חזור
בכורות
דף מט.הָכָא נַמִי לָא שְׁנָא.
הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה] הדין.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: הָתָם – בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ מֵעַכְשָׁיו, הָכָא – אֵין בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו. וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגִי רַב וּשְׁמוּאֵל – הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי, הָכָא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.
ושמואל אמר [יכול לומר] לך: התם [שם], כשנתעכלו המעות קודם שחלו הקידושין, אין זה מעכב מפני שבידו היה לקדשה מעכשיו כשנתנם, אבל הכא [כאן], כשנתעכלו מעות הפדיון — אין בידו לפדותו מעכשיו כשנתנם. ובפסק ההלכה במחלוקת רב ושמואל מעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] דכל היכא דפליגי [שכל מקום שחולקים] רב ושמואל — הלכתא [הלכה] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כוותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל, שהפודה את בנו בתוך שלושים יום — אין בנו פדוי.
תְּנַן: מֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן – יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים; טַעֲמָא – דְּמֵת, הָא לָא מֵת – בְּנוֹ פָּדוּי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאִיתְנְהוּ לַמָּעוֹת.
ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן לכהן — יחזיר לו הכהן חמש סלעים. ונדייק: טעמא [הטעם, דוקא] כשמת בתוך שלושים — מחזיר, הא [אבל] כאשר לא מת בתוך שלושים — בנו פדוי, למרות שהאב נתן את המעות קודם הזמן, שלא כדברי שמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאיתנהו למעות [שהמעות נמצאות עדיין].
תָּא שְׁמַע: בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁנִּפְדָּה! הָתָם נַמִי – דְּאִיתְנְהוּ לַמָּעוֹת בְּעֵינַיְיהוּ.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: מת האב בתוך שלושים, הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו לו שנפדה על ידי אביו. ובמקרה שנפדה — מועיל הפדיון, למרות שהמעות ניתנו קודם שלושים, ושלא כדברי שמואל! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר דאיתנהו למעות בעינייהו [שהמעות נמצאות בעינן].
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – בְּנוֹ פָּדוּי. אֲמַר לֵיהּ: שְׁמוּאֵל אֲמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּנוֹ פָּדוּי? וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי, הָכָא הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.
ומסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב יהודה: הפודה את בנו בתוך שלשים יום — בנו פדוי. אמר ליה [לו] רב יהודה: שמואל אמר שאין בנו פדוי, ואת אמרת [ואתה אומר] בנו פדוי? ומעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל.
״הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ – עָלָיו.
שנינו במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו וכו׳. ומביאים מה שאמרו חכמים על משנתנו במקום אחר. שכך תנו רבנן [שנו חכמים] במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות — הוא קודם לבנו. ר׳ יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו, מצות פדיונו מוטלת על אביו, ומצות פדיון בנו מוטלת עליו.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ, מַאי טַעֲמָא – דְּמִצְוָה דִּידֵיהּ עָדִיף. כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדוֹת וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין;
אמר ר׳ ירמיה: הכל מודים היכא דליכא [במקום שאין] לו אלא חמש סלעים — הוא קודם לבנו, ושלא כמשמעות המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דמצוה דידיה עדיף [שהמצוה שלו להיפדות עדיפה]. כי פליגי היכא דאיכא [כאשר הם חלוקים הרי זה במקום שיש] חמש סלעים משועבדות (נכסים שמכר לאחרים, והם משועבדים לפרעון חובותיו הקודמים) וחמש סלעים בני חורין, בידו;
רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִלְוֶה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְדִידֵיהּ – אָזֵיל וְטָרֵיף מִמְּשַׁעְבְּדֵי, וּבְהָנֵי חָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין – פָּרֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ.
ר׳ יהודה סבר [סבור]: מלוה חובת תשלום הכתובה בתורה, כגון פדיון הבן — כמלוה הכתובה בשטר דמיא [נחשבת], שגובים אותה מנכסים משועבדים, ו לכן דידיה [את חוב הפדיון שלו] אזיל וטריף ממשעבדי [הולך הכהן וטורף מהנכסים המשועבדים], כדין מילוה בשטר, ובהני [ובאלה] חמש הסלעים שהם בני חורין — פריק ליה לבריה [פודה את בנו].
תוספות
ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה וא״ת היכי טריף ממשעבדי הא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין והא איכא חמש בני חורין ואם היה פורק בנו תחלה הוה ניחא וא״ת אכתי ליהדרי לקוחות מהני חמש שפדה כהן בנו דמה נפשך שיעבודם קודם ללידת בנו דאי לידת בנו קדמה אם כן היה יכול לטרוף מן הלקוחות לפדיון בנו כמו לפדיון עצמו וי״ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על הנכסים שקנה הוא ועוד ״ל כגון שלא כתב ללקוחות דאקני והוא קנה הנך חמש בני חרי אחרי כן ואפי׳ היכא דכתב ליה דאקני בעיא בפרק מי שמת (ב״ב דף קנז.) אבל היכא דלא כתב ליה קיימא לן דלא משתעבד ואם תאמר אי הנך משעבדי בנכסים שקנה מאביו ניחא אבל בנכסים שקנה הוא היכי משתעבדי לפדיונו דהא אימת חל חיוב פדיון עצמו כשהביא שתי שערות שנעשה גדול תו לא אשתעבד נכסים שקנה אחרי כן דלא כתב ליה לכהן דאיקני וצריך לומר דעל כרחין מיירי כשירש מאביו מיהו לר׳ יהודה נמי זימנין דמשכחת לההוא קודם לבנו כגון שאין לו נכסים מאביו ומשהביא שערות קנה הני קרקעות ומכרם לאחר לידת בנו דלפדיון בנו אזיל וטריף ממשעבדי ועוד י״ל דנכסים שקנה אחרי כן חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע״ג דלא כתב דאיקני דכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיוב פדיון וכיון דחשבינן ליה כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות:
וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִלְוֶה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, הִלְכָּךְ – מִצְוָה דִּידֵיהּ עָדִיף.
ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה הכתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], אלא כמילוה על פה, ולא ניתן לגבות את דמי הפדיון מן המשועבדים, הלכך [על כן] קיום המצוה דידיה [שלו] להיות פדוי, עדיף [עדיפה], ויפדה עצמו בחמש בני החורין.
מתני׳ חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן – בְּמָנֶה צוֹרִי.
חמש סלעים (שקלים) של כסף של פדיון הבן, שנאמר בו: ״כסף חמשת שקלים בשקל הקודש״ (במדבר יח, טז), מחשבים בהם את שקל הקדש במנה צורי, המטבע של צור, שתכולת הכסף שבו גבוהה ביותר. ולא במטבע מדינה, שהוא שווה שמינית ממנו.
תוספות
חמש סלעים של בן (ב׳) [כו׳] אשם בכסף שקלים וערכין לא איצטריך ליה לתנא למיתני דבאשם כתיב בהדיא בשקל הקדש וערכין נמי פשיטא דבשקל הקדש הוו כיון דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש:
שְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד, חֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע – כּוּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכוּלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף, חוּץ מִשְּׁקָלִים.
שלשים שקלים של עבד שהומת על ידי שור (שמות נא, לב), וכן חמשים של אונס ושל מפתה נערה בתולה (ראה שמות כב, טז. דברים כב, כט). וכן מאה של מוציא שם רע על אשתו שלא מצא לה בתולים (ראה דברים כב, יט) — כולם, גם אלה שלא הוזכר בהם שקל — הריהם בשקל הקדש, שהוא עשרים גרה (ראה במדבר יח, טו), ומחשבים אותם במנה צורי. וכולן, כל הדברים הנפדים — נפדין בכסף, במטבע, או בשוה כסף, חוץ משקלים, מחצית השקל שתורמים למקדש בכל שנה, שהוא ניתן במטבע דוקא.
גמ׳ מָנֶה צוֹרִי. אָמַר רַבִּי אַסִי: מָנֶה שֶׁל צוֹרִי. רַבִּי אַמִי אָמַר: דִּינָרָא עֲרָבָא. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: אִיסְתְּרָא סָרְסַיָּא דְּמִיזְדַּבְּנָא תְּמַנְיָא בְּדִינָרָא, חָמֵשׁ מִינַּיְיהוּ לְפִדְיוֹן הַבֵּן.
שנינו במשנה: חמש סלעים של בן במנה צורי. ובפירוש הדברים אמר ר׳ אסי: יש לתת חמישה סלעים ממנה של צורי, היוצא במדינת צור. ר׳ אמי אמר: חמישה סלעים שווים דינרא ערבא [דינר זהב ערבי]. ר׳ חנינא אומר: איסתרא סרסיא דמיזדבנא תמניא בדינרא [סלע סורי שנמכרים שמונה ממנו בדינר זהב גדול], יש לתת חמש מינייהו [מהם] לפדיון הבן.
תוספות
אמר רבי אסי מנה של צורי פי׳ בקונט׳ היוצא במדינת צור וזהו שיעור סלע של אותו מנה דבסלע ד׳ זוזים והזוז כמשקל זהוב של משקל שני פשיטים ומחצה למשקל הברזל ונראה שקבלה היתה בידו מרבותיו ומשמע שרוצה לומר דזוז הוא דינר של כסף ומשקלו של זהב וכמו כן פירש בפי׳ חומש בפרשת ואלה המשפטים גבי ל׳ שקל דהשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אונקיי״א למשקל הישר של קלונייא משמע נמי שרוצה לומר דדינר כסף וזהב משקלו שוה דסלע הוא ד׳ דינרים אבל לא נראה לר״ת מדקאמר דדינר של זהב משקלו כשנים של כסף כמו שאפרש בסמוך ועוד פי׳ בקונט׳ דר׳ חנינא דאמר איסתירא סרסיא דמזבנא תמניא מינייהו בדינרא היינו בדינר האמור בכל הש״ס הוא דינר שמינית שבדינר צורי ור׳ חנינא תנא הוא ופליג אמתניתין והשתא הוו חמש סלעים דבר מועט מאי דקאמר חמשה מינייהו לפדיון הבן ותמניא מינייהו לא שוו אלא שמינית שבדינר צורי וצורי גופיה אין משקלו אלא שני פשיטים ומחצה נמצא דחמש סלעים של בן אין שוין פשוט אחד ממטבע שלנו לר׳ חנינא ועוד דדינר מפרש דהוא דינר מדינה ובלשון משנה רגיל לקרותו זוז ובלשון הש״ס רגיל לקרותו פשיטי כי ההוא דכתובות (דף סז.) דאמרינן חמשי זוזי פשיטי ועוד בכל דוכתי בסתם דינרא הוה דדהבא דמזדבנא בעשרים וחמשה זוזי בפ״ק דקדושין (דף מ.) גבי רב כהנא דיהיב ליה אליהו שייפא דדינרי ור׳ אמי דאשכח אונייא דדינרי כלומר בדינרין זהב ונראה לפרש דכולהו לא פליגי ואמתני׳ קיימי לפרושי לן שיעורא דר׳ אמי מנה צורי כלומר סלעים ה׳ סלעים ממנה של סלעים של בן:
רבי אמי אמר דינרא ערבא כלומר דינר של ערביא שוה ה׳ סלעים של בן ולא כמו שפי׳ בקונט׳ דסלע צורי דינרא ערביא וגם פירש שמצאתי בתשובת הגאונים של בבליים ששבעה דינרים האמורים בכ״מ בהש״ס שהדינר שש מעה כסף עושין עשרה מאותו של ערביא ודבריו סותרין זה את זה דכיון דדינר של ערביא קטן אפילו מדינר שבכל הש״ס אין יכול להיות דסלע צורי הוא דינר ערביא והלא בסלע ד׳ דינרי מאותם של צורי שבכל הש״ס כדאמרינן בקדושין ובכל דוכתי אלא בדינרי זהב איירי ושל ערביא קטן הוא מדינר זהב של צורי דשל צור מיזדבן בכ״ה של כסף ושל ערביא בעשרים כדפרישית דשיעורו כה׳ סלעים של בן:
רבי חנינא אומר איסתירא ססורייא כן כתוב ברוב ספרים אבל בקונטרס פירש סווסריתא נראה דבין זה ובין זה נקרא על שם סוריא כמו (ב״ק דף פג.) לשון סורסי שהוא על סוריא והוא סלע של סוריא דמזדבנא תמני בדינרא היינו בדינר זהב של סוריא וגדול הוא מדינר זהב של צור שבכל הש״ס דהסוריא לא מיזדבן בעשרים וחמש והאי של סוריא ששוה שמונה של בן היינו שלשים ושנים דינר של כסף שהסלע ארבעה דינרין: