דְּאִית לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוּטֵי.

שאינו חושש לשקר, מפני דאית ליה לאשתמוטי [שיש לו דרך להשתמט] ולומר שקנה מאדם שלדעתו הוא נאמן.

סֵיפָא וַדַּאי מְסַיְּיעָא לֵיהּ: ״מֵאִישׁ פְּלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

ומעירים: סיפא [הסוף של אותה משנה] על כל פנים ודאי מסייעא ליה [מסייע לו] לרב יהודה, שאמר שהכהן נאמן לומר שקיבל מישראל בכור במומו, משום שאין אדם משקר בדבר העשוי להתגלות. שכך שנינו: אם אמר לשליח שיקנה פירות דוקא מאיש פלוני, שהוא מעשר — הרי זה השליח נאמן לומר שקנה ממנו.

הָתָם, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תּוֹבֵעַ – מִירְתַּת.

ודוחים: משם אין ראיה, כי התם [שם] כיון דאית ליה [שיש לו] לשליח תובע, המשלח שאמר לו ללכת דווקא לאיש פלוני, והוא עשוי לבדוק את הדבר — מירתת [מפחד לשקר]. אבל הכהן שאמר שקיבל מישראל בכור במומו, אינו חושש שילך החכם ויברר דבר זה.

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְנָא לֵיהּ לִיהוּדָה הָא? אֲנָא בְּגִידּוּל קְבַעֲתִיהָ, וְגִידּוּל קְבַע בְּדִידֵיהּ. וְהָכִי אֲמַרִי לֵיהּ: נֶאֱמָן יִשְׂרָאֵל לוֹמַר ״בְּכוֹר זֶה נָתַתִּי לַכֹּהֵן בְּמוּמוֹ״.

אמר ר׳ ירמיה בר אבא, כששמע את דברי רב יהודה: מנא ליה [מנין לו] ליהודה הא [הלכה זו] שהכהן נאמן לומר כן? הרי אנא [אני] בגידול קבעתיה [קבעתי, לימדתי אותה] כלומר, שניתי לגידול הלכה זו בשם רב, וגידול קבע בדידיה [בשלו], שנה אותה לרב יהודה, אבל הוא שיבש את הדברים. והכי אמרי ליה [וכך אמרתי לו] לגידול: נאמן ישראל לומר ״בכור זה נתתי לכהן במומו״, ומתירים לכהן לשחוט את הבכור על פיו.

יִשְׂרָאֵל, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיךְ, בְּקָטָן וְהִגְדִּיל; מַהוּ דְּתֵימָא: לָא קִים לֵיהּ – קָא מַשְׁמַע לָן.

ותוהים: ישראל — פשיטא [פשוט] שהוא נאמן, שהרי אין לו ענין בדבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא ב טלה שהיה קטן בשעה שנתנו לכהן, והגדיל, ואז העיד עליו. מהו דתימא [שתאמר]: לא קים ליה [ברור לו הדבר] שזה הוא הטלה שנתן לו, ושמא הוא טלה אחר, שהטיל בו הכהן מום, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפשר לסמוך עליו.

בְּסוּרָא מַתְנוּ כְּלִשָּׁנָא בַּתְרָא, בְּפוּמְבְּדִיתָא כְּלִשָּׁנָא קַמָּא, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ כְּלִשָּׁנָא קַמָּא.

ומעירים: בסורא מתנו כלשנא בתרא [היו שונים כלשון אחרונה], כפי שאמר ר׳ ירמיה בר אבא, שישראל נאמן להעיד שנתן לכהן בכור במומו, ואילו בפומבדיתא היו שונים כלשנא קמא [כלשון הראשונה], כפי שאמר רב יהודה בשם רב, שאפילו הכהן נאמן לומר שנתן לו ישראל בכור במומו, משום שהוא דבר העשוי להתגלות. ומסכמים: והלכתא [והלכה] אפילו כלשנא קמא [כלשון ראשונה], ואפשר לסמוך על הכהן.

רַפְרָם בְּפוּמְבְּדִיתָא הֲוָה לֵיהּ בּוּכְרָא, וִיהֲבֵיהּ לֵיהּ לְכֹהֵן בְּלָא מוּמָא, אֲזַל שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא. יוֹמָא חַד חֲלַשׁ בְּעֵינֵיהּ, אַיְיתֵיהּ לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ. אַרְפְּסִינֵיהּ לְעֵינֵיהּ, חַזְיֵיהּ בַּשְׁקְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא דִּיהִיבְתֵּיהּ לָךְ?

בענין זה מסופר, רפרם שהיה בפומבדיתא הוה ליה בוכרא ויהביה ליה לכהן בלא מומא [היה לו בכור, ונתן אותו לכהן כשהוא בלא מום], אזל שדא ביה מומא [הלך הכהן הטיל בו מום]. יומא חד חלש בעיניה [יום אחד חלה רפרם בעיניו], והיה מתקשה לפתוח את עיניו, אייתיה לקמיה [והביא לו] אותו כהן את הבכור כדי שיתיר אותו בשחיטה, וכך אמר ליה [לו]: בכור זה נתן לי ישראל במומו. ארפסיניה לעיניה, חזייה בשקריה [פקח רפרם את עיניו בכח, ראה אותו והכירו] שהוא הבכור שנתן לו בלא מום. אמר ליה [לו] לאותו כהן: לאו אנא דיהיבתיה לך [האם לא אני הוא שנתתי אותו לך]?

וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא חָשׁ לָהּ לְמִילְּתָא; הַאי הוּא דַּחֲצִיף, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא חֲצִיפִי.

ומעירים: ואפילו הכי לא חש לה למילתא [ואפילו כך לא חשש לדבר] לומר שלא יהיו כהנים נאמנים בענין זה, מפני שסבור היה: האי הוא דחציף [כהן זה הוא שחצוף], שהרי העיז פניו לשקר לאותו אדם שממנו קיבל את הבכור. אבל כולי עלמא לא חציפי [הכל, סתם כהנים אינם חצופים], ואפשר לסמוך שלא ישקרו בכגון זה, כאשר עשוי הדבר להתגלות.

הַהוּא שָׂרוּעַ דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי. אֲמַר: לְמַאי נֵיחוּשׁ לֵיהּ? אִי כֹּהֵן הוּא, אִי יִשְׂרָאֵל הוּא – הֲרֵי בְּכוֹר וּמוּמוֹ עִמּוֹ.

מסופר, ההוא שרוע דאתא לקמיה [בכור שהיה שרוע, שעינו אחת גדולה ואחת קטנה, שבא לפני] רב אשי, כדי שיתיר אותו בשחיטה, כדין בעל מום. אמר: למאי ניחוש ליה [למה נחשוש לו]? בין אי [אם] כהן הוא המביא את הבכור, בין אי [אם] ישראל הוא — אין לחשוש להטלת מום במכוון, שהרי זה בכור ומומו עמו, שנולד כשהוא בעל מום.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הוּא, וְאָמַר רַב יְהוּדָה: אֵין רוֹאִין בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן כֹּהֵן עִמּוֹ!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא [ושמא] ישראל הוא, ואמר רב יהודה: אין רואין בכור של ישראל לבודקו ולהתירו בשחיטה. אלא אם כן יש כהן עמו, שיקבל בכור זה. שמא ישחטנו הישראל לעצמו!

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם, נְהִי דְּקָדָשִׁים בַּחוּץ לָא אָכֵיל – אַמָּמוֹנֵיהּ דְּכֹהֵן חֲשִׁיד.

אמר ליה [לו] רב אשי: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם], שאמרו שצריך שיהא כהן עמו, יש מקום לחשש, כי נהי [אם אמנם] שקדשים תמימים בחוץ לא אכיל [אין אדם אוכל], ולכן הביאו לחכם כדי שיאמר שיש בו מום, מכל מקום אממוניה דכהן חשיד [על גזל ממונו של הכהן הוא חשוד], ליטול את הבכור לעצמו.

הָכָא, מִכְּדִי יָדַע דְּהַאי מוּם מוּבְהָק הוּא, מַאי טַעֲמָא אַתְיוּהּ קַמֵּיהּ רַבָּנַן – מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם; עַל כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם לָא עָבֵיד, אִיסּוּרָא עֲבַד?

ואולם הכא [כאן], במקרה שלפנינו, מכדי ידע דהאי [הואיל וישראל זה יודע שזה] השרוע מום מובהק הוא, והוא עומד לשחיטה, מאי טעמא אתיוה קמיה רבנן [מה טעם הביא אותו לפני חכמים] כדי שיתירוהו — משום כבודו של חכם; וכי אדם זה אשר על (בגלל) כבודו של חכם לא עביד [אינו עושה] מעשה, איסורא עבד [איסור עושה] לגזול את הכהן? ולכן אין מקום לחשוד בו.

מתני׳ הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי מַעֲשֵׂר.

הכל נאמנין על מומי מעשר בהמה, להעיד שנפל בו מום מאליו. ואפילו הבעלים, שמותרים על ידי כך לשוחטו.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא? דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא מֵעִיקָּרָא. מִי יָדַע הֵי נָפֵיק?

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהבעלים נאמן על מומי מעשר בהמה? מפני דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא [שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל בו מום מתחילה] בהיתר, קודם שעישר את בהמותיו. ותמהים: כשהוא מוציא את בהמותיו דרך פתח הדיר כדי לעשרם, מי ידע הי נפיק [האם הוא יודע מתחילה איזה מהם יצא] עשירי כדי שיטיל בו מום?

וְכִי תֵּימָא: מַפֵּיק לֵיהּ בְּרֵישׁ עֲשָׂרָה – ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״ אֲמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא, דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּי עֶדְרֵיהּ.

וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה [ואם תאמר שמוציא אותו בכוונה בראש עשרה], כלומר, בעשירי — הלא ״לא יבקר בין טוב לרע״ (ויקרא כז, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי מעשר, לומר שאסור לעשות כך! אלא כך צריך לומר: דאי בעי שדי ביה מומא בכולי עדריה [שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל מום בכל עדרו], בהיתר, ואחר כך מעשרם.

מתני׳ בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ וְשֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ – הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה – אֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא עַל פִּי מוּמְחֶה.

בכור שנסמית (נתעוורה) עינו או שנקטעה ידו או שנשברה רגלו, ואין ספק שהוא בעל מום קבוע — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, שלושה יהודים רגילים, הבאים לבית הכנסת, ואינו צריך התרת חכם. ר׳ יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה (כמנין סנהדרין קטנה, סנהדרין ב,א) אינו נשחט אלא על פי מומחה לראיית מומי הבכור.

גמ׳ רַבִּי שַׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי; וְאָמְרִי לָהּ: רַבִּי שַׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תַּרְוַיְיהוּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה אָמְרִי: הַתָּרַת בְּכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ – עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. אָמַר רָבָא: וּבְמוּמִין מוּבְהָקִין.

מסופר, ר׳ שמלאי ור׳ יהודה נשיאה [הנשיא] תרוייהו משמיה [שניהם משמו] של ר׳ יהושע בן לוי אמרי [אומרים], ואמרי לה [ויש אומרים] שר׳ שמלאי ור׳ יהושע בן לוי תרוייהו משום [שניהם משמו] של ר׳ יהודה נשיאה אמרי [אומרים]: התרת בכור בחוצה לארץ (ובכור בחוצה לארץ אינו עומד להקרבה אפילו בזמן המקדש) — על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ו דווקא במומין מובהקין, ברורים, שאין בהם כל ספק.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ וְשֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה רַגְלוֹ – הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת!

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בזו]? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנתנו: בכור שנסמית עינו או שנקטעה ידו או שנשתברה רגלו — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, משמע — דוקא במומים ברורים כאלה. ומשנתנו עוסקת בזמן הזה, כשהבכור אינו עומד להקרבה אף בארץ ישראל!

אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמִינָא: בְּחוּצָה לָאָרֶץ – אֲפִילּוּ מוּמִין שֶׁאֵין מוּבְהָקִין, וְהַאי דְּקָתָנֵי מוּבְהָקִין – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: מה שמתירים שלשה בני הכנסת בזמן הזה, וכיוצא בזה בחוצה לארץ (אפילו בזמן המקדש), הרי זה אפילו במומין שאין מובהקין, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] מומים מובהקין, הרי זה כדי להודיעך כחו של ר׳ יוסי, עד כמה הוא מחמיר, שלדעתו אפילו במומים כאלו אין מתיר אלא מומחה. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] רבא שמדובר דווקא במומים מובהקים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת!

אמר רב יהודה שכך אמר ר׳ ירמיה בר אבא, ספק אמר את הדבר משמיה [משמו] של רב, ספק משמיה [משמו] של שמואל: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בכך]? הלוא תנינא [שנינו] במשנתנו: בכור שנסמית עינו וכו׳ הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת!

אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמִינָא: בִּמְקוֹם מוּמְחֶה; קָא מַשְׁמַע לָן: בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה – אִין, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מוּמְחֶה – לָא.

ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: אפילו במקום שיש מומחה יכולים שלושה בני הכנסת להתיר, קא משמע לן [משמיע לנו]: במקום שאין מומחה — אין [כן] מתירים שלשה בני הכנסת, אבל במקום שיש מומחה — לא.

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר עַמְרָם: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה, שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַנֵּדֶר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חָכָם. שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה

אמר רב חייא בר עמרם: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם. ומבארים: מה שאמר שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה —