וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּר וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל דָּמוֹ – פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר״ – הַפָּר שֶׁהָיָה כְּבָר! אֶלָּא: כָּאן – שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קַבָּלָה, כָּאן – שֶׁחָסְרָה לְאַחַר קַבָּלָה.

והאמר [והרי אמר] ר׳ זירא אמר רב: הצורם (חותך, פוגם) אזן הפר לאחר שנשחט לקרבן, ואחר כך קיבל הכהן דמו — פסול הדם לזריקה, שנאמר בקבלת הדם: ״ולקח מדם הפר״ (ויקרא ד, ה) — הפר שהיה כבר, כמו שהיה בחייו, ולא שחסר! אלא יש לתקן ולומר: כאן שפסול — שחסרה כליה קודם קבלה של דמו בכלי, כאן — שחסרה לאחר קבלה.

וּלְאַחַר קַבָּלָה קוֹדֶם זְרִיקָה, מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם״ – שֶׁיְּהֵא תָּמִים בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה;

ושואלים: ו כשחסרה לאחר קבלה, קודם זריקה של דמו על המזבח, מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נאמר לגבי קרבן הפסח ״שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם״ (שמות יב, ה), מלמד שיהא תמים בן שנה (בן שנתו הראשונה) בשעת שחיטה.

וּמִנַּיִן בְּקַבָּלָה וְהוֹלָכָה וְהַזָּיָיה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״ – שֶׁיְּהוּ כָּל הֲוָיוֹתָיו תָּם וּבֶן שָׁנָה!

ומנין שצריך להיות כן גם ב שעת קבלה של הדם בכלי, ו בשעת הולכה של הדם למזבח, ו בשעת הזייה (זריקה)? תלמוד לומר: ״יהיה״ (שמות יב, ה) — שיהו כל הויותיו, כל הנעשה בו, כשהוא תם ובן שנה. הרי שהקרבן צריך להיות בשלמותו גם בשעת זריקת הדם!

תַּרְגְּמָא אַבֶּן שָׁנָה. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כַּזַּיִת בָּשָׂר אוֹ כַּזַּיִת חֵלֶב – זוֹרֵק אֶת הַדָּם. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: תרגמא [תרגם, הסבר, דרשה זו], רק לענין שיהיה בן שנה בשעת זריקה, ולא לענין שיהיה תם. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] כפירוש זה, דתניא [שהרי שנויה ברייתא], ר׳ יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה ש נשחטו ונתקבל דמם בכלי, ונשתייר מהן אפילו רק כזית בשר (לאכילה) או כזית חלב (להקטירו על המזבח) — זורק את הדם, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו חסרון גדול אינו פוסל אחרי קבלת הדם.

וּמִי אִיכָּא מִידֵי דְּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה הָוֵי בֶּן שָׁנָה, וּבִשְׁעַת קַבָּלָה וְהוֹלָכָה הָוֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים? אֲמַר רָבָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: שָׁעוֹת פּוֹסְלוֹת בְּקָדָשִׁים.

על הסבר זה של הדרשה שואלים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר, האם ייתכן] שבשעת שחיטה הוי [הריהו] בן שנה (בתוך שנתו הראשונה), ובשעת קבלה והולכה הוי [הרי הוא] בן שתי שנים, שהוצרכנו ללמוד שהוא פסול? אמר רבא: זאת אומרת שאפילו שעות פוסלות בקדשים, וכגון מקרה זה, שכבש בן שנה ושעה אחת פסול לקרבן הפסח, ולפי זה ייתכן שעברה שנתו בדיוק בשלב שבין שחיטה לקבלה והולכה. ושבים לעיקר הדיון, האם חסרון איבר מבפנים פוסל את הבהמה להקרבה.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״ – כּוּלָּן בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה שנוי במחלוקת תנאים]? שכן שנינו, מה שנאמר ברשימת בעלי החיים הפסולים להקרבה: ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה׳" (ויקרא כב, ד) — כולן בביצים (אשכים), דברי ר׳ יהודה.

בַּבֵּיצִים וְלֹא בַּגִּיד? אֵימָא: אַף בַּבֵּיצִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כּוּלָּן בַּגִּיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מָעוּךְ וְכָתוּת – אַף בַּבֵּיצִים, נָתוּק וְכָרוּת – בַּגִּיד אִין, בַּבֵּיצִים לָא.

ותמהים: וכי אפשר לומר שהם פוסלים לדעתו רק בביצים ולא בגיד (באיבר)? והלא בגיד ניכר הדבר יותר! אלא אימא [אמור]: לא רק בגיד, אלא אף בביצים, אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד. רבי יוסי אומר: מעוך וכתות — אף בביצים; נתוק וכרות, בגיד — אין [כן], בביצים — לא.

מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים – שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן?

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בבעיה זו הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ יהודה, סבור]: חסרון מבפנים שמיה [שמו, נחשב] חסרון, ולפיכך, בכל מקרים אלה, שהביצים נמעכו, או ששוב אינן מתפקדות — כאילו נחסרו, והרי זה אוסר בהקרבה, למרות שאין זה ניכר. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ אליעזר בן יעקב, סבור]: לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] חסרון?

וְתִסְבְּרָא? רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן – אֲפִילּוּ נָתוּק וְכָרוּת נַמִי, וְאִי קָסָבַר לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן – אֲפִילּוּ מָעוּךְ וְכָתוּת נַמִי לָא!

ותוהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אם כן, לפי דרך זו, ר׳ יוסי, שמחלק בין נתוק וכרות לבין מעוך וכתות, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון — אפילו נתוק וכרות נמי [גם כן] ייחשב חסרון, אף שאינו נראה! ואי קסבר [ואם סבור] לא שמיה [שאין שמו] חסרון — אפילו מעוך וכתות נמי [גם כן] לא ייחשב חסרון, שהרי אינו נראה בגלוי!

אֶלָּא, הָכָא בְּמוּמִים שֶׁבְּגָלוּי קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מָעוּךְ וְכָתוּת הָוֵי מוּמָא – דְּמִיכַּוְּוצָן, נָתוּק וְכָרוּת הָוֵי מוּמָא – דְּהָא תַּלְיָין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: מָעוּךְ וְכָתוּת לָא הָוֵי מוּמָא – דְּמֵעִיקָּרָא נַמִי זִמְנִין דְּמִיכַּוְּוצָן, נָתוּק וְכָרוּת לָא הָוֵי מוּמָא – דְּמֵעִיקָּרָא נַמִי זִימְנִין דְּתַלְיָין.

אלא, יש לפרש בדרך אחרת: הכא [כאן] במומים שבגלוי קמיפלגי [חלוקים הם], מה נחשב כמום גלוי. ר׳ יהודה סבר [סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי זה מום] גלוי, מפני דמיכווצן [שהביצים מתכווצות] בגלל המעיכה, והדבר ניכר בחוץ. וכן נתוק וכרות הוי מומא [הרי זה מום], דהא תליין [שהרי הן נראות תלויות מידלדלות], ואינן נראות מחוברות כרגיל. ואילו ר׳ אליעזר בן יעקב סבר [סבור]: מעוך וכתות לא הוי מומא [אינו מום], מפני שאין זה ניכר, דמעיקרא נמי זמנין דמיכווצן [שהרי מתחילה גם כן, קודם שנמעכו או נכתתו, פעמים שהן מתכווצות]. וכן נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום], מפני דמעיקרא נמי זימנין דתליין [שמתחילה גם כן פעמים שהן תלויות]. ור׳יוסי סבר

וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מָעוּךְ וְכָתוּת הָוֵי מוּמָא – דְּהָא לֵיתְנְהוּ, נָתוּק וְכָרוּת לָא הָוֵי מוּמָא – דְּהָא אִיתְנְהוּ.

[סבור]: מעוך וכתות הוי מומא [הרי הוא מום] — דהא ליתנהו [שהרי אינן מצויות כלל], שבגלל המעיכה הן שבורות לגמרי, נתוק וכרות לא הוי מומא [אינו מום] — דהא איתנהו [שהרי הן מצויות] בכיס, אף שאינן מתפקדות.

מתני׳ נִפְגַּם הַזּוֹבֶן, הָעֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָה בַּמּוּקְדָּשִׁין. נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁרֹאשׁ זָנָב מְפֻצָּל, נִקְלְפָה הָעוֹר וְהַבָּשָׂר וְהָעֶצֶם נִשְׁאַר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּשָׂר מֵחוּלְיָא לְחוּלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע.

ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: נפגם (נחסר) הזובן של הבכור (מעין כיס שאיבר הזכרות חבוי בו), או העריה (בית הערוה, הבולט לחוץ) של נקבה ב שאר מוקדשין, הבאים גם מן הנקבות. וכן אם נפגם הזנב מן העצם, כלומר, בחוליות הזנב עצמן, אבל לא מן הפרק שבין חוליה לחוליה, מפני שהוא חוזר ונרפא. או שראש (קצה) הזנב מפצל, כלומר, שנקלפה העור והבשר והעצם נשאר, או שיש בשר מחוליא (בין חוליה) לחוליא מלא אצבע.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נִפְגַּם – וְלֹא נִיטַּל, כִּיס – וְלֹא זַכְרוּת. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: נִפְגַּם – וְלֹא נִיטַּל, כִּיס – וְלֹא זַכְרוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם: מַעֲשֶׂה בְּעִינְבָּל אֶחָד שֶׁנְּטָלוֹ זְאֵב, וְחָזַר לְאֵיתָנוֹ.

שנינו במשנתנו: נפגם הזובן. ועל כך אמר ר׳ אלעזר: דוקא נפגם הרי זה מום, ולא במקרה שניטל. וכן דווקא כיס (הזובן) שנפגם, ולא זכרות (הגיד). ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נפגם — ולא ניטל, כיס — ולא זכרות עצמה. וכן אמר ר׳ יוסי בן המשולם: מעשה בעינבל אחד שנטלו זאב, את הזובן, וחזר אחר כך לאיתנו, שחזר וצמח.

״נִפְגְּמָה הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם״ וכו׳. תָּנָא: אֶצְבַּע שֶׁאָמְרוּ – אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בְּטֶפַח שֶׁל כָּל הָאָדָם. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַבָּה: לְעִנְיַן תְּכֵלֶת. דְּתַנְיָא: כַּמָּה חוּטִין הוּא נוֹתֵן? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה.

שנינו במשנה: נפגמה הזנב מן העצם וכו׳ או שיש בשר מחוליא לחוליא מלא אצבע. ומביאים דיון שהוזכרה בו משנתנו. תנא [שנה החכם בברייתא]: אצבע שאמרו חכמים להלכה, היא אחד מארבעה בטפח של כל האדם. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזה ענין נאמרה הלכה זו]? אמר רבה: לענין תכלת, אורך חוטי הציצית. דתניא [ששנויה ברייתא]: כמה חוטין הוא נותן בציצית? בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים, שכופלים אותם ונראים כשמונה. ובית הלל אומרים: שלשה.

וְכַמָּה תְּהֵא מְשׁוּלֶּשֶׁת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וּשְׁלִישׁ שֶׁבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים – אֶחָד מֵאַרְבַּע בְּטֶפַח שֶׁל כָּל אָדָם.

וכמה תהא משולשת, כלומר, כמה יהא אורכה של הציצית, כשהיא משולשלת מן הבגד? בית שמאי אומרים: ארבעה אצבעות, ובית הלל אומרים: שלשה אצבעות. ומוסיפים: ושל(י)ש אצבעות שבית הלל אומרים, כלומר, שיעור אצבע לענין זה, הוא אחד מארבע בטפח של כל אדם. והיא אותה הלכה שנאמרה בברייתא שאנו דנים בפירושה.

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: לִשְׁתֵּי אַמּוֹת. דִּתְנַן: שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיוּ

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: הלכה זו של מידת האצבע נאמרה ל ענין שתי אמות (מידות באורך אמה) שהיו במקדש, דתנן [ששנינו]: שתי אמות היו