וְנוֹטֵל אֶחָד מִן הָאֱלוּלִין, וְהַשְּׁאָר פְּטוּרִין מִמַּה נַּפְשָׁךְ: אִי בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – דֶּאֱלוּל וְתִשְׁרֵי מִצְטָרְפִין, וּדְאָב פְּטוּרִים; וְאִי בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה – דְּאָב וֶאֱלוּל מִצְטָרְפִין, דְּתִשְׁרֵי פְּטוּרִין;

ונוטל אחד מן האלולין בתור מעשר, והשאר פטורין, ממה נפשך [רצונך] כלומר, מכל צד שתעיין בדבר, שכן אי [אם] באחד באלול ראש השנה — הרי שהנולדים באלול ותשרי מצטרפין לעשרה וחייבים, ו של אב פטורים, מפני שהם שייכים לשנה הקודמת, ואין בהם עשרה. ואי [ואם] באחד בתשרי ראש השנה — הרי שהנולדים באב ואלול מצטרפין, ושל תשרי פטורין לגמרי.

מַאי אָמְרַתְּ, לִיצַּרְפוּ לְגוֹרֶן אַחֵר – עֲשִׂירִי וַדַּאי אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא סָפֵק.

מאי אמרת [מה אתה אומר]: אין החמישה של תשרי פטורים לגמרי, אלא ליצרפו [שיצטרפו] לאחר מכן עם אלו שייוולדו אחריהם לגורן אחר ויעשרם — אי אפשר לצרפם ולעשר את התערובת — שמא כבר נפטרו מן המעשר, שהלא עשירי ודאי אמר רחמנא [אמרה התורה] שיהיה קודש, ולא ספק.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לִגְזוֹר דִּילְמָא אָתֵי לְמִישְׁקַל מֵהָנָךְ – קָא מַשְׁמַע לָן.

ותמהים על דברי רבא: לפי הנימוקים הללו פשיטא [פשוט הוא] שנוטל אחד מן האלולים, ומה חידש בדבריו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] לגזור [נגזור] שלא יטול אפילו אחד מן האלולים, דילמא אתי למישקל מהנך [שמא יבוא ליטול אחד מאלה] שנולדו באב או בתשרי, ואם הוא פטור — נמצא שהוא מביא חולין לעזרה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

מתני׳ בְּאֵי זֶה צַד מְעַשְּׂרִין? כּוֹנְסָן לַדִּיר, וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת, וּמוֹנִין: ״אֶחָד״ ״שְׁנַיִם״ ״שְׁלֹשָׁה״ ״אַרְבָּעָה״ ״חֲמִשָּׁה״ ״שִׁשָּׁה״ ״שִׁבְעָה״ ״שְׁמוֹנָה״ ״תִּשְׁעָה״, וְהַיּוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקֵר בְּסִיקְרָא וְאוֹמֵר: ״הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר״. לֹא סְקָרוֹ בְּסִיקְרָא, וְלֹא מְנָאָן בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים – הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַשְּׂרִין.

באי זה צד (כיצד) מעשרין? כונסן את כל הבהמות החדשות לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונין: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה. והיוצא עשירי סוקר בסיקרא (צובע אותו בצבע אדום), ואומר: ״הרי זה מעשר״. ומכל מקום, גם אם לא סקרו בסיקרא, ו כן אם לא מנאן בשבט, שלא ספר אותם באמצעות מקלו, ככתוב ״כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש״ (ויקרא כז, לב), אלא רק בפיו, או שמנאן רבוצים או עומדים בלא להעבירם — הרי אלו מתעשרין בדיעבד.

הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד – אֵין זֶה מַעֲשֵׂר; רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר. קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין, מִן הַמְעוּשָּׂרִין לְתוֹכָן – כּוּלָּם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.

אבל היה לו מאה טלאים ונטל עשרה מתוכם, או עשרה ונטל אחד — אין זה מעשר, מפני שלא מנאם בזה אחר זה עד העשירי. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: הרי זה מעשר גם כך. אם קודם שגמר לעשר את בהמותיו קפץ אחד מן המנויין, אלה שכבר יצאו ונמנו, לתוכן — הרי כל אלו שבפנים פטורין. קפץ אחד מן המעושרין, זה שנקבע כמעשר, לתוכן, ונתערב בהם, וכל אחד מהם ספק קדוש — כולם ירעו עד שיסתאבו, עד שיפול בהם מום, ו אחר כך יאכלו במומן לבעלים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּאֵי זֶה צַד מְעַשֵּׂר? כּוֹנְסָן לַדִּיר, וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאֶחָד, אִימּוֹתֵיהֶם מִבַּחוּץ וְהֵם מִבִּפְנִים, וְגוֹעוֹת, וְיוֹצְאוֹת לִקְרַאת אִמָּן.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: באי זה צד (כיצד) מעשר אדם את בהמותיו? כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד, ומשאירים את אימותיהם מבחוץ והם מבפנים, ו אמותיהן גועות, ו הולדות יוצאות לקראת אמן. ושואלים: ומדוע בדרך זו?

וְלִפְּקִינְהוּ אִינְהוּ! ״יַעֲבֹר״ כְּתִיב – וְלֹא שֶׁיַּעֲבִירוּהוּ.

ולפקינהו אינהו [ושיוציא אותם עצמם], שידחוף אותם לעבר הפתח! ומשיבים: ״כל אשר יעבר״ (ויקרא כז, לב) כתיב [נאמר], מעצמו, ולא שיעבירוהו.

וְלִשְׁדֵּי לְהוּ יָרְקָא וְלִיפְּקוּ לְוָתֵיהּ! אֲמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם לָקוּחַ וּמִשּׁוּם יָתוֹם.

ושואלים: ולשדי להו ירקא וליפקו לותיה [ושישליך להם ירק בחוץ ושיצאו אליו]! אמר רב הונא: גזירה גזרו חכמים לעשות כן, משום לקוח (קנוי) ומשום יתום, שפטורים ממעשר בהמה (ראה לעיל נה,ב. נז,א), שהואיל ואין להם אם שיצאו לקראתה, לא יבואו לעשרם.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת״ – פְּרָט לִטְרֵיפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת, ״תַּחַת הַשָּׁבֶט״ – מִצְוָה לִמְנוֹתָן בְּשֵׁבֶט. לֹא מְנָאָן בְּשֵׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָעֲשִׂירִי קֹדֶשׁ״ – מִכָּל מָקוֹם.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ״כל אשר יעבר תחת״ (ויקרא כז, לב) — פרט לטריפה שאינה עוברת, שאין אדם מונה טריפה, ואינה מצטרפת למעשר. ״תחת השבט״ — מכאן שמצוה למנותן בשבט. לא מנאן בשבט, או שמנאן כשהם רבוצים או עומדים, מנין שאף על פי כן חלה קדושה על העשירי? תלמוד לומר: ״העשירי קדש״ (ויקרא כז, לב) — מכל מקום, כל שהוא עשירי, למרות שלא עבר תחת השבט.

וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁקָּרָא שְׁמוֹ ״עֲשִׂירִי״, לֹא קָרָא שְׁמוֹ ״עֲשִׂירִי״ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה קֹּדֶשׁ״ – מִכָּל מָקוֹם. יָכוֹל הָיוּ לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, יָכוֹל יִהְיוּ מְעוּשָּׂרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲשִׂירִי״ – וְאֵין זֶה עֲשִׂירִי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר.

ואין לי אלא שקרא שמו ״עשירי״, לא קרא שמו ״עשירי״ מנין שהוא קדוש מאליו? תלמוד לומר: ״יהיה קדש״ (ויקרא כז, לב) — מכל מקום. יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד, מבלי למנות, יכול יהיו מעושרין? תלמוד לומר: ״ה עשירי״ — ואין זה עשירי. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: גם זה מעשר, למרות שלא מנאו.

מַאי טַעֲמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? סָבַר לֵיהּ כְּאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל. דְּתַנְיָא, אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״ – בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר,

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר׳ יוסי בר׳ יהודה? ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כאבא אלעזר בן גומל, דתניא [ששנויה ברייתא], אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר ללויים בענין תרומת מעשר ״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן״ (במדבר יח, כז) — בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה, שנותן ישראל לכהן (״כדגן מן הגורן״), ואחת תרומת מעשר (״תרומתכם״), שמן המעשר הראשון שקיבל הלוי מישראל תורם הלוי מעשר לכהן,

כְּשֵׁם שֶׁהַתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה,

כשם שהתרומה גדולה ניטלת מן הדגן באומד, ואינו צריך למדוד כמות מסויימת, שהרי לא נקבע לה שיעור בתורה, ובמחשבה, שאם אמר בליבו שחלק מסויים יהיה לתרומה, חלה עליו קדושה גם בלא אמירה —