Bekhorot

בכורות

הראשונים דנו בפרטים נוספים בהם יש הבדל בין הקרבת קרבן מעשר בהמה להקרבת קרבן שלמים, שקרבן שלמים טעון סמיכה על ראש הקרבן, ומעשר לא; קרבן שלמים טעון שתי נתינות דם על המזבח, והמעשר — אחת; קרבן שלמים טעון נסכים, ומעשר — לא. ורש"י במסכת עירובין (נ,א) כתב כי יש לסמוך על שניהם, וכן להניף את החזה והשוק של שניהם יחד עם הכהן. ולענין נסכים — יביא נסכי קרבן אחד על תנאי, שאם זה שלמים יהיו עליו, ואם חבירו שלמים — יקרבו לשם חבירו. אבל בתוס' כאן כתבו כי במקרה זה אינו סומך כלל, מפני שסמיכה אינה מעכבת (ומצד אחר, אין לומר שיסמוך במקרה של ספק, מפני שסמיכה הנעשית בכל כוחו, נחשבת עבודה בקדשים, או משום שיש בכך משום "בל תוסיף". ראה רש"י ומהרש"א ראש השנה לג,א). וביחס לשינויים בדיני זריקת הדם על גבי המזבח, העירו בתוס' כי כבר נחלקו התנאים באופן זריקתם במקרה כזה (זבחים פ,א), ודעת ר' שמעון (שברייתא זו היא לשיטתו) היא כר' אליעזר שנותן שתי מתנות שהן ארבע משניהם (אמנם אנו פוסקים כר' יהושע, שנותן מתנה אחת. רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פ"ה הי"א).

והא דתאני יקריבו ר' שמעון היא

עיונים

And the ruling of this tanna , who teaches: Both animals must be sacrificed, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that one may bring sacrificial animals to a situation where the likelihood of disqualification is increased.

והא דתאני [וזה ששנה]: יקריבו שניהם כקרבן שלמים — שיטת ר' שמעון היא, שאמר: מביאין קדשים לבית הפסול, כלומר, מותר להקריב קדשים, למרות שיש חשש שמא לא יספיקו לאוכלם וייפסלו.

וְהָא דְּתָנֵי: יַקְרִיבוּ – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

 ואע"ג דשלמים טעונין סמיכה ומעשר אין טעון סמיכה כדתנן במנחות (דף צב.) כיון דסמיכה לא מעכבא לא חיישינן ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) אמר כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ליכא לאוקמא בבכור ומעשר דהא כל הזבחים קאמר ובפ' שני נזירים (נזיר נז.) נמי תנן שניהם מביאים קרבן על תנאי ובמס' שקלים (דף יא:) נמי תנן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים וטעונה סמיכה ולא משמע דאיירי במצאוה בעלים מדקתני עלה בראשונה היו ממשכנין מוצאיה להביא נסכים ויורש מביא קרבן אביו אע"ג שאינו סומך ובפ' התערובות נמי מביא אשמו ולוגו ואותו אשם טעון סמיכה וההיא סמיכה באקופי דלא גמורה היא למ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא ופ"ג דמו"ק (דף טו: ושם) אמר אבל אינו משלח קרבנותיו דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל אי לאו קרא היה משלח ואומר התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן ובפ' בתרא דמנחות (דף קז.) תנן פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה מביא פר ועגל ובגמ' גבי ששה לנדבה אחד פר ועגל ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות סב: ושם ד"ה וכן) השולח קרבנותיו ממדה"י היה כהן מניף על ידו מדקתני מניף בשלמים איירי דבעו סמיכה וליכא לאוקמא בקרבן נשים דהא קתני ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה בכל הני משמע דלא חיישי' לסמיכה וקשה דבפ' כ"ה (גיטין כח: ושם ד"ה והא) גבי השולח חטאתו ממדה"י כו' פריך והא בעי סמיכה ומשני בעוף או בקרבן נשים ופ' האשה (פסחים דף פט.) תנן חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים לעשות שני ולא מייתי מותר פסח על תנאי מטעם סמיכה משום דפסח אינו טעון סמיכה ומותר פסח טעון סמיכה ולא התירוהו להקריב בלא סמיכה ואע"ג דאיכא בפסח חיוב כרת ובפ' התערובות (זבחים עד: ושם ד"ה והא) נמי תנן נתערבו קדשים בקדשים מין במינו יקרב לשם מה שהוא ופריך והא בעי סמיכה ומשני בקרבן נשים וצ"ל קרבן שאין לו תקנה ברעייה ואזלא למיתה יקריבוהו בלא סמיכה אבל יש לו תקנה ברעייה אסור להקריבו בלא סמיכה ולכך בההיא דשקלים וביורש קרב בלא סמיכה אבל קדשים בקדשים יש להם תקנה ברעייה וכה"ג נמי מפליג התם גבי אשם דאית ליה תקנה ברעייה וההיא דמביא אשמו ולוגו אמר התם לתקוני גברא שאני וההיא דאבל ומנודה איכא לאוקמה בעוף או בקרבן נשים ומה ששלחו ישראל קרבנותיהן במדבר בתמיד שבכל יום קאמר וההיא דפר ועגל בקייץ למזבח וערל וטמא שאני דלאו בני סמיכה נינהו ערל א"א להמתין עד שימול כגון שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע בקרבן הקבוע לו כגון עולת ראייה וחגיגה (או כגון) שעובר עלייהו בבל תאחר וההיא דכהן מניף על ידו בערל וטמא ויורש וכדר' יהודה דאמר יורש אינו סומך והא דשמעתין וההיא דשניהם מביאין חטאת אחת וההיא דנזיר שמביאין על תנאי שאני התם דבתחלת הפרשת הקרבנות לאו בני סמיכה נינהו דא"א לעשות בהן סמיכה ועוד י"ל הך דשמעתין כל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ולא דמי לקרבן שהוא בר סמיכה וא"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ארבע וזה מתן אחת ומיהו י"ל פלוגתא היא בפ' תערובת (זבחים דף פ.) נתערבו מתן ארבע במתן אחת ר"א אומר ינתנו במתן ד' ר' יהושע אומר במתן אחת דכל הניתנים במתן ד' שנתנן במתן אחת יצא דר"א סבר מסיק להו לשם עצים מיהו בההוא פסקא משמע דר"ש אית ליה דר"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם עצים:

והא דתניא יקריבו ר' שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול 

כדין תמורת חטאת שמתה (רבינו גרשום). ומכל מקום העירו האחרונים שבמשנה במסכת תמורה (כא,א) נאמר בלא חולק שתמורת מעשר נאכלת לכשיפול בה מום. ודברים אלה אינם אלא לפי ה"הוה אמינא" (בכור דל, עיי"ש).

תמורת מעשר מתה

ראה "אורח ההלכה" לעיל דף ס,א ד"ה קרא לתשיעי עשירי.

טעות מעשר

אורח ההלכה

And the ruling of this tanna , who teaches: Both animals must die, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: When the owner makes a mistake in designating animal tithe, e.g., if one designates the ninth animal as the tenth, the designated animal has the status of a substitute animal. And Rabbi Yehuda holds that a substitute for an animal tithe must be left to die. Since it is uncertain which animal is the eleventh, both are left to die.

והא דתני [וזה ששנה] ימותו שניהם — שיטת ר' יהודה היא, שאמר: טעות מעשר, כגון אחד עשר שקראו "עשירי" — תמורה הויא [היא], וקסבר [סבור] ר' יהודה: תמורת מעשר מתה דינה למיתה, ומספק איזהו האחד עשר — ימותו שניהם.

וְהָא דְּתָנֵי: יָמוּתוּ – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: טָעוּת מַעֲשֵׂר – תְּמוּרָה הָוְיָא; קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: תְּמוּרַת מַעֲשֵׂר – מֵתָה.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda hold that a substitute for an animal tithe must die? But didn’t we learn in the mishna: The Sages said in the name of Rabbi Meir, in response to the statement of Rabbi Yehuda: The eleventh animal is not considered a substitute for the animal tithe, since if it were a substitute it would not be sacrificed, as the substitute for an animal tithe is not sacrificed? By inference, Rabbi Yehuda holds that the eleventh animal is sacrificed, and not put to death, despite the fact that it has the status of a substitute animal.

ותוהים: וקסבר [וכי סבור] ר' יהודה תמורת מעשר מתה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו], אמרו משום (בשם) ר' מאיר (כתשובה לדברי ר' יהודה): אילו האחד עשר שקראו "עשירי" היה תמורה של מעשר — לא היה קרב, מכלל הדברים אתה למד שר' יהודה סבר [סבור] שקרב, למרות שלדעתו הוא תמורת מעשר!

וְקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה תְּמוּרַת מַעֲשֵׂר מֵתָה? וְהָתְנַן, אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אִילּוּ הָיָה תְּמוּרָה לֹא הָיָה קָרֵב; מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: קָרֵב!

לאו דוקא ליקרב, שהרי אינו עושה קדושה (תמורה) כלל לדעת ר' יהודה. אלא הוזכר כאן "ליקרב" אגב מה שנאמר לגבי קרבן שלמים, שעושה קדושה ליקרב (וראה גם רש"י).

וזה אין עושה קדושה ליקרב

The Gemara continues: And if you would say that Rabbi Meir is saying his statement according to what he himself holds, and therefore nothing can be inferred from his comment with regard to the opinion of Rabbi Yehuda, that cannot be so; but isn’t it taught in a baraita : The difference between the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe and a peace offering is only that this, the peace offering, renders a substitute sanctified to the extent that it can be sacrificed, but that, the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe, does not render its substitute sanctified to be sacrificed; this is the statement of Rabbi Yehuda? The Gemara infers: It is stated only that the eleventh animal mistakenly designated as tithe does not render its substitute sanctified with enough sanctity to be sacrificed, which indicates the eleventh animal itself is sacrificed and not put to death.

וכי תימא [ואם תאמר]: ר' מאיר למאי דסבירא ליה קאמר [לפי מה שהוא עצמו סבור הוא אומר], לשיטתו, שאין האחד עשר נחשב תמורת מעשר, מפני שאם כן — לא היה קרב. אבל אין ללמוד מכאן על דעת ר' יהודה, ולדעתו דינו ככל תמורת מעשר שמתה — והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין בין קדושת אחד עשר שקראו "עשירי" לקדושת קרבן שלמים רגיל, אלא שזה (קרבן שלמים) עושה קדושה ליקרב, שהוא עושה תמורה ותמורתו קריבה, וזה האחד עשר אין עושה קדושה ליקרב, אלו דברי ר' יהודה. ונדייק מכאן: לעשות קדוש ליקרב הוא דלא עביד [שאין הוא עושה] האחד עשר, הא איהו גופיה קריב [אבל הוא עצמו קרב]!

וְכִי תֵּימָא: רַבִּי מֵאִיר לְמַאי דִּסְבִירָא לֵיהּ קָאָמַר – וְהָתַנְיָא: אֵין בֵּין אַחַד עָשָׂר לִשְׁלָמִים, אֶלָּא שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקָּרֵב, וְזֶה אֵין עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקָּרֵב, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; קָדוֹשׁ לִיקָּרֵב הוּא דְּלָא הוּא עָבֵיד, הָא אִיהוּ גּוּפֵיהּ – קָרֵיב!

רבינו גרשום הסביר כי הריבוי הוא מן הה' היתרה במילת "הבקר" (וראה ברש"י כת"י). ובמקבילה בתורת כהנים על פסוק זה (ויקרא ג, א) נאמר כך: "הבקר" לרבות את אחד עשר, "מן הבקר" — להוציא את התשיעי. ומה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את התשיעי אימתי הקדש עושה תמורה לפניו או לאחריו? וכו'.

אם מן הבקר, לרבות אחד עשר

And furthermore, there is a source that indicates that Rabbi Yehuda holds that a mistakenly designated animal tithe is sacrificed, as it is taught in a baraita in the Sifra : “And if his offering be a sacrifice of peace offerings: If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord” (Leviticus 3:1). This serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe; it must be sacrificed as a peace offering.

ועוד ראיה שכך דעתו של ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא] בסיפרא, מדרש ההלכה על ספר ויקרא: "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר" (ויקרא ג, א) — הרי זה בא לרבות אחד עשר שקראו "עשירי", שיהיה אף הוא מוקרב לשלמים.

וְעוֹד, דְּתַנְיָא: ״אִם מִן הַבָּקָר״ – לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר לִשְׁלָמִים.

One might have thought that I include even the ninth animal mistakenly designated as the tithe. You say in rejection of this suggestion: But does consecration sanctify a substitute before the original animal is sanctified, or does it sanctify only after the original animal is sanctified? You must say that it sanctifies only after the original animal is sanctified. If so, only the eleventh animal is sacrificed as a peace offering, but not the ninth.

יכול שאני מרבה אף את התשיעי, שקראו "עשירי", שיקרב לשלמים? אמרת (אומר אתה): וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש? כלומר, האם לפני שהוא עצמו התקדש יכול הוא לקדש אחרים כתמורתו, או דוקא לאחר שהוא עצמו התקדש? הוי אומר — לאחריו מקדש, ולכן דוקא האחד עשר שנתקדש לאחר שכבר יצא העשירי ונתקדש — קרב שלמים מכח העשירי. אבל התשיעי, שנתקדש לפניו — אינו קרב שלמים.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף הַתְּשִׁיעִי? אָמַרְתָּ: וְכִי הֶקְדֵּשׁ לְפָנָיו מְקַדֵּשׁ אוֹ לְאַחֲרָיו מְקַדֵּשׁ? הֱוֵי אוֹמֵר – לְאַחֲרָיו מְקַדֵּשׁ.

And who is the author of the unattributed statement in the Sifra ? It is Rabbi Yehuda. <note data-assoc="b"/>And the baraita is teaching that the verse: “If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord,” serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe, i.e., to teach that it must be sacrificed as a peace offering. Evidently, Rabbi Yehuda does not hold that the eleventh animal mistakenly designated as tithe must die.

שיטת סתם סיפרא מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, וקתני [והרי הוא שונה] שם: "מן הבקר" — לרבות אחד עשר לשלמים, ואינו סבור שהוא הולך למיתה. ואם כן, הברייתא ששנינו בה שעשירי ואחד עשר שנתערבו ימותו — לא ניתן להעמידה לשיטתו!

סְתָם סִיפְרָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה, וְקָתָנֵי: ״מִן הַבָּקָר״ – לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר לִשְׁלָמִים!

The Rambam writes that although the Sages prohibited separating animal tithe in the present day, if one transgressed and separated tithe from his animals, the animal designated as tithe has the sanctity of tithe and may be eaten only once it has developed a blemish. This statement apparently contradicts the conclusion of the Gemara here, and the later commentaries analyze the Rambam’s ruling in depth (Rambam Sefer Korbanot, Hilkhot Bekhorot 6:2).

Tithe in the present time

מַעֲשֵׂר בַּזְּמַן הַזֶּה

The commentaries note that this chapter began by teaching, citing Rav Huna, that animal tithe is not separated at all in the present. They explain that here the Gemara is referring to the halakha in a case where one did tithe his animals after the fact (Tosafot). Conversely, Rashi writes that the tanna of this baraita disagrees with the earlier opinion and holds that one is obligated to tithe his animals in the present day. The later commentaries discuss why Rashi explains Rav Huna’s reasoning not in accordance with the earlier conclusion of the Gemara (see Noda BiYehuda). It is clear from other sources that people did separate animal tithe in the time of the Mishna and even in the time of the Gemara. The Gemara’s earlier discussion might be referring to a later period.

We are dealing with tithe in the present time and they must die due to concern that a mishap might occur

מַעֲשֵׂר בַּזְּמַן הַזֶּה עָסְקִינַן וּמִשּׁוּם תַּקָּלָה

ולדרך זו, אין צורך להעמיד ברייתא זו כשיטת ר' יהודה דוקא, אלא גם כשיטת ר' שמעון, הסבור שבזמן המקדש —יקרבו. אבל לשיטת חכמים, הסבורים שגם בזמן המקדש ירעו — הוא הדין בזמן הזה ירעו עד שיפול בהם מום (נו"ב יו"ד תניינא קפט, עיי"ש). והעירו בתוס' כי אף שבתחילת פרק זה (נג,א) נאמר כי אין מפרישים כלל מעשר בזמן הזה, משום סיבה זו עצמה — כאן מדובר בדיעבד, במקרה שעישר. אבל רש"י כתב כי התנא של ברייתא זו חולק, והוא סבור שמעשרים בזמן הזה (והאחרונים האריכו לדון במה שהזכיר רש"י את טעמו של רב הונא, שלא כמסקנת הסוגיה לעיל. ראה נו"ב שם). ובאמת, מוכח לכאורה ממקומות נוספים כי נהגו להפריש מעשר גם בזמן המשנה, ואף בזמן התלמוד. ודיון הגמרא לעיל נוגע, איפוא, למנהג שנהגו בזמן מאוחר יותר.

בזמן הזה עסקינן ומשום תקלה

כתב הרמב"ם: אף שחכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, אם עבר ועישר בזמן הזה — הרי זה מעשר, וייאכל במומו. והוא לכאורה שלא כדברי הגמרא כאן, והאחרונים האריכו לדון בדבריו. (רמב"ם ספר קרבנות הלכות בכורות פ"ח ה"ב).

במעשר בזמן הזה

If so, in accordance with whose opinion is the baraita that rules that in a case where two animals emerged together as the tenth, and the owner called them both the tenth, they must both die? It cannot be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, Rabbi Shimon, son of Rabbi Abba, interpreted that baraita before Rabbi Yoḥanan: We are dealing with animal tithe in the present time, <note data-assoc="h"/>and the animals must die due to concern that a mishap might occur, <note data-assoc="n"/>

אלא תרגמה [פירש אותה], את הברייתא, ר' שמעון בר' אבא קמיה [לפני] ר' יוחנן: במעשר בזמן הזה, שחרב המקדש, עסקינן [עוסקים אנו], ולדעת התנא ילכו למיתה משום חשש תקלה, שמא יגזוז אותם או יעבוד בהם, או שמא יאכלם בלא מום.

אֶלָּא תִּרְגְּמָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: בְּמַעֲשֵׂר בַּזְּמַן הַזֶּה עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם תַּקָּלָה.

 בריש פירקין (בכורות דף נג.) מסקינן אינו נוהג בזמן הזה משום תקלה ומ״מ אם עישר חל עליו שם מעשר:

במעשר בזה״ז 

כלומר, כל מעשר שהפריש בזמן הזה. ויש שהסביר כי הקושיה היא דוקא לגבי אחד עשר שקראו "עשירי", שדינו כשלמים, וכדין המקדיש בזמן הזה, שדין הבהמה למיתה, מחשש לתקלה. אבל לגבי מעשר שהפריש בזמן הזה — אין דינו למיתה (מרומי שדה לשיטת התוס' לעיל נג,א).

אי הכי... חד נמי

The Gemara asks: If so, why is the baraita referring specifically to a case where two animals left the pen at the same time? The same would hold true even with regard to one animal designated as tithe, as it cannot be sacrificed nowadays. The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to teach that in a case where one animal was designated as tithe it must die, as there is no major financial loss. But in a case where two animals were designated as tithe, since the loss is great one might think he should leave them until they develop a blemish, and then eat them. Therefore, the tanna teaches us that even in a case where two animals were designated as tithe, both must die.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך], מדוע מדובר דוקא במקרה של תרי [שנים] שיצאו והתערבו? אפילו חד נמי [באחד גם כן] שייך דין זה, בכל מעשר בהמה! ומשיבים: בלשון "לא מיבעיא" קאמר ["לא נצרכה" הוא אומר], לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא [לא נצרכה לומר באחד, שאין לו הפסד גדול] אם ימות, אמרו חכמים שילך למיתה. אבל תרי [שנים], כיון דנפישי פסידא [שמרובה ההפסד], הייתי אומר: לישהינהו [שישהה אותם] עד דניפול בהו מומא [שיפול בהם מום] וליכלינהו [ושיאכל אותם], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין עושים כן.

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא תְּרֵי? אֲפִילּוּ חַד נַמִי! לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר, לָא מִיבָּעֲיָא חַד – דְּלֵית לֵיהּ פְּסֵידָא, אֲבָל תְּרֵי, כֵּיוָן דִּנְפִישִׁי פְּסֵידָא – לִישְׁהִינְהוּ עַד דְּנִיפּוֹל בְּהוּ מוּמָא, וְלִיכְלִינְהוּ – קָא מַשְׁמַע לָן.

If one appoints an agent to separate tithe from his animals and the agent mistakenly designates the ninth or the eleventh animal as the tenth, only the tenth animal is sanctified, as the agent was not appointed to make errors and cause loss but to sanctify appropriately. This ruling is in accordance with the opinion of Rav Pappa (Rambam Sefer Korbanot, Hilkhot Bekhorot 8:2).

One who says to his agent, go and separate animal tithe on my behalf

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְעַשֵּׂר עָלַי

בפשטות במקרה זה אין רב פפי חולק על רב פפא, שיכול המשלח לטעון: "לתקוני שדרתיך" וכו' (רש"י). אבל התוספות הציעו כי רב פפי לא נצרך לטעם זה בענין האחד עשר. אלא טעמו הוא, שכאשר יצא עשירי, וכבר התקדש מאליו — פקעה שליחותו ואין בכוחו לקלקל.

ולאחד עשר עשירי אינו קדוש וכו'

העושה שליח לעשר לו בהמותיו, וטעה השליח בין בתשיעי בין באחד עשר — אין מקודש אלא העשירי הודאי בלבד, שלא עשאהו שליח לטעות ולהפסיד אלא לקדש כראוי. כרב פפא. (רמב"ם ספר קרבנות הלכות בכורות פ"ח ה"ב).

האומר לשלוחו צא ועשר עלי וכו'

It was stated: In the case of one who says to his agent: Go and separate animal tithe on my behalf, <note data-assoc="h"/>Rav Pappi says in the name of Rava: If he called the ninth animal the tenth, it is sanctified and may not be eaten until it has developed a blemish. The owner is not particular about this error, as the animal is not rendered entirely prohibited. But if he designated the eleventh animal as the tenth it is not sanctified as a peace offering, as the owner would not tolerate losing the animal entirely. And Rav Pappa disagrees and says: Even if the agent called the ninth animal the tenth it is not sanctified, as the owner who sent him can say to him: I sent you to act for my benefit and not to my detriment. The authority to serve as an agent does not extend to a case where he acts to the detriment of the one who designated him.

שנינו במשנה שהקורא לתשיעי "עשירי" — הריהו קדוש ליאכל רק לאחר שיפול בו מום, והקורא לאחד עשר "עשירי" — קדוש וקרב כקרבן שלמים. ובענין זה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים: האומר לשלוחו "צא ועשר עלי את בהמותי" — רב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: אם קרא השליח לתשיעי "עשירי", ובכך גרם לו להיאסר בשחיטה עד שיפול בו מום — בכל זאת הריהו קדוש, מפני שאין הבעלים מקפידים על טעות זו, שאינה גורמת לו הפסד. ואולם אם קרא לאחד עשר "עשירי" — אינו קדוש בקדושת אחד עשר, ליקרב שלמים, מפני שהבעלים אינו מוכן שיחסר ממונו, שהרי צריך ליתן חזה ושוק לכהן, ולא עשאו שליח לכך. ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי "עשירי" — אינו קדוש כלל, שהבעלים אמר ליה [אומר לו] לשליח: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [לתקן שלחתי אותך ולא לקלקל], והרי צריך אני להמתין מלשוחטו, ואסור לי לגוזזו ולעבוד בו, ולענין זה לא היית שלוחי.

אִיתְמַר, הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא וְעַשֵּׂר עָלַי״, רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״ – קָדוֹשׁ, וּלְאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״ – אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְרַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״ – אֵינוֹ קָדוֹשׁ, דְּאָמַר לֵיהּ: לְתַקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ וְלָא לְעַוּוּתֵי.

 קסבר רב פפי דלא שייך כאן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון דנאכל במומו אע"פ שצריך להמתין עד שיומם ואסור בגיזה ועבודה א"נ היינו טעמא דאחד עשר לרב פפי משעה שיצא עשירי עבדיה לשליחותיה דעשירי מאליו קדוש:

לתשיעי י' קדוש 

An agent who was instructed to separate teruma must do so in accordance with the owner’s intent. If he knows the owner is miserly he separates one-sixtieth. If he is aware that the owner is generous he separates one-fortieth. And if he does not know the intent of the owner he separates an intermediate amount, i.e., one-fiftieth. This halakha is in accordance with the mishna in Terumot 4:4 (Rambam Sefer Zera’im, Hilkhot Terumot 4:7; Tur, Yoreh De’a 331).

One who says to his agent, go and separate teruma

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם

בתרומה שתורם ישראל ונותן לכהן ("תרומה גדולה") לא נאמר שיעור בתורה, ולהלכה אפילו נתן כלשהו פוטר הכל. אלא שמדברי סופרים היו נוהגות שלוש מידות בדבר, בעין יפה — אחד מארבעים, בינונית — אחד מחמישים, ורעה — אחד משישים. וראה בתוספות (קידושין מא,א ד"ה תורם) מדרש שדרשו בירושלמי, שסמכו שיעורים אלה לדברי הנביא יחזקאל. אבל לכל הדעות אינו אלא אסמכתא בעלמא.

תורם כדעת בעל הבית

האומר לשלוחו "צא ותרום" — הריהו תורם כדעתו של בעל הבית, שאם היה יודע בו שהוא בעל עין רעה — מפריש אחד משישים, ואם היה בעל נפש רחבה — מפריש אחד מארבעים. ואם אינו יודע דעתו של בעל הבית — מפריש לו בינונית, אחד מחמישים. כמשנה במסכת תרומות פ"ד מ"ד. (רמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות פ"ד ה"ז. טור יו"ד סימן שלא).

האומר לשלוחו צא ותרום וכו'

The Gemara asks: And in what manner is the case of animal tithe different from that which we learned in a mishna ( Terumot 4:4): With regard to one who says to his agent: Go and separate teruma , <note data-assoc="h"/>separates teruma in accordance with the intention of the homeowner. He must separate the amount that he assumes the owner would want to give, as there is no fixed measure that one must set aside as teruma . A generous person gives as much as one-fortieth of his produce as teruma , while a stingy person can give one-sixtieth.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה דבר זה מזו ששנינו] במשנה: האומר לשלוחו "צא ותרום תבואה מתרומתי", ולא פירש לו כמה יתרום — תורם כדעת בעל הבית,

וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ ״צֵא וּתְרוֹם״ – תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת.

בפירוש המדוייק של הביטוי הזה נחלקו הראשונים, רש"י פירש ש"פיחת עשרה" משמעו שנתן אחד מארבעים במקום אחד מחמישים, וכן "הוסיף עשרה" מתפרש כן. ואילו בתוספות קידושין (מא,ב ד"ה פיחת) מביא אפשרות אחרת, שהכוונה היא לכמות שהפריש, ו"פיחת עשרה" משמעו שנתן אחד משישים.

פיחת עשרה

The mishna continues: If he does not know the intention of the homeowner he separates an intermediate measure, i.e., one-fiftieth of the produce. If he subtracted ten from the denominator and separated one-fortieth of the produce, or added ten to the denominator and separated one-sixtieth, his teruma is considered teruma . In this case too, the owner should also be able to say he did not send the agent to act to his detriment, and therefore the act of separating teruma should not take effect.

אם אינו יודע דעתו של בעל הבית — תורם בעין בינונית, שהיא אחד מחמשים מן התבואה, אם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שתרם אחד מארבעים או אחד משישים — בכל זאת תרומתו תרומה? והרי יכול בעל הבית לומר לו ששלחו לתקן ולא לקלקל!

אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים; פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה?

The mitzva of animal tithe is in effect both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael. Animal tithe separated outside Eretz Yisrael is not brought to be sacrificed in the Temple, but is left until it develops a blemish and is then consumed by its owners. Theoretically, the mitzva of animal tithe applies both when the Temple is standing and when it is not standing. Nevertheless, in practice, animal tithe is not separated when the Temple is not standing due to concern that a mishap might occur, i.e., that one might eat the tithed animal before it develops a blemish. Just as with regard to the separation of tithe of grain, animal tithe may be separated only from a group of animals of the same type. One may not separate tithe from a herd of cows for a flock of sheep or goats. Goats and sheep are considered the same type for the purposes of tithing. In addition, one may not separate animals born in one year for animals born in another year. For the purposes of animal tithe the year begins on the first of Tishrei. Although the Torah juxtaposes animal tithe with tithe of grain, there are differences between them, e.g., it is not prohibited to use or slaughter one’s animals before they have been tithed. Nevertheless, the Sages established fixed times for separating animal tithe. Once one of these dates arrives, an animal born prior to it may not be sold or slaughtered until it has been tithed. The three designated times are fifteen days before each of the three pilgrimage Festivals. The Sages chose these times so that there would be animals available to those ascending to Jerusalem for the Festivals. One separates animal tithe only if he has at least ten newborn animals. If he has more than ten he brings them all into a pen and tithes them. Those that remain are left until the next designated time, to be tithed with the newly born animals. Animals join together for the separation of animal tithe only if they are within sixteen mil of each other. This is the distance at which a shepherd can keep an eye on the animals; he serves to combine them into a single herd or flock. If the animals are farther apart but there are other animals in between that are fit to be tithed, they combine all the animals into a single group. According to the conclusion of the Gemara this applies even if some of the animals are outside Eretz Yisrael and some are inside, and even if the Jordan River is between them. Everyone is obligated in the mitzva of animal tithe: Priests, Levites, and Israelites. One is obligated to tithe only animals that were born under his ownership, not those that were purchased or given to him as gifts. Likewise, the obligation does not apply to animals belonging to partners. With regard to one who dies and leaves behind animals, if the inheritors have not yet divided the property of the deceased they are obligated to tithe, as the animals are still considered to belong to the deceased. Conversely, once they have divided the inheritance they have the status of purchasers, as they are considered to have purchased the rights to their share of the animals from one another, and therefore they are exempt from the tithe. Animals in a herd or flock are tithed regardless of whether they are male or female, and regardless of whether they are blemished or unblemished. Even an animal that is unfit for sacrifice on the altar nevertheless receives the sanctity of the tithe. This includes an animal that has been used in committing a transgression, e.g., idolatry. Nevertheless, animals that are invalid as offerings for some other reason are exempt from animal tithe. This category includes crossbred animals, tereifot, animals born by caesarean section, orphaned animals, and those that are too young to be sacrificed. How does one tithe his animals ab initio? He gathers them all into a pen that has a small opening. As they leave the pen he counts them, and the tenth animal is the tithe. He paints that animal with red paint and declares it the tithe. Even if he does not issue such a declaration, that animal is tithe by virtue of the fact that it was the tenth animal to leave the pen. Even if he counts his animals in some other manner, e.g., two at a time or by the hundred, every tenth animal is tithe. Nevertheless, he must perform some method of counting; if he had ten animals and simply removed one without counting, the animal is not tithe. Many cases of uncertainty were discussed in the Gemara. What should one do if he has less than ten animals? What happens if a counted sheep jumps back into the pen? The Gemara’s conclusion is that any animal that has been counted as part of a group of ten animals is exempt from being tithed again, provided it was fit to be tithed when it was counted. If one of those animals that was already counted jumps back into the pen the remainder of the animals in the pen are exempt from tithe, as it is uncertain which is the animal that has been tithed, and only a definite tenth animal can become tithe, not an uncertain tenth. In general, an animal consecrated by mistake does not have sanctity. Despite this, the Torah declares that in the specific case of animal tithe even an animal mistakenly designated as the tenth has sanctity. In other words, if one erred and designated the ninth animal or the eleventh animal as the tenth, that animal is sanctified. Yet it does not have the sanctity of an actual tithe. The ninth animal is not sacrificed on the altar, but it may not be sheared or used for work, and may be eaten only once it develops a blemish. The eleventh animal is sacrificed as a peace offering. This halakha applies only to the ninth and the eleventh animals; the eighth and the twelfth cannot be sanctified by mistake. Furthermore, even the eleventh animal receives sanctity only if the designation of tithe was removed from the tenth animal. If the tenth animal was called the tenth, the eleventh animal is not sanctified, even if it too was designated as the tenth. These were the main topics explored in this chapter. In passing, the Gemara discussed issues concerning the separation of teruma and tithes, as well as the status of the Jordan and Euphrates Rivers, and other rivers with regard to the halakhot of vows and immersion for ritual purity.

The Sages say in answer: There, with regard to teruma , since there are those who separate teruma generously and there are those who separate teruma sparingly, the agent can say: I estimated that you were one such as this, i.e., either generous or stingy. But here, with regard to animal tithe, it is a mistake, and therefore the owner can say: I did not want you to make a mistake.

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: התם [שם] כיון דאיכא דתרים [שיש מי שתורם] בעין יפה, ואיכא דתרים [ויש שתורם] בעין רעה, אמר [אומר] לו השליח: להכי אמדתיך [לכך אמדתי אותך], שאתה בעל עין יפה או עין רעה. אבל הכא טעותא [כאן טעות] היא, ובמקרה זה אמר [אומר] בעל הבית לשליח: לא איבעי לך למיטעי [לא היה לך לטעות] ולקלקל בענין זה.

אָמְרִי: הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא דְּתָרֵים בְּעַיִן יָפָה, וְאִיכָּא דְּתָרֵים בְּעַיִן רָעָה – אָמַר: לְהָכִי אֲמַדְתִּיךְ. הָכָא – טָעוּתָא הִיא, אָמַר: לָא אִיבָּעֵי לָךְ לְמִיטְעֵי.  הדרן עלך מעשר בהמה  וסליקא לה מסכת בכורות

The Sages say in answer: There, with regard to teruma , since there are those who separate teruma generously and there are those who separate teruma sparingly, the agent can say: I estimated that you were one such as this, i.e., either generous or stingy. But here, with regard to animal tithe, it is