אִיתְמַר, כֹּהֵן שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֵּן חָלָל – רַב חִסְדָּא אָמַר: הַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: אֵין חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. כָּל הֵיכָא דְּמֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵין הַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי זָכָה אָבִיו בְּפִדְיוֹנוֹ.

איתמר [נאמר], נחלקו אמוראים בשאלה הבאה: כהן שמת והניח בן בכור שהוא חלל, כגון שנשא אשה גרושה, ובנו נתחלל מקדושת הכהונה, ודינו כזר (בן ישראל) שאביו חייב לפדותו. רב חסדא אמר: הבן חייב לפדות את עצמו, ואילו רבה בר רב הונא אמר: אין חייב לפדות את עצמו. ומסבירים: כל היכא [כל מקום] שמת האב לאחר שלשים יום משנולד הבן, שאז כבר נתחייב אביו בפדיונו — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה אביו בפדיונו כאילו הפריש חמשה סלעים וזכה בהם לעצמו, שהרי הוא כהן.

כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּמֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַב חִסְדָּא אָמַר: הַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, דְּהָא לֹא זָכָה אָבִיו לְפִדְיוֹנוֹ. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: אֵין הַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת עַצְמוֹ, דְּאָמַר לֵיהּ: אָתֵינָא מִכֹּחַ גַּבְרָא דְּלָא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוּיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה היכא [במקום] שמת האב בתוך שלשים יום, שעדיין לא חלה חובת פדיון, רב חסדא אמר: הבן חייב לפדות את עצמו, דהא [שהרי] עדיין לא זכה אביו לפדיונו. ואילו רבה בר רב הונא אמר: אין הבן חייב לפדות את עצמו, דאמר ליה [שאומר לו] לכהן התובע ממנו את פדיונו: אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה [אני בא מכוח אדם שאין אתה יכול להתדיין איתו], שאילו היה אבי בחיים היה זוכה בפדיון לעצמו, ומכוחו אני בא.

תְּנַן: נִתְגַּיְּירָה מְעוּבֶּרֶת – בְּכוֹר לַכֹּהֵן; וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ: אָתֵינָא מִכֹּחַ גַּבְרָא דְּלָא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוּיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ! שָׁאנֵי גּוֹי, דְּלֵית לֵיהּ חַיִיס.

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [ששנינו]: אשה שנתגיירה מעוברת וילדה את בנה הראשון כשהיא בת ישראל — הולד בכור לכהן, וצריך לפדות את עצמו. ואמאי [ומדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] לכהן: אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה [אני בא מכוח אדם שאין אתה יכול להתדיין איתו], שהרי אינך יכול לדרוש את הפדיון מן האב הגוי! דוחים: שאני [שונה] גוי דלית ליה חייס [שאין לו ייחוס], שאין בנו מתייחס כלל אחריו.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן יַאסִינִיָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כֹּהֵן שֶׁמֵּת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וְהִנִּיחַ בֵּן חָלָל – הַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ; מֵת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין הַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ.

ומעירים: בענין זה שנחלקו בו חכמים, אמר ר׳ שמעון יאסיניא, אמר ר׳ שמעון בן לקיש כדעת רב חסדא: כהן שמת בתוך שלשים והניח בן חלל — הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו. אם מת לאחר שלשים יום של הבן — אין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה כבר האב בפדיונו.

״וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחֲרֵי בַּעֲלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים״ וכו׳.

שנינו במשנה: וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה בן שהוא בכור לאמו, ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון — הבן בכור לכהן, ואינו בכור לנחלה.

בְּכוֹר לְנַחֲלָה הוּא דְּלָא הָוֵי, הָא כְּפָשׁוּט שָׁקֵיל, וְאַמַּאי? לֵיזִיל לְגַבֵּי הַאי – וְלִידְחֲיֵיהּ, וּלְגַבֵּי הַאי – וְלִידְחֲיֵיהּ!

ומדייקים: בכור לנחלה הוא דלא הוי [שאינו], הא [אבל] כ בן פשוט שקיל [הוא נוטל]. ואמאי [ומדוע] יקבל חלק בנחלה? ליזיל לגבי האי ולידחייה [שילך אצל זה, בנו של הראשון, ושידחה אותו], ויאמר לו: הבא ראיה שאתה ממשפחתנו וטול נחלה, ו כן ילך לגבי האי ולידחייה [אצל זה, בנו של השני, וגם הוא ידחה אותו] מאותו טעם!

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לַבָּא אַחֲרָיו; וְהָכִי קָאָמַר: בְּכוֹר לַכֹּהֵן, וְהַבָּא אַחֲרָיו – אֵין בְּכוֹר לְנַחֲלָה.

אמר ר׳ ירמיה: לא נצרכא (נצרכה) הלכה זו שאינו בכור לנחלה, אלא ל בן הבא אחריו מכל אחד מן האבות, שאינו בכור לנחלה, שמא ספק זה הוא אחיו הבכור. ו לפי זה מה ששנינו: בכור לכהן ואינו בכור לנחלה — הכי קאמר [וכך אומר התנא]: בן מסופק זה הוא בכור לכהן, והבא אחריו אין בכור לנחלה.

וְלִכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה לַהֲדָדֵי! וְכִי תֵּימָא, מַתְנִיתִין שֶׁלֹּא בְּהַרְשָׁאָה – הָא מוֹקְמִינַן לָהּ קַמָּן דִּבְהַרְשָׁאָה!

ושואלים: ולכתבו [ושיכתבו] הספק והבא אחריו, כתב הרשאה להדדי [זה לזה], בו הם נותנים רשות זה לזה לתבוע את חלקו, וכך יתבעו את חלק הבכורה במשותף, שהרי אחד מהם בוודאי בכור! וכי תימא [ואם תאמר]: מתניתין [משנתנו] עוסקת שלא בהרשאה — הא מוקמינן לה קמן [הרי אנו מעמידים אותה לפנינו], בסוגיה להלן (מט,א) שמדובר בהרשאה!

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יַנַּאי, דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: הוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ – כּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה,

ואומרים: משנתנו, ממנה עולה כי אין כאן דין בכור לנחלה, מסייע ליה [מסייעת לו] לר׳ ינאי, שאמר ר׳ ינאי: שני תינוקות של שני אנשים שנתערבו, ואין ידוע מי הוא בנו של מי, אם הוכרו הבנים מתחילה, מי הוא בנו של מי, ולבסוף נתערבו — כותבין הרשאה זה לזה, לתבוע חלק בנחלת כל אחד מן האבות, ואין הבנים האחרים יכולים לדחות כל אחד מהם ולומר שאינו אחיהם.

לֹא הוּכְּרוּ וּבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ – אֵין כּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה.

אבל לא הוכרו הבנים מתחילה כלל ובסוף נתערבו— אין כותבין הרשאה זה לזה, משום שלא היתה זכיה לאף אחד מהם אפילו רגע אחד בחלקו בנחלת אביו, ולכן אינו יכול לכתוב עליו הרשאה. ואף במשנתנו, הספק ואחיו הבא אחריו, מתחילה לא הוכר אף אחד מהם כבכור לאביו, ולכן אינם יכולים לכתוב על כך הרשאה.

מתני׳ אֵי זֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן? הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָּם, מָלֵא גְּנִינִין, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְהַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים – הַבָּא אַחֲרֵיהֶם בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן.

אי זהו בכור לנחלה ולכהן: האשה המפלת שפיר, עור של עובר קודם שהחל לקבל צורת ולד, שהיה מלא מים, או מלא דם, או מלא גנינין (חתיכות בשר). וכן המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, והמפלת ליום ארבעים של ההריון — הבא (הנולד) אחריהם נחשב בכור לנחלה ו גם לכהן, מפני שאין הראשון נחשב כולד כלל להיחשב כ״פטר רחם״.

יוֹצֵא דּוֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו – שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן – לְנַחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי – לְחָמֵשׁ סְלָעִים.

יוצא דופן, ולד שנולד בניתוח דרך דופן הרחם, ולא בדרך לידה, וה ולד שבא אחריו — שניהן אינן בכור, לא לנחלה ולא לכהן. ר׳ שמעון אומר: הראשון הוא בכור לנחלה, אם הוא בכור לאביו. אבל אינו בכור לכהן, מפני שאינו ״פטר רחם״, שלא יצא הראשון דרך פתח הרחם. והשני, כיון שנולד ראשון דרך פתח הרחם, הוא בכור לחמש סלעים, אבל לא בכור לנחלה.

גמ׳ רִאשׁוֹן לְנַחֲלָה לָא – ״וְיָלְדוּ לוֹ״ בָּעֵינַן, לְחָמֵשׁ סְלָעִים נַמִי לָא – ״פֶּטֶר רֶחֶם״ בָּעֵינַן.

שנינו במשנה: יוצא דופן והולד הבא אחריו — שניהן אינן בכור, לא לנחלה ולא לכהן. ומסבירים: הראשון, יוצא הדופן, לנחלה לא נחשב בכור — מפני שלקיים את הכתוב ״וילדו לו״ (דברים כא, טו) בעינן [צריכים אנו], כפי שנאמר בענין בכור לנחלה, וזו אינה נחשבת לידה. וכן לחמש סלעים נמי [גם כן] לא נחשב בכור, משום ש״פטר רחם״ (שמות יג, ב) בעינן [צריכים אנו], והרי לא פטר (פתח תחילה) את הרחם.

שֵׁנִי לְנַחֲלָה לָא – ״רֵאשִׁית אוֹנוֹ״ בָּעֵינַן, לְחָמֵשׁ סְלָעִים נַמִי לָא – קָסָבַר: בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי בְּכוֹר.

וכן השני, הנולד אחריו, בכור לנחלה לא נחשב — משום ש״ראשית אונו״ בעינן [צריכים אנו], שנאמר: ״כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה״ (דברים כא, יז), וזה אינו הראשון. וכן לחמש סלעים נמי [גם כן] לא נחשב כבכור, שכן, קסבר [סבור הוא] התנא של משנתנו: בכור רק לדבר אחד, שהוא פטר רחם, אבל לא נולד ראשון לאמו, לא הוי [אינו נחשב] בכור לענין פדיון הבן.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן – לְנַחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי – לְחָמֵשׁ סְלָעִים״. רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: ״תֵּלֵד״ – לְרַבּוֹת יוֹצֵא דּוֹפֶן.

ועוד שנינו במשנה, ר׳ שמעון אומר: הראשון, יוצא הדופן — בכור לנחלה, והשני — בכור לחמש סלעים. ומסבירים: אף שלענין נחלה נאמר ״וילדו לו״, ויציאה דרך דופן לכאורה אינה לידה, ר׳ שמעון הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: מה שנאמר ״תלד״ (ויקרא יב, ב) לענין טומאת לידה — הרי זה בא לרבות יוצא דופן, שגם הוא נחשב כילוד. ואם כן, גם לענין בכור לנחלה הרי זה בכלל ״וילדו לו״.

וְהַשֵּׁנִי לְחָמֵשׁ סְלָעִים – קָסָבַר: בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד הָוֵי בְּכוֹר.

ו לדעת ר׳ שמעון, השני הוא בכור לחמש סלעים לכהן, מפני שקסבר [הוא סבור]: בכור רק לדבר אחד, שהוא פוטר תחילה את הרחם, הוי [הרי הוא] בכור, למרות שלא נולד ראשון לאמו.