גמ׳ מַאי הָרִיס? אָמַר רַב פַּפָּא: תּוּרָא בָּרָא דְּעֵינָא. ״דַּק תְּבַלּוּל״. תָּנוּ רַבָּנַן: דַּק מְשׁוּקָּע – הֲרֵי זֶה מוּם, צָף – אֵינוֹ מוּם.

שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק. ושואלים: מאי [מה פירוש] הריס? אמר רב פפא: תורא ברא דעינא [השורה, המחיצה החיצונה של העין], כלומר, העפעף. ועוד שנינו במשנה: דק תבלול. ובענין דק, תנו רבנן [שנו חכמים]: דק, אם הוא משוקע בגוף העין — הרי זה מום, ואם צף מלמעלה — אינו מום.

וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא? לָא קַשְׁיָא, הָא בַּשָּׁחוֹר, הָא בַּלָּבָן. וְהָא אֵין מוּמִין בַּלָּבָן! אֶלָּא, הָא – בְּדוֹק לָבָן, הָא – בְּדוֹק שָׁחוֹר.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך], שמשוקע אינו מום וצף הריהו מום? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] בשחור, הא [זה] כשהיה בלבן. ועל כך תמהים, והא [והרי] שנינו: אין מומין בלבן! אלא גם כאן וגם כאן מדובר בשחור שבעין, הא [זה] עוסק בדוק לבן, הא [זה] עוסק בדוק שחור.

דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, סָח לִי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא: דַּק שָׁחוֹר מְשׁוּקָּע – הֲרֵי זֶה מוּם, צָף – אֵינוֹ מוּם; דַּק לָבָן מְשׁוּקָּע – אֵינוֹ מוּם, צָף – הֲרֵי זֶה מוּם. וְסִימָנֵיךְ: בַּרְקָא.

והוא כפי שאמר שאמר רבה בר בר חנה, סח (אמר) לי ר׳ יאשיה שמן העיר אושא: אם היה דק שחור משוקע — הרי זה מום, אם היה צף — אינו מום. דק לבן משוקע — אינו מום, צף — הרי זה מום. וסימניך [והסימן] לדבר: ברקא, שהיא מחלה שבעין, שנראים בה כתמים לבנים צפים על גבי העין, והיא מום.

״חִלָּזוֹן נָחָשׁ וְעָצָב״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: חִלָּזוֹן הוּא נָחָשׁ, אוֹ דִּלְמָא: חִלָּזוֹן אוֹ נָחָשׁ?

שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: חלזון נחש ועצב. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם חלזון הוא נחש, או דלמא [שמא] שני מומים הם, וכוונת המשנה לומר: חלזון או נחש?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, סָח לִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר: זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי לָקוּנְיָא שְׁמוֹ, וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לְפָנָיו, אָמַר לִי: שֵׁב בְּנִי, שֵׁב! חִלָּזוֹן זֶה – מוּם קָבוּעַ לִשְׁחוֹט עָלָיו, וְזֶהוּ נָחָשׁ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רבה בר בר חנה: סח לי ר׳ יוחנן בן אלעזר, זקן אחד היה בשכונתינו ור׳ שמעון בן יוסי לקוניא שמו, ומימי לא עברתי לפניו. פעם אחת עברתי לפניו, אמר לי, שב בני, שב ואלמדך דבר! חלזון זה שאתה רואה בעין הבכור — מום קבוע הוא לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים שהוא מום.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם רוֹאֶה מוּמִין לְעַצְמוֹ – אֲבָל מוֹרֶה הֲלָכָה לְתַלְמִידִים, וְתַלְמִידִים מוֹרִין לוֹ.

ואף על פי שאמרו חכמים: אין אדם רואה מומין לעצמו, ולכן איני יכול להתיר בכור זה לעצמי, אבל הרב מורה הלכה לתלמידים, ותלמידים מורין לו על פי מה שלימדם, ומתירים לו. ולכן, לאחר שלימדתי אותך הלכה זו תוכל אתה להתיר את הבכור שבידי, שיש בו מום זה.

וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא, אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ – שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ! אִיהוּ נַמִי, מוֹרֶה וּבָא הֲוָה מֵעִיקָּרָא.

ומקשים: וכיצד יכול היה ר׳ יוחנן בן אלעזר להתיר על פי דבריו? והאמר [והרי אמר] ר׳ אבא שכך אמר רב הונא: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה, קודם שהוצרכה לו הלכה זו, אמרה — שומעין לו, ואם לאו [לא], אלא אמרה בשעת מעשה — אין שומעין לו! ומשיבים: איהו נמי מורה ובא הוה מעיקרא [הוא גם כן, ר׳ יוסי בן לקוניא, מורה ובא היה מתחילה] הלכה זו, עוד קודם שבא לידי מעשה זה.

״אֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל – לָבָן הַפּוֹסֵק אֶת הַסִּירָא״. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּתַנְיָא: לָבָן וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר, שָׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן – הֲרֵי זֶה מוּם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לָבָן וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר – הֲרֵי זֶה מוּם, שָׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן – אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִין בַּלָּבָן.

שנינו במשנה: איזהו תבלול? חוט לבן הפוסק את הסירא (המפרידה בין הלבן והשחור שבעין) ונכנס בשחור. ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ יוסי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חוט לבן היוצא מן הלבן שבעין ונכנס בשחור, וכן חוט שחור היוצא מן השחור שבעין ונכנס בלבן — הרי זה מום, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי אומר: לבן ונכנס בשחור — הרי זה מום, שחור ונכנס בלבן — אינו מום, שאין מומין בלבן.

אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב: ״יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵימוֹ״, תַּרְבָּא דְּעֵינָא אִיקְרֵי, עֵינֵימוֹ סְתָמָא לָא אִיקְרֵי. וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמֵיהּ? מַה לְּשׁוֹן ״תְּבַלּוּל״ – דָּבָר הַמְבַלְבֵּל אֶת הָעֵינַיִם.

אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי? איזה מקור בכתוב יש לדבריו? דכתיב [שנאמר]: ״יצא מחלב עינימו״ (תהלים עג, ז), כלומר, יצא הרשע לתרבות רעה מרוב חלב (שומן) שבעינו, והוא בלבן שבעין. הרי שהלבן תרבא דעינא [חלב העין] — איקרי [נקרא], אבל ״עינימו״ (עינו) סתמא [סתם] — לא איקרי [אינו נקרא], ואין תבלול נחשב מום אלא בעין עצמה, שנאמר: ״תבלול בעינו״ (ויקרא כא, כ). ושואלים: ור׳ מאיר מאי טעמיה [מה טעמו]? ומשיבים: לדעתו, מה הוא לשון תבלול? דבר המבלבל את העינים, העובר בין הלבן והשחור שבעין, בכל דרך.

מתני׳ חֲוַרְוַור וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוַור הַקָּבוּעַ – כָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אָמַר: בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם.

המשנה ממשיכה ברשימת המומים שבעין, ששוחטים עליהם את הבכור: חורוור (שנראות בעין כעין טיפות לבנות) שהוא קבוע, והמים שיורדים בעיניו הקבועין. איזהו חורוור הקבוע? כיצד יודעים שהוא קבוע? כל ששהה שמונים יום ולא נרפא. ר׳ חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, ורק אם נמצא החורוור בכל אותן פעמים — הרי זה קבוע. ואלו הן מים הקבועין, כלומר, כיצד יודעים אם הם קבועים או עוברים?

וְאֵלּוּ הֵן מַיִם הַקְּבוּעִין: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים, אוֹ אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ הַלַּח – אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַלַּח וְאַחַר כָּךְ הַיָּבֵשׁ.

אם אכל, האכילוהו לרפואה, מספוא לח ו מספוא יבש של שדה המושקה בגשמים בלבד, או שאכל לח ויבש של שלחים (שדה הצריכה השקייה), או אפילו לא אכל לח ויבש ביחד, אלא אכל היבש ואחר כך הלח, ולא נרפא — כל זה אינו מום קבוע בוודאות, עד שיאכל הלח ואחר כך יאכל היבש, שהיא הדרך הבדוקה לרפואת המים שבעין, ואם בכל זאת ישארו בו המים — הרי אלו מים קבועים.

גמ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: חֲוַרְוַור קָבוּעַ – אַרְבָּעִים יוֹם, וּמַיִם הַקְּבוּעִים – שְׁמוֹנִים יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲוַרְוַור – שְׁמוֹנִים יוֹם.

ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא], חורוור קבוע — ארבעים יום, ומים הקבועים — שמונים יום, אלו דברי ר׳ מאיר. ור׳ יהודה אומר: חורוור — שמונים יום.

וְאֵלּוּ הֵן מַיִם הַקְּבוּעִים: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל בֵּית הַשְּׁלָחִין, אוֹ שֶׁאָכַל יָבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח – אֵין מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל יָבֵשׁ אַחַר הַלַּח. וְיֶשְׁנוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

ואלו הן מים הקבועים לשיטת ר׳ יהודה: אם אכל לח ויבש של בית השלחין, או שאכל יבש ואחר כך אכל הלח ולא נרפא — אין זה מום קבוע בוודאות, עד שיאכל יבש אחר הלח. ו זמן ההאכלה של הלח והיבש ישנו (נמשך) שלשה חדשים. ושואלים: וכיצד אתה אומר שמשנתנו כשיטת ר׳ יהודה?

וְהָא תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל בֵּית הַשְּׁלָחִין!

והא תרוייהו תננהי [והרי שניהם שנינו במשנתנו]: אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של בית השלחין, ולא נרפא — אין זה מום. ואילו ר׳ יהודה הזכיר רק לח ויבש של שלחים, ומדבריו משמע כי אם אכל לח ויבש של גשמים, ולא נרפא — הרי זה מום!

חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים – הֲרֵי זֶה מוּם, בֵּית הַשְּׁלָחִין – אֵינוֹ מוּם. וְהַגְּשָׁמִים נַמִי, אָכַל יָבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל לַח – אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל יָבֵשׁ אַחַר הַלַּח.

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך צריך לשנותה], לפי דברי ר׳ יהודה שבברייתא: אכל לח ויבש של גשמים ולא נרפא — הרי זה מום, לח ויבש של בית השלחין — אינו מום. ו של הגשמים נמי [גם כן], אם אכל יבש ואחר כך אכל לח — אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח.

וְיֶשְׁנוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. אִינִי? וְהָתַנְיָא, וְהָא רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָשִׁיָּאן: אֲדָר וְנִיסָן – לַח, אֱלוּל וְתִשְׁרֵי – יָבֵשׁ! אֵימָא: אֲדָר וַחֲצִי נִיסָן – לַח, אֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי – יָבֵשׁ.

ועל מה ששנינו בברייתא: וישנו תהליך זה של האכלה שלשה חדשים, מקשים: איני [כן הוא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], והא [והרי] רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — הרי זה לח ששנינו במשנתנו, כשהצמחיה עדיין לחה, אלול ותשרי — יבש, שהוא בסוף הקיץ. הרי כאן ארבעה חדשים! ומשיבים: אימא [אמור] כך: אדר וחצי ניסן — לח, אלול וחצי תשרי — הרי זה יבש, וביחד שלושה חדשים.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: לַח בִּזְמַן לַח וְיָבֵשׁ בִּזְמַן הַיָּבֵשׁ, אוֹ דִּלְמָא: לַח וְיָבֵשׁ בִּזְמַן הַלַּח?

ועוד על מה ששנינו שצריך להאכיל לח ואחר כך יבש, איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: האם צריך להאכיל אותו לח בזמן לח, בסוף עונת הגשמים, ויבש בזמן היבש, בסוף הקיץ, או דלמא [שמא]: שמאכילים לח ו אחר כך יבש (שנותר מן הקיץ הקודם) בזמן הלח?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָשִׁיָּאן: אֲדָר וְנִיסָן – לַח, אֱלוּל וְתִשְׁרֵי – יָבֵשׁ. דִּלְמָא פֵּירֵי דֶּאֱלוּל וְתִשְׁרֵי מַאֲכֵילְנָא לֵיהּ בַּאֲדָר וְנִיסָן!

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — לח, אלול ותשרי — יבש. וכאן משמע שמאכילים אותו בכל זמן לפי העשב המצוי אז. ודוחים: מכאן אין ראיה לזמן בו מאכילים אותו, דלמא פירי [שמא פירות] של אלול ותשרי מאכילנא ליה [מאכילים אותו] באדר וניסן.

וְכַמָּה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עֲרוֹבָא: כִּגְרוֹגֶרֶת. אָמַר רָבָא, בָּעֵי בְּמַעַרְבָא: כִּגְרוֹגְרוֹת בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה,

ועוד שואלים: וכמה מאכילין אותו את הבכור, מאותו עשב? אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ פנחס בן ערובא: מאכילים אותו כ שיעור גרוגרת (פרי התמר). אמר רבא, בעי במערבא [שאלו בארץ ישראל]: האם הכוונה היא שמאכילים אותו כגרוגרות בסעודה ראשונה בכל יום,