וְהָא מָאתָן וְאַרְבְּעִין הָוְיָין! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: מָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ – מָנֶה כָּפוּל הָיָה.

והא [והרי] בכל שקל יש ארבעה דינרים, ואם כן ששים שקלים — מאתן וארבעין הויין [מאתיים וארבעים דינרים הם], ולא מנה! אלא שמע מינה [למד מכאן] מספר דברים: האחד, שנוגע לסוגייתנו — מנה של קודש אליו התייחס יחזקאל הנביא, מנה כפול היה, של חמשים שקלים. והיו בו איפוא מאתיים דינרים.

וּשְׁמַע מִינָּהּ: מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין יָתֵר עַל שְׁתוּת. וּשְׁמַע מִינָּהּ: שְׁתוּתָא מִלְּבַר.

ו ממה שאמר הנביא שבמנה יהיו מעתה ששים שקלים, שמע מינה [ולמד מכאן] כי מוסיפין על המדות, כלומר, מותר להגדיל את שיעור מדות הנפח והמשקל, וכן המטבעות. ואין לחשוש לתקלה שתבוא על ידי כך. ו מכל מקום אין מוסיפין יתר על שתות (ששית) מן המידה הקיימת. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שתות האמורה בענין זה הריהי שתותא מלבר [שתות מבחוץ], כלומר, שישית לאחר ההוספה, שהוא חמישית מן הסכום הראשוני, כפי שנוספו כאן עשרה שקלים על החמישים.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּבֵית מוֹתְבָא רַבָּא: מַה נִּשְׁתַּנּוּ פִּטְרֵי חֲמוֹרִים מִפִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים? אָמַר לִי: גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא. וְעוֹד, שֶׁסִּיְּיעוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת יְצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם. שֶׁאֵין לְךָ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ עִמּוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים טְעוּנִים מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ שֶׁל מִצְרַיִם.

ושבים לענין פדיון פטר חמור. אמר ר׳ חנינא, שאלתי את ר׳ אליעזר בבית מותבא רבא [בבית המדרש הגדול]: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי בהמה טמאה אחרת, כגון סוסים וגמלים, שאין פודים אותם? אמר לי: גזירת הכתוב היא. ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים (שהיו חמורים משובחים) טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

וְעוֹד שְׁאִלְתִּיו: מַאי לְשׁוֹן ״רְפִידִים״? וְאָמַר לִי: רְפִידִים שְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רְפִידִים שְׁמָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁרִיפּוּ עַצְמָן מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם״.

הוסיף ר׳ חנינא, ועוד שאלתיו את ר׳ אליעזר: מאי [מהו פירוש] לשון ״רפידים״ (״ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים״, שמות יז, ח)? ואמר לי: רפידים שמה, זהו שם המקום. ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ר׳ אליעזר אומר: רפידים שמה, ר׳ יהושע אומר: קראו כך למקום משום שריפו עצמן שם מדברי תורה, וכן הוא אומר: ״לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים״ (ירמיהו מז, ג), הרי שיש בכתוב ביטוי דומה ל״רפידים״ שמשמעו רפיון.

וְעוֹד שְׁאִלְתִּיו: מַאי לְשׁוֹן ״שִׁטִּים״? וְאָמַר לִי: שִׁטִּים שְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁטִּים שְׁמָהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁנִּתְעַסְּקוּ בְּדִבְרֵי שְׁטוּת.

ועוד שאלתיו: מאי [מה פירוש] לשון ״שטים״ (״וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב״,, א)? ואמר לי: שטים שמה. ומעירים: אף דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ר׳ אליעזר אומר: שטים שמה, ר׳ יהושע אומר: קראו כך למקום משום שנתעסקו בדברי שטות.

״וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁנַּעֲשׂוּ כּוּלָּן בַּעֲלֵי קְרָיִין.

ועוד נחלקו בפירוש מה שנאמר שם: ״ותקראן לעם לזבחי אלהיהן״ (במדבר כה ב), מהו ״ותקראנה״, מה עניינה של קריאה זו, שהביאה אותם לעבודה זרה. ר׳ אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן, וכך קראו להן. ר׳ יהושע אומר: שנעשו כולן בעלי קריין, ומכאן לשון ״ותקראנה״, שעשו אותם בעלי קרי.

מתני׳ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס – פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ ״פֶּטֶר חֲמוֹר״, שְׁנֵי פְעָמִים – עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר, וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר.

פרה שילדה בלידתה הראשונה מין חמור, כלומר, יצור הדומה במראהו לחמור, וחמור שילדה כמין סוס — הרי זו פטורה מן הבכורה, שנאמר: ״פטר חמור״ (שמות יג, יג) ״פטר חמור״ (שמות לד, כ), שני פעמים — עד שיהא היולד חמור, והנולד חמור.

וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה? בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה – אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא – טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר – טָהוֹר.

ומה הם באכילה, האם ולדות שאינם נראים כבני מין אמם מותרים באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה — הוולד מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה — אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין – חַיָּיב.

ובענין ששנינו במשנתנו מביאים, תנן התם [שנינו שם] בפרק השני של מסכת זאת: רחל (כבשה) שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל — הרי הולד פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין של אמו — הרי הוא חייב.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״ – שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר, ״בְכוֹר כֶּשֶׂב״ – שֶׁיְּהֵא הוּא כֶּשֶׂב וּבְכוֹרוֹ כֶּשֶׂב, ״בְכוֹר עֵז״ – שֶׁיְּהֵא הוּא עֵז וּבְכוֹרוֹ עֵז;

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב יהודה, שאמר קרא [המקרא] בענין בכור בהמה טהורה: ״אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם״ וכו׳ (במדבר יח, יז). ולא הוצרך להזכיר שמדובר בבכור, שהרי על כך מדובר שם, אלא נאמר ״אך בכור שור״ ללמד שאין חל עליו דין בכורה עד שיהא הוא (האם) שור ובכורו שור, ולא כמין בעל חיים אחר. וכן ״בכור כשב״ — שיהא הוא כשב ובכורו כשב, ״בכור עז״ — שיהא הוא עז ובכורו עז.

יָכוֹל אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ – חִלֵּק.

יכול אפילו יש בו מקצת סימנין של אימו גם כן יהא פטור, שהרי אינו ממש כאמו? תלמוד לומר: ״אך״, והיא לשון מיעוט, ובכך חלק הכתוב, והוציא מקרים שיש בו מקצת סימנים של אמו, שבכור הוא, בהם לא יחול דין זה. ושואלים: ומדוע נזקק רב יהודה לדרשה זו? והא [והרי] ה

וְהָא תַּנָּא ״פֶּטֶר״ ״פֶּטֶר״ קָנָסֵיב לָהּ לְפָרָה!

תנא של משנתנו, את הלימוד ״פטר חמור״ ״פטר חמור״ קנסיב לה [הוא מביא], לפרה שילדה כמין חמור, ללמד שהיא פטורה מן הבכורה!

הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״ – עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר, ״בְכוֹר כֶּשֶׂב״ – עַד שֶׁיְּהֵא הוּא כֶּשֶׂב וּבְכוֹרוֹ כֶּשֶׂב, ״אוֹ בְכוֹר עֵז״ – עַד שֶׁיְּהֵא הוּא עֵז וּבְכוֹרוֹ עֵז;

ומשיבים: הוא שאמר כ דברי ר׳ יוסי הגלילי, ולא מעצמו. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יוסי הגלילי אומר: ״אך בכור שור״ — עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ״בכור כשב״ — עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב. ״או בכור עז״ — עד שיהא הוא עז ובכורו עז.

יָכוֹל אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ – חִלֵּק.

יכול אפילו יש בו מקצת סימנין? תלמוד לומר: ״אך״ — חלק.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא דִּידָן סָבַר: גַּלֵּי רַחֲמָנָא בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים, וְהוּא הַדִּין בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף;

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], שהם למדים מכתובים שונים? ומשיבים: תנא דידן סבר [התנא שלנו סבור]: גלי רחמנא [גילתה התורה] בקדושת דמים, כלומר, בפטר חמור (שאין גופו קדוש, אלא רק צריך לתת את פדיונו לכהן), שאינו בכור עד שיהא כאמו, והוא הדין בקדושת הגוף, כלומר, בבכור בהמה טהורה (שגופו קדוש להקרבה על המזבח).

וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: גַּלֵּי רַחֲמָנָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף וְהוּא הַדִּין בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים, וְגָמַר קְדוּשַּׁת דָּמִים מִקְּדוּשַּׁת הַגּוּף.

ור׳ יוסי סבר [סבור]: גלי רחמנא [גילתה התורה] בקדושת הגוף והוא הדין בקדושת דמים. ו טעמו, שהוא גמר [לומד] באופן כללי קדושת דמים מקדושת הגוף.

וְתַנָּא דִּידָן, הַאי ״בְּכוֹר״ ״בְּכוֹר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא,

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו], האי [זה, הייתור] של ״בכור״ ״בכור״, בשור בכבש ובעז, ממנו לומד ר׳ יוסי הגלילי דין זה, מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא אותו] ל למד על הקטרת אימוריהם (חלקיהם הפנימיים) על גבי המזבח, הנזכרת בפסוק זה (״ואת חלבם תקטיר״). כ מו שדרש ר׳ יוסי בר׳ חנינא, ש

דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לָמָּה נֶאֶמְרוּ אֵימוּרִין בִּבְכוֹר שׁוֹר, אֵימוּרִין בִּבְכוֹר כֶּשֶׂב, אֵימוּרִין בִּבְכוֹר עֵז?

אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: למה נאמרו אימורין בבכור שור, אימורין בבכור כשב, אימורין בבכור עז בפסוק זה?

צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּבְכוֹר שׁוֹר – שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בִּנְסָכִים,

צריכא [צריך הדבר להיאמר], דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק בבכור שור — הייתי אומר: דווקא את חלבו צריך להקטיר, שכן קרבן שור נתרבה בנסכים, שכמות הנסכים שצריך להביא עמו, יתירה על זו של כבשים ועזים, ואם כן יש בו צד חמור.

כֶּשֶׂב – שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּאַלְיָה,

וכן אילו היה נאמר רק בכשב — הייתי אומר דווקא את חלבו מקטירים, שכן נתרבה ב הקטרת האליה (הזנב) על המזבח, וכיוצא בזה

בְּעֵז – שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה אֵצֶל עֲבוֹדָה זָרָה בְּיָחִיד.

בעז — הייתי אומר שדווקא את חלבו מקטירים, שכן נתרבה אצל עבודה זרה ביחיד, שהשוגג באיסור עבודה זרה צריך להביא דווקא עז לחטאת, שלא כשאר שגגות, שרשאי להביא גם כשבה.

חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי!

ולגופם של דברים אלה, שואלים: חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, נלמדת], ואולם תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד אחת משתים]!

בְּהֵי לָא לִיכְתּוֹב? לָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּשׁוֹר וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מַה לְּהָנָךְ שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ אֵצֶל פְּסָחִים!

ומשיבים: בהי לא ליכתוב [באיזה מהם לא יכתוב] וילמד מן השניים האחרים? אם תאמר: לא ליכתוב רחמנא [תכתוב התורה] הקטרת אימורים ב בכור שור, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, מכבש ועז] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן נתרבו לענין הקרבה אצל פסחים, שכבש ועז (זכר) כשרים לקרבן הפסח, ושור אינו כשר לפסח!

לָא לִכְתּוֹב בְּכֶשֶׂב וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מַה לְּהָנָךְ שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ אֵצֶל עֲבוֹדָה זָרָה בְּצִיבּוּר!

ואם תאמר: לא לכתוב [תכתוב התורה] בכשב, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], שור ועז — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן נתרבו אצל שגגת עבודה זרה בציבור, שציבור ששגג באיסור עבודה זרה, מביא פר לחטאת, ויחיד ששגג בעבודה זרה מביא דווקא עז, ולא כבשה!

לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּעֵז, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מַה לְּהָנָךְ שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד רִבּוּי אֵצֶל מִזְבֵּחַ! הִילְכָּךְ צְרִיכִי.

אלא תאמר: לא ניכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בעז, ותיתי מהנך [ותבוא, ותילמד, מאלה], משור וכבש — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן יש בהן צד רבוי אצל מזבח, שנסכי הפר מרובים יותר משל עז, ואליית הכבש מוקטרת על המזבח, מה שאין כן בעז! הילכך צריכי [על כן צריכים הם] שלושתם.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: אִם כֵּן לִיכְתּוֹב קְרָא: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר כֶּשֶׂב וְעֵז״, ״בְּכוֹר״ ״בְּכוֹר״ לָמָּה לִי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר.

ושואלים: ור׳ יוסי הגלילי, כיצד הוא דורש פסוק זה (״אך בכור שור״ וכו׳) לענין שיהא הבכור ממין אמו? והרי פסוק זה נצרך לענין הקטרת האימורים! ומשיבים: אם כן, רק כדי ללמד דבר זה, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] ״אך בכור שור כשב ועז״, ״בכור כשב״ ״בכור עז״ למה לי? אלא לאו שמע מינה [האם לא נשמע מכאן]: עד שיהא הוא שור ובכורו שור.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַאי ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

ושואלים: ור׳ יוסי הגלילי, האי [זה] ״פטר חמור״ ״פטר חמור״, ממנו למד התנא במשנתנו, שאינו בכור עד שיהא ממין אמו, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ – פֶּטֶר חֲמוֹר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים.

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכמו ששנויה ברייתא], ר׳ יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר ״אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה״ (במדבר יח, טו), שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים יש לפדות? שהרי גם הם בכלל בכור הבהמה הטמאה! תלמוד לומר: ״פטר חמור תפדה בשה״ (שמות יג, יג) — פטר חמור אמרתי לך, ולא פטרי סוסים וגמלים.

וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: פִּטְרֵי חֲמוֹר – בְּשֶׂה, פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים – בְּכָל דָּבָר!

ועדיין אני אומר: פטרי חמור פודים בשה, פטרי סוסים וגמלים פודים בכל דבר!