וְנִקְצְצָה – טָהוֹר. קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר יִטְהַר הֵימֶנּוּ.

ונקצצה הבהרת בלא מתכוון — הריהו טהור מטומאת צרעת, שהרי אין בו עוד בהרת. אם קצצה במתכוין לטהר עצמו על ידי כך, גזרו חכמים שיהא טמא, כאילו לא נקצצה. ונחלקו חכמים במשנה מתי יטהר. ר׳ אליעזר אומר: לכשיולד לו נגע אחר, ושוב אינו נהנה ממה שעשה — יטהר הימנו, מן הנגע שקצץ, ודנים בו לפי נגעו החדש.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכוּלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּמְעַט בַּהַרְתּוֹ מִכִּגְרִיס!

וחכמים אומרים: אין לו תקנה כשייוולד לו נגע אחר, עד שתפרח הצרעת בכולו, שהוא סימן טהרה למצורע (ויקרא יג, יב), או עד שתמעט בהרתו מ גודל כגריס, שאז אינה עוד סימן טומאה. משמע איפוא, שר׳ אליעזר אינו קונס אותו לעולם, אלא רק שלא ייהנה ממה שעשה. ואף במשנתנו, מדוע קונס ר׳ אליעזר את הצורם אוזן הבכור, שלא ישחט את הבכור גם כשיפול בו מום אחר?

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כִּי קָנֵיס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – בְּמָמוֹנוֹ, בְּגוּפוֹ לָא קָנֵיס;

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] תירוץ לסתירה זו: כי קניס [כאשר קונס] ר׳ אליעזר במשנתנו — הרי זה בממונו, אבל בגופו — לא קניס [אינו קונס].

מָמוֹנוֹ – אִיכָּא לְמֵימַר דְּאָתֵי לְמֶיעֱבַד, גּוּפוֹ – מִי אִיכָּא לְמֵימַר דְּאָתֵי לְמֶיעֱבַד?

וטעם ההבדל: ממונו — אם לא ייאסר עליו הבכור לעולם, איכא למימר דאתי למיעבד [יש מקום לומר שיבוא לעשות] בו מום, כיון שאינו מפסיד בכך, שהרי ממילא הוא אסור בבכור עד שיפול בו מום. אבל גופו, גם אם אינו טמא אלא עד שיוולד לו נגע אחר — מי איכא למימר דאתי למיעבד [האם יש לומר שיבוא לעשות] איסור זה? הרי לא הרויח דבר, ולעולם יחשוש שמא לא יפול בו נגע אחר.

אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא?

ולעיקר קושיית הגמרא אמר רבא: וכי מדברי ר׳ אליעזר על דברי ר׳ אליעזר קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן לא קשיא [ומדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה]? הרי גם בדבריהם יש סתירה, שאת המטיל מום בבכור אינם קונסים עולמית, ואת הקוצץ בהרת הם קונסים לעולם!

אֶלָּא, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא קַשְׁיָא – כִּדְשַׁנֵּינָן. רַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נַמִי לָא קַשְׁיָא, הָכָא בְּמַאי דַּעֲבַד קַנְסוּהּ, הָכָא בְּמַאי דַּעֲבַד קַנְסוּהּ;

אלא צריך לומר כך: מדברי ר׳ אליעזר על דברי ר׳ אליעזר לא קשיא [אינו קשה] — כדשנינן [כמו שתירצנו]. רבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה], והם הולכים בשיטה אחת כאן וכאן: הכא במאי דעבד קנסוה [כאן במה שעשה קנסו אותו], הכא במאי דעבד קנסוה [כאן במה שעשה קנסו אותו].

בְּמַאי אִיכַּוֵּין, לְמִישְׁרֵייהּ – בְּהַאי מוּמָא, בְּהַאי מוּמָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, דִּבְהַאי מוּמָא לָא לִישְׁתְּרִי לֵיהּ. וְהָכָא בְּמַאי דַּעֲבַד קַנְסוּהּ, אִיכַּוֵּין לְטַהוּרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּהַאי קְצִיצָה – בְּהַאי קְצִיצָה קַנְסוּהּ רַבָּנַן.

ומפרטים: לענין מטיל מום בבכור, במאי איכוין [במה שהוא התכוון לעשות], למישרייה בהאי מומא [להתירו את הבכור במום הזה] — בהאי מומא קנסוה רבנן [במום זה קנסוהו חכמים], דבהאי מומא לא לישתרי ליה [שבמום זה לא יותר לו] הבכור לעולם, ודינו כבכור תם, שהוא אסור עד שיפול בו מום אחר. ו כן הכא [כאן, בקציצת הבהרת], גם כן, במאי דעבד קנסוה [במה שעשה קנסו אותו], הוא איכוין לטהורי נפשיה בהאי קציצה [הוא התכוון לטהר את עצמו בקציצה זו] — בהאי קציצה קנסוה רבנן [בקציצה זו קנסוהו חכמים], שלא יוכל ליטהר על ידה מנגעו. ודנים בדברי ר׳ אליעזר שאמר: לכשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו.

בָּעֵי רַב פַּפָּא: ״יִטְהַר״ תְּנַן, אוֹ ״וְיִטְהַר״ תְּנַן?

בעי [שאל] רב פפא: האם ״יטהר״ תנן [שנינו במשנה], שמיד כשייוולד בו נגע אחר הריהו נטהר מטומאת הנגע הראשון שקצצו, או ״ויטהר״ תנן [שנינו], שאינו טהור אף מן הראשון עד שיטהר מן הנגע החדש?

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְחָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם נפרש כך או כך? ל ענין חתן שנראה בו נגע חדש, בתוך שבעת ימי המשתה, לאחר שהיה בו נגע וקצצו,

דִּתְנַן: חָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע – נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעָה יָמִים לוֹ וּלְאִצְטְלִיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ, וְכֵן בָּרֶגֶל – נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמֵי הָרֶגֶל.

דתנן [ששנינו במשנה]: חתן בתוך ימי חופתו שנראה בו נגע צרעת — נותנין לו שבעה ימים, ימי המשתה, קודם שיראהו הכהן ויטמאהו, בין לו לנגע שבגופו, ו בין שהיה זה נגע צרעת לאצטליתו (בגדו העליון) ול שאר כסותו. וכן אם נראה לאדם סתם נגע ברגל — נותנין לו כל ימי הרגל, קודם שיראהו הכהן.

אִי אָמְרַתְּ ״יִטְהַר״ תְּנַן – מִקַּמַּיְיתָא טְהַר לֵיהּ, לְבַתְרַיְיתָא נָטְרִין לֵיהּ שִׁבְעָה יְמֵי מִשְׁתֶּה.

ומעתה, אי אמרת [אם אתה אומר] ״לכשיוולד לו נגע אחר יטהר״ תנן [שנינו] — גם במקרה זה הוא טהור במשך שבעת ימי המשתה, שהרי מקמייתא טהר ליה [מהבהרת הראשונה, שקצצה, נטהר לו], לבתרייתא נטרין ליה [לאחרונה, שנולדה עכשיו, ממתינים לו] שבעה ימי משתה.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״וְיִטְהַר״ תְּנַן, סוֹף סוֹף כִּי לָא מִטַּמְּיָא לְבַתְרַיְיתָא, הָא מִיטַּמֵּא וְקָאֵי מִקַּמַּיְיתָא. מַאי? תֵּיקוּ.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: ״לכשיוולד לו נגע אחר ויטהר הימנו״ תנן [שנינו] — אין טעם בדבר, שהרי סוף סוף כי לא מטמיא לבתרייתא [גם כאשר אינו מיטמא לבהרת האחרונה], מכל מקום הא מיטמא וקאי מקמייתא [הרי הוא מיטמא ועומד מהראשונה]. ושואלים: אם כן מאי [מה] הפתרון? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: צוֹרֵם אוֹזֶן בִּבְכוֹר, וּמֵת, מַהוּ לִקְנוֹס בְּנוֹ אַחֲרָיו?

שנינו במשנה כי הצורם אוזן בבכור — קנסוהו שלא ישחט את הבכור בגלל המום שהטיל בו. בעי מיניה [שאל אותו] ר׳ ירמיה מר׳ זירא: צורם אוזן בבכור, ומת האיש שעשה עבירה זו, מהו לקנוס בנו אחריו, שגם הוא לא ישחט את הבכור בגלל מום זה? ומשווים ספק זה לשני מקרים אחרים שיש בהם ספק דומה.

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: מוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹיִם וּמֵת קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו – דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת.

אם תימצי [תרצה] לומר לגבי מוכר עבדו הכנעני לגוים, ומת המוכר, שקנסו בנו אחריו, לפדותו מיד הגוי, כפי שהוא היה צריך לעשות, אפשר לומר כי שם יש טעם מיוחד לדבר — משום דכל יומא ויומא מפקע ליה [שבכל יום ויום מפקיע אותו אדוניו הגוי] ממצו‍ת, שהרי העבד הכנעני מחויב במקצת מצוות, וכאשר הוא אצל הגויים אינו יכול לקיימן, וצריך איפוא לפדותו. אבל טעם זה אינו שייך בענין המטיל מום בבכור.

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד וּמֵת לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו – מִשּׁוּם דְּלָא עָבְדָא לְאִיסּוּרָא.

ומצד אחר, אם תימצי [תרצה] לומר לגבי מי שכוון מלאכתו לעשות אותה במועד (בחול המועד), שהביא עצמו למצב בו יפסיד אם לא יעשה אותה, וכך יתאפשר לו הדבר. ואסרו עליו חכמים לעשות מלאכה זאת במועד, ומה שעשה מאבדים ממנו, ומכל מקום אם מת קודם המועד לא קנסו בנו אחריו, והוא מותר לעשות עבודה זו בחול המועד — יש לומר כי דוקא שם יש לומר כן, משום שהאב עדיין לא עבדא לאיסורא [לא עשה את האיסור], שלא עשה מלאכה במועד.

הָכָא מַאי? לְדִידֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנַן – וְהָא לֵיתֵיהּ, אוֹ דִּלְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנַן – וְהָא אִיתֵיהּ?

אבל הכא מאי [כאן, בצורם אוזן בבכור, מה הדין]? האם נאמר כי לדידיה קנסו רבנן [לו עצמו, שעשה איסור, קנסו חכמים], והא ליתיה [והרי אינו קיים עוד]. או דלמא לממוניה קנסו רבנן [או שמא את ממונו קנסו חכמים], והא איתיה [והרי הממון ישנו]?

אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בַּשְּׁבִיעִית – תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית; נִיטַּיְּיבָה, נִידַּיְּירָה – לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאָמַר רַב אַסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא: נָקְטִינַן, הֵטִיבָהּ וּמֵת – בְּנוֹ זוֹרְעָהּ. אַלְמָא: לְדִידֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קָנְסוּ רַבָּנַן.

אמר ליה [לו] ר׳ זירא, תניתוה [שניתם אותה], כלומר, יש פתרון לדבר ממה ששנינו: שדה שנתקווצה (שהוציאו ממנה את הקוצים) ב שנת השביעית, שאסורה בה כל עבודת אדמה — תזרע למוצאי שביעית, שאין זו עבודת אדמה ממש. אבל אם ניטייבה (זיבלו אותה), או נידיירה עשו אותה דיר לצאן, כדי שתתמלא בזבל הצאן, שעבודה חשובה היא, שמשביח את הקרקע — לא תזרע למוצאי שביעית, שקנסו חכמים שלא ייהנה ממה שעשה באיסור. ו על כך אמר רב אסי בר חנינא: נקטינן [מוחזקים אנו], שאם הטיבה ומת — בנו זורעה במוצאי שביעית. אלמא [מכאן] שלדידיה קנסו רבנן [לו עצמו קנסו חכמים], לבריה לא קנסו רבנן [לבנו לא קנסו חכמים].

אָמַר אַבַּיֵי: נָקְטִינַן,

אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו],