סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: יוֹצֵא דּוֹפֶן – וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן;

סבר לה [סבור הוא] כ שיטת ר׳ שמעון, שאמר: יוצא דופן ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא באדם, לטמא את אמו טומאת לידה, וכן בבהמה — לענין קדשים, וממילא חייב במעשר בגזירה שווה מקדשים. ו שלא כ דעת ר׳ יוחנן, שאמר שר׳ שמעון מודה ביוצא דופן שאינו ראוי לקדשים, וממילא גם אינו מתעשר.

בִּמְחוּסַּר זְמָן סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה; יָתוֹם – כְּגוֹן שֶׁהַשֶּׁלַח קַיָּים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים – אֵין זֶה יָתוֹם.

במחוסר זמן סבר לה [סבור הוא] התנא הראשון בברייתא, כ דעת ר׳ שמעון בן יהודה, ש מחייבו במעשר. ומה שאינו פוסל יתום — הרי זה כגון שהשלח, עור אמו, קיים. ור׳ יהושע לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר במשנתנו: אפילו שחט את אמו והשלח קיים בשעה שנולד — אין זה יתום.

הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעַרְקַת לְבֵינָה לִפְנֵי רַבִּי: בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי. אָמַר רַבִּי: נִתְגַּלָּה טַעֲמָא שֶׁל מִשְׁנָתֵינוּ.

ובענין זה מסופר, העיד ר׳ ישמעאל בן סתריאל מ המקום ערקת לבינה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את ה בהמה שמתה בלידתה ומלבישין בעורה את הולד החי כדי לשמור עליו. אמר רבי: נתגלה טעמא [הטעם] של משנתינו, השלח שהוזכר במשנה, שאותו שלח מהווה תחליף לאמו. ועוד העיד ר׳ ישמעאל בן סתריאל:

חֲזִירִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קְלָפִים בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז אֶחָד שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה קְרוֹנוֹת עַל חוּדּוֹ אַחַת.

חזירין מיני חזרת (חסה) שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים (עלים) בבית המסס (בקיבה) שלו. ועוד העיד: פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו, ועברו שש עשרה קרונות על חודו של גבו כאחת, זה בצד זה.

פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר יוֹכָנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וְשָׁבְרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים. וּמִי שָׁדְיָא לֵיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה״! אֲמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא מוּזַרְתָּא הֲוַאי.

פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, שהוא עוף ענק, וטבעה ששים כרכים במה שנשפך ממנה, ושברה שלש מאות ארזים. ושואלים: ומי שדיא ליה [והאם היא זורקת אותה] את ביצתה? והא כתיב [והרי נאמר]: ״כנף רננים נעלסה כי תעזוב לארץ ביציה״ (איוב לט, יג—יד), ולפי חכמים מדובר על בר יוכני, המניח בנחת את ביצתו על הארץ! אמר רב אשי: ההוא מוזרתא הואי [אותה ביצה, ביצה מוזרת, לא מופרית היתה], ומכיוון שלא יצא ממנה אפרוח השליכה אותה.

מתני׳ שָׁלֹשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: בִּפְרָס הַפֶּסַח, וּבִפְרָס הָעֲצֶרֶת, וּבִפְרָס הֶחָג, וְהֵן גְּרָנוֹת שֶׁל מַעְשַׂר בְּהֵמָה – דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

שלש גרנות למעשר בהמה, כלומר, שלוש פעמים בשנה צריך לאסוף את הבהמות שנולדו בין פעם לפעם כדי לעשרן: בפרס הפסח (סמוך לפסח), ובפרס העצרת, ובפרס החג (חג הסוכות), אלו

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב – לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל.

דברי ר׳ עקיבא. בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב של ראש השנה, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִים מִתְעַשְּׂרִים בִּפְנֵי עַצְמָן.

ר׳ מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאי אומר: האלולים, כלומר, אלו שנולדו באלול מתעשרים בפני עצמן, מפני שספק אם הלכה כר׳ מאיר, שבאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, או כר׳ אלעזר ור׳ שמעון, הסבורים שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה.

כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגּוֹרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגּוֹרֶן – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֶמְרוּ שָׁלֹשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה? שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן – מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט, הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – פָּטוּר.

כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול באותה שנה — הרי אלו מצטרפין לעשר מהם (כדעת ר׳ אלעזר ור׳ שמעון). חמשה שנולדו לפני ראש השנה וחמשה שנולדו לאחר ראש השנה — אינן מצטרפין, מפני שאין מעשרים משל שנה אחת על של שנה אחרת. חמשה שנולדו לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין. אם כן, למה נאמרו שלש גרנות למעשר בהמה? לומר שעד שלא הגיע הגורן — מותר למכור ולשחוט מהן בלא לעשרן, הגיע הגורן — לא ישחוט מהן בלא לעשרן, ואם שחט — פטור.

גמ׳ מַאי שְׁנָא תְּלָת? אֲמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: לָקֳבֵל חוּרְפֵי וְאַפְלֵי וְקַיְיטֵי.

שנינו במשנתנו: שלוש גרנות למעשר בהמה. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דוקא] תלת [שלוש גרנות]? אמר רבה בר שילא: לקבל [כנגד] חורפי ואפלי וקייטי [המקדימות, היולדות בחורף, והמאחרות היולדות באביב, והקיציות היולדות בקיץ].

וּמַאי שְׁנָא בְּהָנֵי זִימְנֵי? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ:

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מדוע דוקא] בהני זימני [בזמנים אלה], בפרס הפסח, בפרס עצרת ובפרס החג? אמר ר׳ תנחום בריה [בנו] של ר׳ חייא איש כפר עכו