נֶעֶקְרוּ – אִין, נִפְגְּמוּ וְנִגְמְמוּ – לָא! בָּעֵינָא ״מוּם רָע״, וְלֵיכָּא. אִי הָכִי, מוּם עוֹבֵר נַמִי! אַלָּמָּה תְּנַן: וְלֹא מִן הָעוֹר?

ונדייק: נעקרו הפנימיות — אין [כן] שוחטים את הבכור, אבל אם נפגמו ונגממו — לא, מפני שהוא מום שבסתר! ומשיבים: אין מרבים מ״כל מום רע״ מומים שבסתר, משום שבעינא [צריכים אנו] שיהיה ״מום רע״, שנראה בגלוי, ויש בכך גנאי, ו כשהוא בסתר ליכא [ואין כאן] מום רע. ומקשים: אי הכי [אם כך], שכל המומים נתרבו מ״כל מום רע״, חוץ ממומים שבסתר — מום עובר נמי [גם כן] יהיה מותר לשחוט בגללו את הבכור! אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: נפגמה אזנו מן החסחוס, שוחטים על כך את הבכור, ולא אם נפגמה מן העור, מפני שהוא מום עובר?

מוּם עוֹבֵר סְבָרָא הוּא: הָשְׁתָּא מִיפְרַק לָא פָּרְקִינַן עִלָּוֵיהּ – מִשְׁחָט שָׁחֲטִינַן עִלָּוֵיהּ? דְּתַנְיָא: ״וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה׳״ – בְּבַעֲלֵי מוּמִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ומשיבים: מום עובר אין למדים מריבוי הכתוב, משום שסברא הוא: השתא [עכשיו, הרי] על מום עובר אפילו מיפרק לא פרקינן עלויה [לפדות אין אנו פודים עליו] את הקרבן, משחט שחטינן עלויה [וכי שוחטים אותו עליו] מחוץ למקדש בלא פדיון? ומניין שאין פודים בהמה בגלל מום עובר — דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בפרשת פדיון בהמה מיד ההקדש: ״ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳ "(ויקרא כז, יא) — ב קרבנות טהורים בעלי מומין הכתוב מדבר.

אַתָּה אוֹמֵר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְמֵאָה מַמָּשׁ! כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה״ – הֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה אָמוּר, הָא מַה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה״? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ.

ודנים: אתה אומר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר? או אינו מדבר אלא בבהמה טמאה ממש, כמו חמור וסוס, שהקדישם. אבל בהמה טהורה, גם אם נפל בה מום, שמא לא ניתן להוציאה מיד ההקדש בפדיון! ומשיבים: כשהוא אומר בהמשך: ״ואם בבהמה הטמאה״ (ויקרא כז, כז) — הרי בהמה טמאה אמור, הא מה אני מקיים ״אשר לא יקריבו ממנה״ — הוי אומר: זה בעלי מומין שנפדו. ומכאן למדנו שהם נפדים.

יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה׳״ – מִי שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה כָּל עִיקָּר, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה הַיּוֹם אֶלָּא לְמָחָר.

יכול יפדו קרבנות על מום עובר שנפל בהם? תלמוד לומר: ״אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳ "(ויקרא כז, יא) — מי שאינה קריבה כל עיקר היא הנפדית, יצתה זו, בעלת מום עובר, שאינה קריבה היום אלא למחר.

אִיבָּעֵית אֵימָא: אִם כֵּן, פִּסֵּחַ וְעִוֵּר לָמָּה לִי?

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר, מדוע מום עובר אינו בכלל ריבוי הכתוב ״כל מום רע״ ששוחטים בגללו את הבכור: אם כן, שגם על מום עובר שוחטים, פסח ועור שהזכיר הכתוב למה לי? די היה שיאמר הכתוב ״כל מום רע״! אלא בא למעט מום עובר, שאינו כשני מומים אלה, שהם קבועים.

״נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַסֶּדֶק – כָּל שֶׁהוּא, הַפְּגִימָה – בֵּין בִּידֵי אָדָם בֵּין בִּידֵי שָׁמַיִם. מִכְּלָל דְּסֶדֶק בִּידֵי שָׁמַיִם לָא?

שנינו במשנה: אוזן הבכור שנסדקה אף על פי שלא חסרה שוחטים עליה את הבכור מחוץ למקדש. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: גודל הסדק ששוחטים עליו — כל שהוא, הפגימה — בין שנעשתה בידי אדם, בין בידי שמים. ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד שסדק בידי שמים לא נחשב למום? והרי גם זה מום הנראה לעין!

אֶלָּא: סֶדֶק וּפְגִימָה – בֵּין בִּידֵי שָׁמַיִם בֵּין בִּידֵי אָדָם. וְכַמָּה שִׁיעוּר פְּגִימָה? כְּדֵי שֶׁתַּחְגּוֹר בָּהּ צִיפּוֹרֶן.

אלא כך צריך לומר: הסדק כל שהוא, סדק ופגימה — בין בידי שמים בין בידי אדם. ועוד שנו חכמים באותה ברייתא: וכמה שיעור פגימה? כדי שתחגור (תתעכב) בה ציפורן, שכשאדם מעביר ציפורנו על האוזן הריהי נכנסת שם.

״נִקְּבָה מְלֹא״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן, כַּמָּה נְקִיבַת הָאוֹזֶן – מְלֹא כַרְשִׁינָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכַעֲדָשָׁה. וְאֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה – שֶׁאִם תִּינָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת.

שנינו במשנה כי אוזן הבכור שנקבה מלא כרשינה — שוחטים על כך את הבכור. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כמה נקיבת האוזן? מלא כרשינה. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: בכעדשה, שהיא קטנה מעט ממנה. ואיזו היא יבשה? שאם תינקב אינה מוציאה טיפת דם. ר׳ יוסי בן המשולם אומר: יבשה כדי שתהא נפרכת (מתפוררת).

תָּנָא: קְרוֹבִין דִּבְרֵיהֶן לִהְיוֹת שָׁוִין. דִּבְרֵיהֶן דְּמַאן? אִילֵימָא דְתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם – טוּבָא אִיכָּא! אֶלָּא דְתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

תנא [שנה החכם]: קרובין דבריהן להיות שוין למעשה. ושואלים: דבריהן דמאן [של מי] קרובים להיות שווים? אילימא [אם תאמר] דבריהם של תנא קמא [התנא הראשון] ור׳ יוסי בן המשולם בענין אוזן שיבשה, האם כשאינה מוציאה דם, או כשהיא נפרכת — טובא איכא [הרבה יש ביניהם]! אלא, הכוונה היא לדבריהם של תנא קמא [התנא הראשון] ור׳ יוסי בר׳ יהודה, שכן כרשינה ועדשה כמעט שוות בגודלן.

כַּעֲדָשָׁה אִין, בְּצִיר מִכַּעֲדָשָׁה לָא? וּרְמִינְהִי: ״מַרְצֵעַ״ – אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָה וְהַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב?

ועל דבריו של ר׳ יוסי בר׳ יהודה שואלים: ניקבה כעדשה — אין [כן], הרי זה מום, בציר [פחות] מכעדשה — לא? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא בענין עבד עברי שאינו רוצה לצאת לחפשי, ורוצעים את אזנו, כלומר, עושים בה נקב במרצע. נאמר: ״ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת״ (דברים טו, יז) — אין לי אלא במרצע בלבד, מנין לרבות שאר דברים שיש להם חוד, הסול (עץ מחודד), והסירה (מין קוץ), והמחט, והמקדח, והמכתב (חרט, שכותבים בו)?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״ – כָּל דָּבָר שֶׁנִּלְקַח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: ״מַרְצֵעַ״ – מַה מַּרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל – שֶׁל מַתֶּכֶת;

תלמוד לומר: ״ולקחת״ (דברים טו, יז) — כל דבר שנלקח ביד, אלו דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה. רבי אומר, כך יש לדרוש את המלה ״מרצע״: מה מרצע מיוחד של מתכת — אף כל דבר שרוצעים בו יהא של מתכת, אבל לא סול וסירה.

וְקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי, יוּדָן בְּרִבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִין – אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בַּמִּילָת.

וקתני סיפא [והוא שונה בסוף] אותה ברייתא: אמר רבי, יודן ברבי (הגדול) היה דורש כך: כשהן רוצעין את אזנו של העבד — אין רוצעין אלא במילת, בחלק הרך, התחתון של האוזן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם; וְאִם תֹּאמַר: בַּמִּילָת הָיוּ רוֹצְעִין, הֵיאָךְ עֶבֶד כֹּהֵן נַעֲשֶׂה בַּעַל מוּם? הָא אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל אוֹזֶן.

וחכמים אומרים: אין לומר כן, שהרי מקובל בידינו שאין עבד עברי כהן נרצע, מפני ש הוא נעשה בכך בעל מום, ונפסל לעבודת המקדש. ואם תאמר במילת היו רוצעין, היאך עבד כהן נעשה בעל מום ברציעה? והרי נקב בחלק זה של האוזן חוזר ונרפא! הא [הרי] למדת מכאן שאין רוצעין אלא בגובה של אוזן, כלומר, בסחוס, שהוא גבוה מן המילת. על כל פנים, למדנו מדברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה כי נקב שנעשה על ידי מחט, נחשב למום, למרות שהוא בוודאי פחות מכעדשה!

אֲמַר רַב חָנָא בַּר קְטִינָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – לִשְׁחוֹט, כָּאן – לִפְסוֹל.

אמר רב חנא בר קטינא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה בכעדשה — הרי זה שיעור כדי לשחוט על ידו את הבהמה מחוץ למקדש, כאן, שנקב כל שהוא נחשב למום — הרי זה כדי לפסול את הבהמה להקרבה, כפי שהוא פוסל את הכהן לעבודה.

מַאי כַּרְשִׁינָה? אָמַר רַב שֵׁרֵבְיָא: הִינְדָא.

על שיעור הנקב באוזן הבכור, שלדעת חכמים הוא ככרשינה, שואלים: מאי [מה היא] כרשינה? אמר רב שרביא: היא הקרויה בארמית ״הינדא״.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוֹשַׁעֲיָא מֵרַב הוּנָא רַבָּה: כַּרְשִׁינָה הַנִּכְנֶסֶת וְיוֹצְאָה, אוֹ כַּרְשִׁינָה הָעוֹמֶדֶת? אֲמַר לוֹ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי.

ובפרטי הלכה זו בעא מיניה [שאל אותו] רב הושעיא מרב הונא רבה [הגדול]: האם הכוונה היא לכרשינה הנכנסת ויוצאה בנקב, והוא איפוא גדול מעט מן הכרשינה, או לכרשינה העומדת בתוך החור, שהנקב הוא בדיוק ככרשינה? אמר לו: זו, הלכה מפורשת בענין זה לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי, שלשון ״מלא (כרשינה)" משמעה, שתהא נכנסת ויוצאת.

דִּתְנַן: הַשִּׁדְרָה וְהַגּוּלְגּוֹלֶת שֶׁחָסְרוּ; כַּמָּה חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה וְלֹא יְהֵא מְטַמֵּא בְּאֹהֶל? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חוּלְיָא אַחַת. וּבַגּוּלְגּוֹלֶת – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת.

דתנן [ששנינו במשנה]: השדרה והגולגולת של מת שחסרו, אינן מטמאות טומאת אוהל. ושאלו במשנה: כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל? בית שמאי אומרים: אם היתה חסרה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. ובגולגולת, כמה תהא חסירה ולא תטמא? בית שמאי אומרים: אם חסרה כמלא מקדח, ובית הלל אומרים: אם הוא גדול עד כדי ש אם ינטל חלק בגודל זה מן החי וימות.

וְיָתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: ״כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי״ – וְכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבוּדִימִי, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּסֶלַע.

ומסופר, ויתיב [ויושב היה] רב חסדא וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו] שאלה זו: כדי שינטל מן החי — וכמה? מהו השיעור? אמר ליה [לו] רב תחליפא בר אבודימי, הכי [כך] אמר שמואל: כ גודל מטבע הקרויה סלע.

וְאִיתְמַר, רַב סָפְרָא אָמַר: שְׁמַעְתְּתָא אֲמַר לֵיהּ, וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר: מַתְנִיתָא אֲמַר לֵיהּ, וְסִימָנֵיךְ: ״תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה״.

ומעירים: ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בשם מי אמר רב תחליפא דבר זה לרב חסדא, רב ספרא אמר: שמעתתא אמר ליה [שמועה של אמוראים אמר לו], כפי שנאמר כאן, בשם שמואל. ורב שמואל בר יהודה אמר: מתניתא אמר ליה [ברייתא אמר לו], שנאמר שם ששיעור זה הוא כסלע. וסימניך, שתזכור מה אמר כל אחד — הלשון המצויה בתלמוד ״תני רב שמואל בר יהודה״, ויש בכך רמז שלדברי רב שמואל בר יהודה השיב רב תחליפא לרב חסדא מתוך ברייתא, ולדעת רב ספרא — מתוך שמועה של שמואל.

וַאֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, עָשִׂיתָה דִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי וְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל אֶחָד! דִּתְנַן: מָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם – שִׁיעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, וְזֶהוּ אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן אֲבַטִּיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְיֶשְׁנוֹ כְּרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם.

ואמר ליה [לו] רב חסדא לרב תחליפא: אם כן, ששיעור החסרון לדעת בית הלל הוא כסלע, עשיתה דברי בית שמאי ודברי בית הלל אחד, שהרי שיעור מקדח וסלע — שיעור אחד הם, וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: מאור (חלון) שלא נעשה בידי אדם, אלא כגון שנפלה אבן מעצמה, שיעורו כדי להביא את טומאת המת מחדר לחדר, הוא מלא אגרוף גדול, וזהו אגרופו של בן אבטיח, שהיה ידוע כאיש גדול במיוחד. אמר ר׳ יוסי: וישנו שיעור האגרוף הזה, כראש גדול של אדם.

נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם – שִׁיעֲרוּהוּ כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, שֶׁהוּא כְּפוּנְדְּיוֹן שֶׁל הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע נֵירוֹנִית, וְיֶשְׁנוֹ

אבל אם נעשה החלון בידי אדם, שיערוהו כמה יהא גדול ויביא את הטומאה — כמלא מקדח גדול של לשכה, שהיה מונח בלשכה שבמקדש, שהוא כ גודל המטבע פונדיון של האיטלקי, ו הוא כ שיעור סלע נירונית (של הקיסר נירון). וישנו, ושיעורו —