִילְּתָא אִיקַּשְׁיָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת בְּאוֹרְתָּא, וְשָׁנְיָיהּ בְּקַדְמוּתָא מִבָּרַיְיתָא: בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם הֲשָׁבַת אֲבֵידָה נָגְעוּ בָּהּ.

ומספרים: הא מילתא איקשיא ליה [דבר זה היה קשה לו] לרב ששת באורתא [בלילה], ושנייה בקדמותא [ותירץ אותה בבוקר] מברייתא, שבמעשר בהמה של יתומים קטנים עסקינן [עוסקים אנו], שנפל בו מום ונשחט, שהתירו חכמים למוכרו. ומשום השבת אבידה נגעו בה, שאין היתומים יכולים לאכול את כל בשרו, וכדי שלא יפסידו התירו חכמים למכור אותו לאחרים.

רַבִּי אִידִי סָרָסֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת הֲוָה שָׁמְעָהּ מִינֵּיהּ, אֲזַל אֲמַרָהּ בֵּי מִדְרְשָׁא וְלָא אֲמַרָהּ מִשְּׁמֵיהּ. שְׁמַע רַב שֵׁשֶׁת, אִיקְפַּד, אֲמַר: מַאן דַּעֲקִיץ – לִיעַקְצֵיהּ עַקְרַבָּא! וְרַב שֵׁשֶׁת מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים״? וְכִי אֶיפְשָׁר לָאָדָם לָגוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים?

מסופר, ר׳ אידי סרסיה [שמשו] של רב ששת הוה שמעה מיניה [היה שומע אותה, שמועה זו, ממנו] מפי רב ששת, אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה [הלך ואמר אותה בבית המדרש ולא אמרה משמו] של רב ששת, שמע רב ששת איקפד [הקפיד עליו] על שלא אמרה משמו, אמר: מאן דעקיץ — ליעקציה עקרבא [מי שעוקץ אותי, פוגע בי — שיעקוץ אותו עקרב]! ושואלים: ורב ששת מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] אם אומרים בשמו או אין אומרים בשמו, שהקפיד כל כך? ומשיבים: כפי שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] שביקש דוד ״אגורה באהלך עולמים״ (תהלים סא, ה)? וכי איפשר לאדם לגור באותה שעה בשני עולמים, בעולם הזה ובעולם הבא?

אֶלָּא אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֹאמְרוּ דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה – שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר;

אלא כך אמר דוד: רבונו של עולם, עשה שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, גם לאחר שאמות, ובכך אזכה לחיות באותה שעה גם בעולם הזה. שכך אמר ר׳ יוחנן משום (משמו) של ר׳ שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה — שפתותיו דובבות (רוחשות ולוחשות) באותה שעה בקבר.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירִי: מַאי קְרָאָה – ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״ – כְּכוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים, מַה כּוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים, כֵּיוָן דְּאָדָם נוֹגֵעַ בּוֹ – דּוֹבֵב, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁאָדָם אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו – דּוֹבְבוֹת שְׂפָתָיו בַּקֶּבֶר.

ואמר ר׳ יצחק בר זעירי: מאי קראה [מהו הפסוק המלמד על כך] — ״וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים״ (שיר השירים ז, י), שדברי התורה (שבחיכה של כנסת ישראל) הרי הם ככומר (ערימה) של ענבים, שמניחים אותם יחד כדי שיתחממו ויתססו, מה כומר של ענבים כיון שאדם נוגע בו — דובב, נע, ומשמיע קול לחישה — אף תלמידי חכמים, כיון שאדם אומר דבר שמועה מפיו של תלמיד חכם — דובבות שפתיו בקבר.

מַאי בָּרַיְיתָא? דְּתַנְיָא: מַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים – מוֹכְרִין אוֹתוֹ, וּמַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁשְּׁחָטוֹ – מַבְלִיעוֹ בְּעוֹרוֹ בְּחֶלְבּוֹ וּבְגִידוֹ וּבְקַרְנָיו.

ושבים לגופו של הענין, מאי [מהי] אותה ברייתא שעליה סמך רב ששת? דתניא [ששנויה ברייתא]: מעשר בהמה של יתומים — מוכרין אותו. ומעשר בהמה ששחטו, ואסור למכור את בשרו — מבליעו, את מחיר הבשר, ב מחיר עורו, בחלבו ובגידו ובקרניו של המעשר, שהם מותרים במכירה. שמוכרם ביוקר, ונותן לו את הבשר במתנה.

מַאי קָאָמַר? אֲמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: מַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים מוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּהַבְלָעָה.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] התנא? שהרי מתחילה משמע שמעשר בהמה של יתומים נמכר כדרכו, ואחר כך נאמר שאין מוכרים בשר מעשר אלא בהבלעה! אמר אביי, אין בברייתא אלא דין אחד, והתנא הכי קאמר [כך הוא אומר]: מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו, וכיצד מוכרים אותו — בהבלעה.

מִכְּלָל דְּגָדוֹל בְּהַבְלָעָה לָא? מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵירוֹ בַּשְּׁבִיעִית – נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְלוֹקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית;

ואומרים: מכלל הדברים אתה למד שמעשר של גדול, שאינו יתום, אפילו בהבלעה לא ימכרנו. ושואלים: מאי שנא מהא דתניא [מה שונה דין זה מזו ששנויה]: הלוקח (הקונה) לולב מחבירו בשביעית (בשנת השמיטה) — נותן לו המוכר גם אתרוג במתנה, לפי שאינו רשאי ללוקחו (לקנותו) את האתרוג בשביעית, שאסור לסחור בפירות שביעית.

וְהָוֵינַן בָּהּ: לֹא רָצָה לִיתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה מַאי? וְאָמַר רַב הוּנָא: מַבְלִיעַ לוֹ דְּמֵי אֶתְרוֹג בַּלּוּלָב!

והוינן בה [והיינו עוסקים בכך]: אם לא רצה המוכר ליתן לו במתנה מאי [מה יעשה]? ואמר רב הונא: מבליע לו את דמי האתרוג בלולב, שמוסיף במחירו של הלולב עד שנכללים בו גם דמי האתרוג!

הָתָם לָא מוּכְחָא מִילְּתָא, הָכָא – מוּכְחָא מִילְּתָא.

ומשיבים: התם לא מוכחא מילתא [שם לא מוכח הדבר], שאין מחיר האתרוג יקר כל כך, ואין התוספת במחיר הלולב ניכרת כל כך. אבל הכא מוכחא מילתא [כאן מוכח הדבר], שמשלם לו עבור הבשר, שכן מחירו גבוה בהרבה ממחיר העור והגידים.

אֲמַר רָבָא: אִם כֵּן, ״מַעְשַׂר בְּהֵמָה״ תְּרֵי זִמְנֵי לָמָּה לִי? אֶלָּא אֲמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: מַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים – מוֹכְרִין אוֹתוֹ כְּדַרְכּוֹ, וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה דְּגָדוֹל שֶׁשְּׁחָטוֹ – מַבְלִיעוֹ בְּעוֹרוֹ בְּחֶלְבּוֹ בְּגִידוֹ וּבְקַרְנָיו.

אמר רבא לאביי: אם כן אתה מפרש, שכל הברייתא אינה עוסקת אלא בדין אחד, במעשר של יתומים, מה שנאמר בברייתא ״מעשר בהמה״ תרי זמני [שתי פעמים] למה לי? אלא אמר רבא: שתי הלכות יש בברייתא, והתנא הכי קאמר [כך הוא אומר]: מעשר בהמה של יתומים ששחטוהו — מוכרין אותו כדרכו. ומעשר בהמה של גדול ששחטו — מבליעו את בשרו ב מכירת עורו בחלבו בגידו ובקרניו.

אֲמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל״,

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את ההלכה הזו, שניתן למכור בשר מעשר בהבלעה? דכתיב [שנאמר] לגבי מעשר: ״והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל״ (ויקרא כז, לג), שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורת המעשר — שניהם קדושים, ואינם נמכרים.

אֵימָתַי עוֹשֶׂה תְּמוּרָה – מֵחַיִּים, אֵימָתַי אֵינוֹ נִגְאָל – מֵחַיִּים; הָא לְאַחַר שְׁחִיטָה – נִגְאָל. וְרַבָּנַן (הַהוּא) דְּגָזְרוּ לְאַחַר שְׁחִיטָה אַטּוּ לִפְנֵי שְׁחִיטָה;

ויש ללמוד מדין התמורה על איסור המכירה (״לא יגאל״): אימתי מעשר עושה תמורה — מחיים, שהרי בהמת קדשים שחוטה אינה עושה תמורה. ואם כן יש לומר גם כי מעשר, אימתי אינו נגאל (נמכר) — מחיים, הא [אבל] לאחר שחיטה — נגאל. ומדין תורה מותר, איפוא, למכור את המעשר לאחר שחיטה, ורבנן [וחכמים] ההוא שגזרו ואסרו למכור את בשרו לאחר שחיטה, אטו [משום] חשש שיבואו למוכרו לפני שחיטה.

דָּבָר הַנִּישּׁוֹם מֵחַיִּים – גְּזוּר רַבָּנַן לְאַחַר שְׁחִיטָה אַטּוּ לִפְנֵי שְׁחִיטָה,

ואולם דוקא לגבי דבר הנישום מחיים, בשר הבהמה, שלפי משקלו אומדים את ערכה של הבהמה כשמוכרים אותה בחייה — גזור רבנן [גזרו חכמים] שלא למכור לאחר שחיטה, אטו [משום] חשש שיבואו למוכרו לפני שחיטה,