וּלְדוֹרוֹת מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם״, ״וְהָיוּ״ – בַּהֲוָויָיתָן יְהוּ.

ועוד שואלים: ולדורות מנלן [מנין לנו] שהכהנים והלויים פטורים מן הבכורה? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] באותה פרשה: ״והיו לי הלוים״ (במדבר ג, יח), ״והיו״ — כוונתו בהווייתן יהו, כפי שהם, בקדושתם.

וּמִמַּאי דִּבְשֶׂה? אָמַר רַב חִסְדָּא: נֶאֱמַר כֶּסֶף לְדוֹרוֹת, וְנֶאֱמַר שֶׂה לְדוֹרוֹת;

בדברי רב ספרא שבעמוד הקודם נזכר כי בשעה שנבחרו הלויים במדבר, פטר שה של לוי את פטרי חמוריהם של ישראל מן הבכורה. ושואלים: וממאי [ומנין] שהיה הדבר בשה? אמר רב חסדא: נאמר כסף לדורות בפדיון בכור אדם (״תפדה בערכך כסף חמשת שקלים״, במדבר יח, טז), ונאמר שה לדורות בפדיון פטר חמור (״וכל פטר חמור תפדה בשה״, שמות יג, יג), ויש ללמוד מזה על זה:

מַה כֶּסֶף הָאָמוּר לְדוֹרוֹת – בּוֹ פָּדוּ לְדוֹרוֹת, בּוֹ פָּדוּ לְאוֹתָהּ שָׁעָה, אַף שֶׂה הָאָמוּר לְדוֹרוֹת – בּוֹ פָּדוּ לְדוֹרוֹת, בּוֹ פָּדוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

מה כסף האמור לדורות — בו פדו לדורות, וגם בו פדו לאותה שעה, שהרי הבכורות העודפים על מנין הלויים צריכים היו לפדות עצמם בחמשה שקלים (ראה במדבר ג, מז), אף שה האמור לדורות — בו פדו לדורות, בו פדו באותה שעה.

מַה לְּכֶסֶף – שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי!

ודוחים את ההוכחה: מה לכסף שפדו בו לשעה ולדורות, שהרי הוא משמש באופן כללי לפדיון, שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, אבל לא מצאנו כן לגבי שה!

אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה״, מַה בְּכוֹר אָדָם לֹא חָלַקְתָּ בֵּין לְדוֹרוֹת בֵּין לְאוֹתָהּ שָׁעָה – בְּכֶסֶף, אַף בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא תַּחֲלוֹק בּוֹ בֵּין לְדוֹרוֹת בֵּין לְאוֹתָהּ שָׁעָה – בְּשֶׂה.

אלא מכאן יש ללמוד, שאמר קרא [הכתוב]: ״אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה״ (במדבר יח, טו), והכתוב מקישם זה לזה: מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות בין לאותה שעה שהוא נפדה בכסף, אף בהמה טמאה — לא תחלוק בו בין לדורות בין לאותה שעה, שהוא נפדה בשה.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פָּטַר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר אַבַּיֵי: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי מָנָה הַכָּתוּב עוֹדְפִים בָּאָדָם, וְלֹא מָנָה עוֹדְפִין בַּבְּהֵמָה.

ועוד בפדיון פטרי החמורים שבאותה שעה, שנלקחו הלויים תחת בכורות ישראל ובהמות הלויים תחת בכורות בהמות ישראל. אמר ר׳ חנינא: שה אחד של בן לוי במדבר פטר כמה פטרי חמורים מישראל. אמר אביי: תדע שכן הוא, שהרי מנה הכתוב עודפים באדם, שהזכיר הכתוב שהיו בכורות ישראל יתירים על מנין הלויים מאתיים שבעים ושלושה, והוצרכו לפדיון בכסף, ולא מנה עודפין בבהמה.

מִמַּאי? דִּילְמָא לָא הֲוֵי נְפִישִׁי לְהוּ בְּהֵמוֹת טוּבָא! לָא סָלְקָא דַעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד״.

ושואלים: ממאי [ממה, מניין] אתה מוכיח? דילמא לא הוי נפישי להו בהמות טובא [שמא לא היו להם לישראל בהמות הרבה], ולא היו בכורי החמורים עודפים על בהמות הלויים! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר]: ״ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד״ (במדבר לב, א).

דִּילְמָא אֲפִילּוּ הָכִי, פְּשׁוּטִים דִּלְוִיִּם הָווּ קָיְימִי לְבַהֲדֵי בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל! אָמַר קְרָא: ״וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם״ – בְּהֵמָה אַחַת תַּחַת בְּהֵמוֹת הַרְבֵּה.

ומקשים: דילמא אפילו הכי [שמא אפילו כך], פשוטים דלוים הוו קיימי לבהדי [בהמות פשוטות של הלויים, שאינן בכורות, היו עומדות, שוות במספרן, כנגד] בכורי בהמות ישראל! ומשיבים: מכל מקום, ראיה יש לדבר מלשון המקרא, שכן אמר קרא [הכתוב]: קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלוים תחת בהמתם״ (במדבר ג, מה) — בהמה אחת (״בהמת״) תחת בהמות הרבה (״בהמות״).

וְאֵימָא בְּהֵמָה רַבָּה! אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב קְרָא אוֹ ״בְּהֵמָה תַּחַת בְּהֵמָה״, אוֹ ״בְּהֶמְתָּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם״, מַאי ״בֶּהֱמַת…תַּחַת בְּהֶמְתָּם״ – שְׁמַע מִינָּהּ חַד פָּטַר טוּבָא.

ומקשים: ואימא [ואמור] כי ״בהמת״ משמעו לשון כללית, כמו ״בהמה רבה״ (יונה ד, יא)! ומשיבים: אם כן, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] או ״בהמה תחת בהמה״ או ״בהמתם תחת בהמתם״, מאי [מה] משמעות שינוי הלשון ״בהמת תחת בהמתם״? שמע מינה [למד מכאן] כי חד פטר טובא [אחד של לויים פטר הרבה של ישראל].

אֲמַר רָבָא, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: וּפוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְרַבִּי חֲנִינָא טַעֲמָא דְּמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ, וְהָכִי קָאָמַר: מַאי טַעֲמָא פּוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה – מִשּׁוּם דְּשֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פּוֹטֵר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

אמר רבא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כדברי ר׳ חנינא, במשנה להלן: ופודה בו, בשה אחד, פעמים הרבה, שנותנו לכהן בפדיון פטר חמור, וחוזר ולוקחו ממנו, ופודה בו פטר חמור נוסף, וכן הלאה. ולפי זה ר׳ חנינא לא חידוש משלו אמר, אלא טעמא דמתניתא [את טעמה של המשנה] הוא מפרש, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: מאי טעמא [מה טעם] פודה בו פעמים הרבה? משום ששה אחד של בן לוי פוטר היה במדבר כמה פטרי חמורים של ישראל.

אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר.

ובענין קדושת הבכורות שבמדבר, איתמר [נאמר], ר׳ יוחנן אמר: קדשו בכורות שנולדו במדבר (בין בכור אדם ובין בכור בהמה), וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות שנולדו במדבר.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר – דְּרַחֲמָנָא אָמַר לִיקַּדְּשׁוּ, דִּכְתִיב: ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר״.

ומסבירים את טעמיהם, ר׳ יוחנן אמר קדשו בכורות שנולדו במדבר — דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] ליקדשו [שיתקדשו], כדכתיב [כמו שנאמר] קודם יציאת מצרים: ״קדש לי כל בכור״ (שמות יג, ב).

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר – מִדִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ״וְהַעֲבַרְתָּ״, מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא קְדוּשׁ.

וריש לקיש אמר: אמנם קדשו הבכורות שבמצרים, אבל לא קדשו בכורות שנולדו במדבר. וראייתו, מדכתיב [ממה שנאמר] בענין הבכורות: ״והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני״ (שמות יג, יא) וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: ״והעברת כל פטר רחם לה׳" (במדבר ג, יב), ומכלל הדברים אתה למד דמעיקרא [שמתחילה], במדבר, אלה שנולדו שם לא קדוש [קדשו].

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הָיוּ בָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת! אֲמַר לֵיהּ: בְּאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם.

איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנה: עד שלא הוקם המשכן במדבר היו במות מותרות, כלומר, מותר היה לכל אחד לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבן, ועבודה של הקרבת הקרבנות היתה בבכורות. הרי שהיו הבכורות קדושים במדבר! אמר ליה [לו] ריש לקיש: מדובר שם באותן בכורות שיצאו ממצרים, ולא אלו שנולדו במדבר.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, בֶּן שָׁנָה בַּר מֵיעֲבַד עֲבוֹדָה הוּא?

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שהבכורות שיצאו ממצרים הם שהקריבו קודם שהוקם המשכן, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], וכי בן שנה בר מיעבד [בן עשיית] עבודה הוא? והרי שנה לאחר שיצאו ממצרים כבר הוקם המשכן.

וּדְקָאָרֵי לָהּ מַאי קָארֵי לָהּ?

ושואלים: ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שמקשה אותה, ר׳ יוחנן שמביא ראיה זו כנגד ריש לקיש, מהו מקשה אותה]? הרי ברור שהבכורות שנולדו במצרים הם שהקריבו באותה שעה!

הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּלָא פָּסֵיק קְדוּשָּׁתַיְיהוּ – הָנָךְ דְּמֵעִיקָּרָא נַמִי לָא פָּקְעָא קְדוּשָּׁתַיְיהוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּפְסַק קְדוּשָּׁתַיְיהוּ – הָנָךְ דְּמֵעִיקָּרָא נַמִי פָּקְעָא לֵיהּ קְדוּשָּׁתַיְיהוּ!

ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך קשה לו]: אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו [נניח אם אתה אומר שלא פסקה קדושתם] של בכורות, משעה שנאמר במצרים ״קדש לי כל בכור״, וגם אלו שנולדו במדבר היו קדושים — הנך דמעיקרא נמי לא פקעא קדושתייהו [אלה שמתחילה, הבכורות שנולדו במצרים, גם כן לא פקעה קדושתם], ולכן הקריבו קודם שהוקם המשכן. אלא אי אמרת דפסק קדושתייהו [אם אתה אומר שפסקה קדושתם] של בכורות, ולא קדשו בכורות במדבר — הנך דמעיקרא נמי פקעא ליה קדושתייהו [אלה שמתחילה גם כן פקעה קדושתם]!

וְאִידָךְ? דִּקְדוּשׁ – קְדוּשׁ, דְּלָא קְדוּשׁ – לָא קְדוּשׁ.

ואידך [והאחר, ריש לקיש] משיב: אין מכאן ראיה, אלא דקדוש — קדוש [מי שקדש במצרים — קדש] ושוב לא פקעה קדושה ממנו, מי דלא קדוש — לא קדוש [שלא קדש במצרים — לא קדש במדבר].

אֵיתִיבֵיהּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, קָרְבוּ בּוֹ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל נְדָרִים וּנְדָבוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, בְּכוֹרוֹת וּמַעַשְׂרוֹת! הָכִי נַמִי – בְּאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. וּמִינָּהּ, אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא דִּקְרוּב, מִיכָּן וָאֵילָךְ לָא קְרוּב!

איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא: אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם בישראל כל סוגי הקרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות בהמה טהורה ומעשרות (מעשר בהמה). הרי שהיו בכורות בהמה קדושים במדבר! השיב לו: הכי נמי [כך גם כן] מדובר באותן בכורות שיצאו ממצרים ונתקדשו כבר שם. ומעירים: ומינה [וממנה, מברייתא זו עצמה] יש לדייק כדברי ריש לקיש: אותו היום הוא דקרוב [שקרבו] בכורות, מיכן ואילך לא קרוב [קרבו]!

אִיכָּא דְאָמְרִי אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, קָרְבוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל נְדָרִים וּנְדָבוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, בְּכוֹרוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אוֹתוֹ הַיּוֹם – אִין, מִיכָּן וָאֵילָךְ – לָא! אֵימָא: מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וָאֵילָךְ.

ומעירים: הדיון בברייתא זו איכא דאמרי [יש אומרים] אותו בלשון זו: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן ממה ששנינו בה: אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם ישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות. ונדייק מכאן: אותו היום — אין [כן], מיכן ואילך — לא. הרי שלא קדשו בכורות במדבר! ודוחים: אימא [אמור]: מאותו היום ואילך קרבו כל אותם קרבנות.

וּמַאי קָמַשְׁמַע לָן? מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם – אִין, מֵעִיקָּרָא – לָא; אַלְמָא – חוֹבוֹת בַּבָּמָה לָא קְרוּב.

ושואלים: ומאי קמשמע לן [ומה הוא משמיע לנו] בכך? ומשיבים: מאותו היום ואילך — אין [כן], הקריבו אותם קרבנות, אבל מעיקרא [מתחילה], קודם שהוקם המשכן — לא. אלמא [מכאן] שחובות, כלומר, קרבנות חובה, כגון אלו, בבמה לא קרוב [קרבו], אלא דווקא קרבנות נדבה.

תָּא שְׁמַע: נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל: בְּמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר, וּבִכְנִיסָתָן יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ; בְּמִצְרַיִם מַהוּ אוֹמֵר – ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר״, בַּמִּדְבָּר הוּא אוֹמֵר: ״כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, בִּכְנִיסָתָם לָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ…וְהַעֲבַרְתָּ״.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לשיטת ר׳ יוחנן, ממה ששנינו בברייתא: נמצאת אתה אומר: בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל: במצרים, ובמדבר, ובכניסתן של ישראל לארץ. במצרים מהו אומר? ״קדש לי כל בכור״ (שמות יג, ב), במדבר הוא אומר: ״כי לי כל בכור בבני ישראל״ (במדבר ח, יז), בכניסתם לארץ הוא אומר: ״והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני וכו׳ והעברת כל פטר רחם לה׳ "(שמות יג, יא). הרי שבכורות קדשו במדבר!

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הוּזְהֲרוּ עַל הַבְּכוֹרוֹת לִיקַּדֵּשׁ, וְלֹא קָדְשׁוּ. וּבְמִצְרַיִם נַמִי לָא קְדוּשׁ? הָא קָאָמְרִינַן דִּקְדוּשׁ! הָכִי אָמַר: מֵהֶן קָדְשׁוּ וּמֵהֶן לֹא קָדְשׁוּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: כוונת הברייתא היא שבשלשה מקומות הוזהרו (נצטוו) ישראל על הבכורות ליקדש, ו אולם לא קדשו בפועל. ומקשים: ו לפי זה, במצרים נמי לא קדוש [גם כן לא קדשו]? הא קאמרינן דקדוש [הרי אמרנו שקדשו] לדעת הכל! ומשיבים: הכי קאמר [כך אומר] התנא: בשלשה מקומות הוזהרו, מהן קדשו (במצרים ובארץ) ומהן לא קדשו (במדבר).

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: וּבַמִּדְבָּר לָא קָדְשׁוּ? וְהָכְתִיב: ״פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר – הָכִי אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קָדְשׁוּ וְלֹא פָּסְקוּ, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר קָדְשׁוּ

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ו האם במדבר לא קדשו? והכתיב [והרי נאמר] בשעה שנבחרו הלויים תחת בכורות ישראל: ״פקד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה״ (במדבר ג, מ), ואלו בוודאי נולדו במדבר, שהרי מניין זה היה בשנה השנית לצאתם ממצרים! אלא, אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר שנחלקו ר׳ יוחנן וריש לקיש בענין זה, כך נאמר], ר׳ יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר ולא פסקו מקדושתם, וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר עד אותה שעה,