וְתִיעַשְּׂרָה אִיהִי! בְּזוֹנָה גּוֹיָה.

ושואלים: ומדוע העמידה הברייתא בדין אתנן דוקא באופן שחזר ולקחו ממנה? ותיעשרה איהי [ותעשר היא] את הבהמה שקיבלה באתנן! ומשיבים: מדובר פה בזונה גויה שאינה שייכת במצוות.

וְלוֹקְמָהּ בְּזוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית, וְתִיעַשְּׂרָה אִיהִי! קָא מַשְׁמַע לָן דְּזוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית – לָא הָוֵי אֶתְנָן.

ושואלים: ולוקמה [ושיעמיד אותה] בזונה ישראלית, ותיעשרה איהי [ושתעשר היא]! ומשיבים: קא משמע לן [משמיע לנו התנא] שבזונה ישראלית לא הוי [אינו נחשב] כלל אתנן שאסרה התורה להקריבו,

כִּדְאַבַּיֵי, דְּאָמַר אַבַּיֵי: זוֹנָה גּוֹיָה – אֶתְנַנָּהּ אָסוּר, וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״; זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית – אֶתְנַנָּהּ מוּתָּר, וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״.

כ דברי אביי. שאמר אביי: זונה גויה — אתננה אסור בהקרבה, וכהן הבא עליה אינו לוקה משום ״אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו״ (ויקרא כא, יד—טו). זונה ישראלית — אתננה מותר בהקרבה, וכהן הבא עליה לוקה משום ״לא יחלל זרעו״.

זוֹנָה גּוֹיָה אֶתְנַנָּהּ אָסוּר – גָּמַר ״תּוֹעֵבָה״ ״תּוֹעֵבָה״ מֵעֲרָיוֹת,

ומסבירים: זונה גויה אתננה אסור — מפני שהוא גמר [למד] בגזירה שווה ״תועבה״ ״תועבה״ מעריות, שנאמר באתנן זונה: ״תועבת ה׳ " (דברים כג, יט), ונאמר בפרשת איסורי עריות: ״כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם״ (ויקרא יח, כט),

מָה עֲרָיוֹת – דְּלָא תָּפְסִי בְּהוּ קִדּוּשֵׁי, אַף זוֹנָה – בְּהָךְ דְּלָא תָּפְסִי בָּהּ קִדּוּשֵׁי.

מה עריות המוזכרות שם, הן נשים שחייבים עליהן כרת, דלא תפסי בהו קדושי [שאין תופסים בהן קידושין] — אף לגבי זונה שאתננה אסור, מדובר בהך דלא תפסי בה קדושי [בזו שלא תופסים בה קידושין], ובגויה אין תופסים קידושין (מה שאין כן בזונה ישראלית).

וְכֹהֵן הַבָּא עָלֶיהָ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ – דְּלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו זַרְעֵיהּ הוּא.

ומה שאמר אביי לגבי זונה גויה: וכהן הבא עליה אינו לוקה משום ״לא יחלל זרעו״ — מפני ש״לא יחלל זרעו״ אמר רחמנא [אמרה התורה], שצריך שהנולד ייחשב לזרעו ושיהיה מחולל, והאי [וזה] הנולד מגויה לאו זרעיה [לא זרעו] הוא נחשב, אלא גוי, ונמצא שהלאו שבתורה לא נאמר על מקרה כזה.

מתני׳ הָאַחִין וְהַשּׁוּתָּפִין שֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, חַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

האחין והשותפין, כלומר, האחים שהם שותפים בירושת אביהם, בזמן ש הם חייבין בקלבון (מטבע קטנה, שמוסיפים למחצית השקל), כלומר, בזמן שיש להם דין שותפים רגילים — הריהם פטורין באותה שעה ממעשר בהמה. ואם הם בשלב של שיתוף שבו חייבין במעשר בהמה — הריהם פטורין מן הקלבון, כדין בנים הסמוכים על שולחן אביהם.

קָנוּ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת – חַיָּיבִין, וְאִם לָאו – פְּטוּרִין. חָלְקוּ חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ – חַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.

ומפרטים: קנו, כלומר, זכו בבהמות מתפיסת הבית, מנכסי הירושה — חייבין לעשר אותן הבהמות, ואם לאו [לא] — פטורין ממעשר בהמה. כיצד? אם חלקו בינם את ירושת אביהם וחזרו ונשתתפו בהם — חייבין בקלבון, ופטורין ממעשר בהמה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״יִהְיֶה לָּךְ״ – וְלֹא שֶׁל שׁוּתָּפוּת. יָכוֹל אֲפִילּוּ קָנוּ בִּתְפִיסַת הַבַּיִת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה״.

בענין ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "...וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך״ (שמות יג, יב) — דוקא לך, היחיד, ולא של שותפות. יכול אפילו אחים שקנו בהמות בתפיסת הבית, בירושת אביהם, ייפטרו ממעשר בהמה? תלמוד לומר: ״יהיה״, לרבות, וללמד שחייבים במעשר.

וְהַאי בִּבְכוֹר כְּתִיב! אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְכוֹר – דְּהָא אִיתֵיהּ בְּשׁוּתָּפוּת, דִּכְתִיב: ״וּבְכוֹרוֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

ותמהים: והאי [והרי פסוק זה] בבכור כתיב [נאמר], ולא במעשר! ומשיבים: אם אינו ענין לבכור, דהא איתיה [שהרי ישנו] בשותפות, דכתיב [שנאמר]: ״ובכורות בקרכם וצאנכם״ (דברים יב, ו), בלשון רבים — תנהו ענין למעשר בהמה, שבעלות משותפת פוטרת ממעשר.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבִין בְּזֶה וּבָזֶה, וּפְעָמִים שֶׁפְּטוּרִין מִזֶּה וּמִזֶּה, פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.

שנינו במשנתנו: חלקו וחזרו ונשתתפו — חייבין בקלבון, ופטורין ממעשר בהמה. אמר ר׳ ירמיה: פעמים שחייבין האחים והשותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו, בזה ובזה, ופעמים שפטורין מזה ומזה, פעמים שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, ופעמים שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון.

חַיָּיבִין בְּזֶה וּבָזֶה – שֶׁחָלְקוּ בַּכְּסָפִים וְלֹא חָלְקוּ בַּבְּהֵמָה; פְּטוּרִין מִזֶּה וּמִזֶּה – שֶׁחָלְקוּ בַּבְּהֵמָה וְלֹא חָלְקוּ בַּכְּסָפִים;

ומסבירים: חייבין בזה ובזה — במקרה שחלקו בכספים, וחזרו והשתתפו בהם, וחייבים בקלבון, כדין שותפים, ולא חלקו בבהמה, אלא נשארה בתפוסת הבית, ולכן היא חייבת במעשר. פטורין מזה ומזה — שחלקו בבהמה, וחזרו ונשתתפו, ודינם כשותפים שפטורים ממעשר בהמה, ולא חלקו בכספים, והשקלים שניתנו עבור שניהם ניתנו מתפוסת הבית.

חַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה – שֶׁחָלְקוּ בְּזֶה וּבָזֶה;

חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה — שחלקו ונשתתפו בזה ובזה.

חַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּפְטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן – שֶׁלֹּא חָלְקוּ בְּזֶה וּבָזֶה.

חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון — שלא חלקו לא בזה ו לא בזה.

פְּשִׁיטָא! חָלְקוּ בַּבְּהֵמָה וְלֹא חָלְקוּ בַּכְּסָפִים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: כֵּיוָן דְּחָלְקוּ בַּבְּהֵמָה – גְּלוּ דַּעֲתַיְיהוּ דִּלְמִיפְלַג קָיְימִי, וְלִיחַיְּיבוּ בַּקָּלְבּוֹן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, ומה החידוש שבדברי ר׳ ירמיה? ומשיבים: במקרה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שפטורים בזה ובזה, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון שחלקו בבהמה — גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי [גילו דעתם שלחלוק גם בכספים הם עומדים], ו אם כן ליחייבו [שיהיו חייבים] בקלבון, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שכל עוד לא חלקו בכספים — אינם חייבים בקלבון.

אָמַר רַב עָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד גְּדָיִים,

אמר רב ענן: לא שנו, שאם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורים, כדין שותפים רגילים, אלא במקרה שחלקו מתחילה גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, כלומר, שלא חילקו את התיישים בשווה ואת הגדיים בשווה, אלא חילקו באופן כללי את הבהמות לפי שוויין. והרי זה כאילו קנו זה מזה, וכשהם חוזרים ומשתתפים — הרי זה כשני זרים שנשתתפו ביניהם.

אֲבָל חָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים – אוֹמֵר: זֶה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

אבל אם חלקו מתחילה גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים — אומר אני כי ״יש ברירה״, כלומר, אנו מניחים שזה, כל אחד מהם, נתברר חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ואם חזרו ונשתתפו — נחשב הדבר כאילו לא חלקו מעולם, וחייבים במעשר.

וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָלְקוּ גְּדָיִים כְּנֶגֶד גְּדָיִים וּתְיָישִׁים כְּנֶגֶד תְּיָישִׁים – אֵין אוֹמְרִים: זֶה הוּא חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים — אין אומרים כי זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ובכל מקרה כשחזרו ונשתתפו — דינם כשותפים רגילים, הפטורים ממעשר בהמה.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָלְקוּ תִּשְׁעָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה,

ו כן נחלקו אמוראים אחרים בשאלה זו, שר׳ אלעזר אמר: לא שנו שאם נשתתפו — פטורים כדין שותפים, אלא רק במקרה שחלקו מתחילה תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים, או עשרה כנגד תשעה, מפני שעל ידי השומא של תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים, נחשב הדבר כאילו קנו זה מזה.

אֲבָל חָלְקוּ תִּשְׁעָה כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה – אוֹמֵר: זֶה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

אבל חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה — אומר אני: זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, וכשחזרו ונשתתפו — נחשב הדבר כאילו לא חלקו מעולם, והם חייבים במעשר בהמה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָלְקוּ תִּשְׁעָה כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה, וַעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה – אֵין אוֹמֵר: זֶה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ.

ור׳ יוחנן אמר: אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה, ועשרה כנגד עשרה, אין אומר אני: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ובכל מקרה פטורים ממעשר בהמה.