חזור
בכורות
דף מא.בָּעֵי רָבָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? מִיפְשַׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ: אַנְדְּרוֹגִינוֹס – בְּכוֹר הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ. אוֹ דִּילְמָא סַפּוּקֵי מִסַּפְּקָא לֵיהּ, וְ״אִם תִּימְצָא לוֹמַר״ קָאָמַר: אִם תִּימְצָא לוֹמַר בְּכוֹר הוּא – הֲרֵי מוּמוֹ עִמּוֹ.
שנינו במשנה, וחכמים אומרים: אינו בכור, אלא נגזז ונעבד, כדין בהמת חולין. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר וסימני נקבה, וחכמים אלו אומרים שאנדרוגינוס בודאי אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה, ולכן אינו קדוש בבכורה. אבל בטומטום, שעורו מכסה את איברי מינו — דברי הכל ספיקא [ספק] הוא, מפני שהוא זכר גמור או נקבה גמורה, אלא שאנו לא יודעים מהו. ו לכן הוא קדוש מספיקא [מספק], שאינו נשחט לא במקדש ולא במדינה.
תוספות
אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא כו׳ לאו מטעם דלא אתי קרא למעוטי ספיקא קאמר רב חסדא דקדוש מספיקא דגבי טומטום שיש מהם זכר ויש מהם נקבה דלא שייך כדפי׳ לעיל אלא לא מיסתבר ליה לאוקומי מיעוטא בטומטום דחשיב ליה זכר גמור או נקבה גמורה ור׳ יוחנן דפליג עליה דרב חסדא לקמן דקסבר דבריה הוא ואין קדושה חלה עליו ואפילו נמצא זכר וא״ת ואמאי לא פריך ארב חסדא מההיא דריש כיצד מערימין (תמורה דף כד:) דאם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים דקאמר התם ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם ומפרש התם דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים דאי במעי אמן הם קדושים הא תפשינהו קדושה דאימיה ולרב חסדא דאמר טומטום ספיקא הוא יהיה טומטום קדוש אפי׳ בהוייתן קדושים שהרי בפי׳ אמר אם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים ואע״ג דאיכא למימר סמי מכאן טומטום אמאי פריך בסמוך מברייתות ה״ל למיפרך ממתני׳ וי״ל דרב חסדא פי׳ אין קדושה חלה עליהן ומ״מ בהוייתן תפול עלייהו קדושה כמו בכל ולדות קדשים דכיון דהוי ודאי אם זכר או נקבה והא דלא משני התם אין קדושת פיו חלה עליהם ולוקמה בבהמת חולין דלא שייך ליה קדושת אמו משום דמשמע ליה דקאי בין אבהמה דחולין בין אבהמה דקדשים דאיירי בה:
לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ – לְמִילְקָא עֲלֵיהּ מִשּׁוּם גִּיזָּה וַעֲבוֹדָה. אִי נַמִי, לְמֵיתְבֵהּ לְכֹהֵן.
אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה, לדבריך שהוא בודאי זכר או נקבה, אם כן בערכין, כשאדם נודר ערכו של אדם טומטום — יערך, אם בערך איש או בערך אשה!
תָּא שְׁמַע, רַבִּי אִילְעַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּכוֹר הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ; שְׁמַע מִינָּהּ: מִיפְשַׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ. וְדִילְמָא ״אִם תִּימְצָא לוֹמַר״ קָאָמַר!
ודנים בדבריו של ר׳ ישמעאל במשנתנו ביחס לאנדרוגינוס, ש״אין לך מום גדול מזה״. בעי [שאל] רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ ישמעאל? האם מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס בכור הוא, שהוא זכר וקדוש בבכורה, ומומו עמו, סימני הנקבות. ולכן מותר לשוחטו מחוץ למקדש. או דילמא [שמא]: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] אם הוא נחשב זכר, ו בדרך ״אם תימצא לומר״ קאמר [הוא אומר]: גם אם תימצא לומר שאנדרוגינוס בכור הוא — הרי מומו עמו, ומותר לשוחטו מחוץ למקדש.
תָּא שְׁמַע: ״זָכָר״ – וְלֹא נְקֵבָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לְמַטָּה ״זָכָר״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר; מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.
ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך] אם כך או כך הוא הטעם? למילקא עליה [ללקות עליו] ארבעים מלקות משום גיזה ועבודה, שאם ודאי בכור הוא — צריך לנהוג בו קדושת בכור, ומצות ״לא תעשה״ לגוזזו ולעבוד בו (דברים טו, יט). אבל אם ספק הוא, הרי אף שאסור הדבר — אינו לוקה מספק. אי נמי [או גם כן יש לכך השלכה] למיתבה [לענין לתת אותו] לכהן, שאם ספק הוא — אין הכהן יכול לתובעו ממנו, מפני שהמוציא מחבירו — עליו הראיה.
מַנִּי? אִילֵימָא תַּנָּא קַמָּא – סְפֵיקָא הוּא, וְאָתֵי קְרָא לְמַעוּטֵי סְפֵיקָא?
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שר׳ אילעאי אומר משום (בשם) ר׳ ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו. שמע מינה [למד מכאן] כי מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס הריהו בכור. ואומרים: מכאן אין ראיה, ודילמא [ושמא] גם בברייתא זו, בלשון ״אם תימצא לומר״ קאמר [הוא אומר], שאם בכור הוא — הרי מומו עמו.
אֶלָּא רַבָּנַן בַּתְרָאֵי – מֵחַד קְרָא נָפְקִי, דְּהָא גַבֵּי בְּכוֹר חַד ״זָכָר״ הוּא דִּכְתִיב, קָא מַעֲטִי כּוּלְּהוּ מִינַּיְיהוּ!
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר לענין קרבן עולה מן הבקר ״זכר״ (ויקרא א, ג), ויש לדייק: זכר — ולא נקבה. כשהוא אומר למטה בפרשה שאחר כך ״זכר״ (ויקרא א, יא), לגבי עולה מן הצאן, הרי זה דבר שאין תלמוד (צורך) לומר, שהרי כבר נאמר ״זכר״ פעם אחת בענין עולה, והכתוב הקיש עולה מן הצאן לעולה מן הבקר. מה תלמוד לומר, איפוא, שוב ״זכר״ — להוציא טומטום ואנדרוגינוס, שאינם כשרים לעולה.
אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְאִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִיפְשַׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוּטֵי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִסַּפְּקָא לֵיהּ – אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוּטֵי סְפֵיקָא?
ונברר: מני [כשיטת מי היא ברייתא זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת התנא קמא [הראשון] במשנתנו, שאמר שטומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים במקדש, אבל גם לא במדינה — אין לומר כן, שהלא לדעתו אנדרוגינוס ספיקא [ספק] הוא, שאין אנו יודעים אם הוא נחשב זכר או לא. ו כי אתי קרא למעוטי ספיקא [בא הכתוב למעט ספק]? אלא
תוספות
אילימא ת״ק (סבר) ספיקא הוא ואתי קרא למעוטי ספיקא וא״ת מנא ליה דטעמא דת״ק משום ספיקא דילמא הוי בחוטים הפנימיות שנפגמו ושנגממו דהוי מום לענין דאין שוחטין במקדש ולא הוי מום לישחט במדינה ולעולם בכור ודאי וי״ל דמדקאמר ר׳ ישמעאל בברייתא בכור הוא ומומו עמו מכלל דלת״ק לא הוי ודאי בכור:
ואתי קרא למעוטי ספיקא כי האי גוונא פריך בפ׳ בתרא דיומא (דף עד.) גבי כוי ובכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא.) ובפ״ק דחולין (דף כב:) גבי תחלת הצהוב שבזה ושבזה ולא דמי לשאר דוכתי דממעטינן ספק מקרא לקמן בפ׳ בתרא (בכורות דף נח:) עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וכן בהרת בסוף נזיר (דף סה:) ספק בהרת קדמה ספק שער לבן קדם דממעט ליה מלטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה פעמים שהיה כך וטומטום נמי הוה שייך שפיר למעוטי שיש מהם זכר ויש מהם נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק אבל כוי ותחלת הצהוב ואנדרוגינוס כולן שוים דקמי שמיא גליא כוי אם חיה אם בהמה ואם תחלת צהוב חשוב גדול או קטן ואם אנדרוגינוס זכר או נקבה וא״ת הא רב דס״ל דאנדרוגינוס ספיקא הוא כדמפרש בסוף המפלת (נדה דף כח.) דמטמא בלובן ובאודם ומדקאמר בסוף הערל (יבמות דף פג.) הלכה כר׳ יוסי דלא הכריעו בו אם זכר או נקבה ובריה בפני עצמו דקאמר רבי יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ״ה ממעט ליה רב לענין ביאת מקדש מדכתיב מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתי קרא למעוטי ספיקא ויש לומר דהכא פריך שפיר דממעט ליה אנדרוגינוס מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ואם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה משאר זכרים א״כ מדממעטינן ליה מהזכר ש״מ זכר הוא ולא נקבה אלמא לא אתיא כת״ק דאמר ספיקא הוא אבל בההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דהוה מצי למיכתב מזכר ועד אדם או מנקבה עד אדם ואתא חד מינייהו לטומטום וחד לאנדרוגינוס ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתיא מזכר למעוטי ואם הוא נקבה אתי עד נקבה למעוטי מטעם שהוא משונה ולפי טעם זה אית ליה שפיר לרב הא דאמר רב חסדא בסמוך מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוה וקדוש הוא מספיקא פירוש דלית לן לאוקומי מיעוטא לטומטום שהוא ודאי או זה או זה אלא שהוא מכוסה והא דאוקי רב מיעוטא לטומטום משום דאיכא יתורא ועוד יש לפרש דצריכי הנך תרי מיעוטי דרב דכיון שהוצרך לכתוב זכר כדי למעט אנדרוגינוס אם הוא זכר לפי שהוא זכר משונה ועד נקבה למעוטי אם הוא נקבה על כרחך צריך לכתוב שניהם כדי שלא תאמר זכר דוקא ולא נקבה או נקבה דוקא (אבל) ולא זכר ולא נפרש דהוה מצי למכתב עד אדם ומ״מ סבר רב דמוקמינן נמי מיעוטא לטומטום ולא כרב חסדא דלקמן נמי אשכחן ר׳ יוחנן דלית ליה דרב חסדא ומצינו למימר נמי משום טומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח״כ נמצא זכר ומדין נקבה אם אח״כ נמצא נקבה וה״ה אנדרוגינוס לפי שהוא משונה משאר זכר או משאר נקבה ושקולים הן ולית ליה לרב דההיא דרב חסדא וכן אביי בפ״ק דחגיגה (דף ד.) ממעט טומטום משום דאיכא יתורא ויש לתמוה דקפריך לקמן אלא מעתה בערכין יערך ומייתי ראיה מברייתא דממעיט ליה מערך איש ואשה מהזכר אם נקבה ומשני סמי מכאן טומטום מאי קושיא התם איכא יתור דמשום אנדרוגינוס לא צריך אלא חד וי״ל דהתם נמי צריכי תרוייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה״א לא גרע מנקבה ויהיה בערך נקבה וא״ת והא דפריך מאם זכר אם נקבה להוציא טומטום ואנדרוגינוס מאי קושיא דילמא הא גבי שלמים איכא תרי מיעוטי אם זכר אם נקבה דאם הוא מיעוט כדקאמר בפרק המפלת (נדה דף כח.) ואומר ר״י דגרס זכר או נקבה דכתיב בקרא בשלמי צאן דהכי דריש ליה בתורת כהנים אבל אם זכר אם נקבה דכתיב בשלמי בקר דריש ליה התם בתורת כהנים ולעיל בפ״ב (בכורות דף טו:) ובתמורה בפרק אלו קדשים (תמורה דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבהאי קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא והוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה:
לְעוֹלָם רַבָּנַן בַּתְרָאֵי, וְגַבֵּי בְּכוֹר תַּרְתֵּי קְרָאֵי כְּתִיב: ״הַזָּכָר״ וְ״הַזְּכָרִים״.
תאמר שברייתא זו היא כדעת רבנן בתראי [החכמים האחרונים] שבמשנתנו, האומרים שאנדרוגינוס בוודאי אינו זכר, אלא הוא בריה בפני עצמה, והוצרך הכתוב למעטו מהקרבה. אבל גם דבר זה לא ניתן להיאמר, שהרי לדעתם, גם נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס מחד קרא נפקי [מכתוב אחד בלבד הם באים, נלמדים], דהא גבי [שהרי אצל] בכור חד ״זכר״ הוא דכתיב [פעם אחת ״זכר״ הוא שנאמר], ועל ידו קא מעטי כולהו מינייהו [ממעטים את כולם]. ואילו בברייתא זו ממעטים נקבה מ״זכר״ אחד, וטומטום ואנדרוגינוס מ״זכר״ שני!
תוספות
וקמעטי כולהו מיניה פירוש כולהו נקבה טומטום ואנדרוגינוס ולרב חסדא נמי דבסמוך דאמר סמי מכאן טומטום נקט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס:
״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ בְּכוֹר״ כו׳. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אֲבָל בְּטוּמְטוּם – דִּבְרֵי הַכֹּל סְפֵיקָא הוּא, וְקָדוֹשׁ מִסְּפֵיקָא.
אלא, פשיטא [פשוט] שברייתא זו היא שיטת ר׳ ישמעאל. ו מעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר׳ ישמעאל מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו הדבר], שאנדרוגינוס הריהו בכור זכר — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הכתוב בעניין קרבן עולה למעט], ולומר שאין מביאים ממנו קרבן עולה. אלא אי אמרת מספקא ליה [אם אתה אומר שמסופק לו] אם הוא זכר — וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא [הוצרך הכתוב בעולה למעט ספק]?
תוספות
אי אמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה פירוש דבכור הוא ומומו עמו היינו דאיצטריך קרא למעוטי ותימה מהאי טעמא גופיה לא ליבעי קרא דכיון דבעל מום הוא פסול לגבי מזבח ופי׳ בקונטרס דהכי קאמר היינו דאיצטריך קרא למעוטי דאע״ג דזכר הוא לא קדיש שום קדושה אם קדשיה לשם עולה ואפילו בגיזה ועבודה שרי ומזכר קמא לא נפקא לן למעוטי מקדושה דהא גבי בכור כתיב חד זכר ולא ממעיט ליה רבי ישמעאל מגיזה דלא שרי ליה משום מום אלא לישחט עכ״ל וקשה לפירושו מום מעיקרא לא אסיר בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כדמוכח ליה לעיל בפ״ב (דף יד.) דאמר קדושת (מזבח) דמיחלפא בקדושת הגוף גזרו בה רבנן ויש פי׳ אחרים מרש״י שכתוב בהם היינו דאצטריך קרא למעוטי דאע״ג דזכר הוא לא מקרבינא ליה דנקבות שלו הוה מום ולפ״ז צ״ל דאתא האי קרא לאשמעינן במקום בשר הוה מומא לאפוקי מדרשא דאביי ורבא דלעיל ותירץ דאיצטריך למעוטי לאשמועינן דגרע מבעל מום דבעל מום נתפס בתמורה וא״ת א״כ מאי קפריך אילימא לת״ק ספיקא ואתי קרא למעוטי ספיקא שפיר איצטריך למעוטי דאין נתפס בתמורה דס״ד דנתפס אפילו הוי נקבה לאשם דתרעה לרבנן דר״ש בתמורה בפרק אלו קדשים (תמורה דף יט:) וכיון שיש בה קדושת הגוף משמע דמיתפס בתמורה וגם עושה תמורה קדושה ראויה כמו תמורת הפסח דראוי שאינה קריבה ואפ״ה נתפס בתמורה לקדושה דחויה ורועה וגבי אנדרוגינוס דממעט ליה קרא הכא אפילו הוי ספיקא לפי שאינו לא זכר גמור ולא נקבה גמורה וי״ל דהכי פריך מדאיצטריך קרא זכר למעטיה מהקרבת עולה כיון דספק נקבה הוא דאי למעטו מדין תמורה אפילו הוי נקבה לא הו״ל למיכתב יתורא בזכר דמשמע דממעט ליה מטעם דאינו זכר גמור ואם תאמר היכי דייק דמיפשט פשיטא ליה לרבי ישמעאל דילמא אתיא כתנאי אחריני דסברי זכר הוא כגון רבי יוסי דפרק הערל (יבמות דף פא.) ואנדרוגינוס זכר ואיכא למ״ד אף מאכילה בחזה ושוק ואמר ר״א התם חייבין עליו סקילה [כזכר] או כתנאי דברייתות דבסמוך דממעט מהזכר טומטום ואנדרוגינוס או מיתורא ממעט ליה וי״ל דלפי מה שפירשתי דמטעמא דמום קא ממעט ליה ניחא דמיסתבר ליה לאוקומיה כר׳ ישמעאל כיון דכוותיה מיתוקמא לגמרי:
אֲמַר לֵיהּ רָבָא; אֶלָּא מֵעַתָּה – בַּעֲרָכִין יֵעָרֵךְ!
ודוחים: לעולם תאמר שברייתא זו היא כשיטת רבנן בתראי [חכמים האחרונים], הסבורים שאנדרוגינוס כלל אינו זכר, אלא בריה בפני עצמה. ו ביחס למה שהקשינו: והרי לשיטתם די בכתוב אחד למעט נקבה וגם טומטום ואנדרוגינוס, כפי שהוא בבכור — על כך יש להשיב: גבי [אצל] בכור גם כן תרתי קראי כתיב [שני מקראות כתובים]: ״הזכר״ (דברים טו, יט) ו״הזכרים״ (שמות יג, יב), אחד למעט נקבה, ואחד למעט טומטום ואנדרוגינוס.
תוספות
הזכר הזכרים וא״ת בלא הזכרים נמי מצי למעט אנדרוגינוס מהזכר כמו בסמוך לענין ערכין ובנדה בפרק המפלת (נדה דף כח.) גבי טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם וי״ל דשמא עוד דרשות אחרות יש דקראי טובא כתיבי בבכור כגון (שמות ל״ד:י״ט) כל מקנך תזכר וכולהו צריכי והא דאמרי׳ בפ״ק (לעיל בכורות דף ט.) אפי׳ תימא ר׳ יוסי הגלילי שאני הכא דכתיב הזכרים [ופריך] ולגמר מיניה הא מיעט רחמנא הזכרים והכא מוקים לדרשא אחריתי י״ל דלא סבירא כרבנן בתראי דהכא: