menu
small logo

חזור

בכורות

דף ח:

מִי כְּתִיב ״מִכָּל הַחַיָּה וּמִכָּל הַבְּהֵמָה״? ״מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל הַחַיָּה״ כְּתִיב, אָרוּר הוּא מִבְּהֵמָה שֶׁנִּתְקַלְּלָה מֵחַיָּה.

ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] ״ארור אתה מכל החיה ומכל הבהמה״? ״מכל הבהמה ומכל החיה״ כתיב [נאמר], כלומר, ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה. ומקשים עוד, ומדוע לפרש שנתקלל מחמור, כשם שנתקלל החמור מחתול?

רש"י

מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה דנידרוש מכל החיה שנתקללה יותר מבהמה:

[מכל הבהמה כתיב משמע מבהמה המקוללת יותר כך נתקלל ואין לך מקוללת בבהמה גסה יותר מחמור]:

וְאֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה בְּהֵמָה מֵחַיָּה אֶחָד לְשָׁלֹשׁ, וּמַאי נִיהוּ – עֵז מֵחָתוּל, כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מִבְּהֵמָה אֶחָד לְשָׁלֹשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ חֲמֵיסַר יַרְחֵי!

ואימא [ואמור] כך: כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו [ומה הוא]? עז מחתול, שחתול מוליד לחמישים ושנים יום, ועז לחמישה חדשים — כך נתקלל הוא, הנחש, מבהמה זו, כלומר, מעז, אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי [שהריהם חמישה עשר חדשים]!

רש"י

כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש כגון בהמה דקה טהורה דעיבורה לה׳ חדשים ובג׳ זימני (תלתא) הוי ט״ו:

תוספות

אחד לשלש ומאי נינהו עז מחתול הכא ניחא טפי למנקט עז מכלב למ״ד (כלאים פ״ח מ״ו) מין חיה לפי שהחשבון שלהן מכוון טפי אחד לשלש אלא ניחא ליה למיפרך ככולי עלמא:

אִיבָּעֵית אֵימָא: ״מִכָּל הַבְּהֵמָה״ כְּתִיב. אִי בָּעֵית אֵימָא: קְלָלָה הוּא, קְלָלָה שָׁדֵי עִילָּוֵיהּ.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: ״ארור אתה מכל הבהמה״ כתיב [נאמר], וגם מזו המקוללת ביותר. אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: הלוא קללה הוא שנתקלל הנחש בפסוק זה, ואם כן, כל קללה שאתה יכול למצוא בכתוב זה שדי עילויה [הטל עליו].

רש"י

אי בעית אימא מכל הבהמה דמשמע מכל הבהמה המקוללת יותר:

ואיבעית אימא לשם קללה נאמר הלכך קללה חמורה שתוכל לדרוש מן הפסוק שדי עילויה. והכי נמי איכא לאקשויי ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשנים ומאי ניהו חמור משועל כך נתקלל הוא מחמור אחד לשנים דהוו להו ב׳ שנים אלא איכא לתרוצי קללה שדי עילויה ועוד מכל הבהמה ומכל החיה כתיב דמשמע דמשום בהמה שיתירה קללתה על שום חיה ומצינו חמור מקולל מחתול אחד לשבע:

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: נָחָשׁ לְכַמָּה מִיעַבַּר וּמוֹלִיד? אֲמַר לֵיהּ: לְשַׁב שְׁנֵי. וְהָא סָבֵי דְבֵי אַתּוּנָא אַרְבְּעִינְהוּ, וְאוֹלִיד לִתְלָת? הָנְהוּ מִיעַבְּרִי הָווּ מֵעִיקָּרָא אַרְבַּע. וְהָא קָמְשַׁמְּשִׁי שָׁמוֹשֵׁי! אִינְהוּ נַמִי מְשַׁמְּשִׁי כְּאָדָם.

ובענין זמן עיבורו של הנחש, מסופר: אמר ליה [לו] קיסר לר׳ יהושע בן חנניה: נחש לכמה מיעבר [מתעבר] ומוליד? אמר ליה [לו]: לשב שני [לשבע שנים]. אמר לו: והא סבי דבי אתונא ארבעינהו, ואוליד לתלת [והרי הזקנים, החכמים של בית חכמי אתונה הרביעו אותם, והוליד לשלוש שנים]? השיב לו: הנהו מיעברי הוו מעיקרא [אלו מעוברים היו מתחילה] כבר ארבע שנים. שאלו הקיסר: והא קמשמשי שמושי [והרי היו משמשים, מזדווגים], ובעל חיים אינו משמש אלא כדי להוליד, ולא כשהוא מעובר! ענה לו: אינהו נמי משמשי [הם, הנחשים, גם כן משמשים] כאדם, ולא להולדה דווקא. אמר לו: כיצד יכול אתה לחלוק על זקני אתונה?

רש"י

לכמה מיעבר ומוליד כמה שוהה עיבורו במעיו:

דבי אתונא מקום:

והא משמשי שמושי ואי הוו מעברי לא הוו משמשי שדרך חיה ובהמה מאחר שנתעברה אינה מקבלת זכר:

וְהָא חַכִּימֵי אִינְהוּ? אֲנַן חַכִּימִינַן מִינַּיְיהוּ. אִי חֲכִּימַת – זִיל זָכִינְהוּ, וְאַיְתִינְהוּ לִי! אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה הָווּ? שִׁיתִּין גַּבְרֵי.

והא חכימי אינהו [והרי חכמים הם]! אמר לו ר׳ יהושע: אנן חכימינן מינייהו [אנו חכמים יותר מהם]. אמר לו: אי חכימת, זיל זכינהו ואיתינהו לי [אם חכם אתה מהם, לך נצח אותם והבא אותם אלי]! אמר ליה [לו] ר׳ יהושע: כמה הוו [הם]? אמר לו: שיתין גברי [שישים איש].

רש"י

והא חכימי הנהו סבי וירדו לסוף המעשה:

זיל זכינהו נצחם:

אֲמַר לֵיהּ: עֲבֵיד לִי סְפִינְתָּא דְּאִית בָּהּ שִׁיתִּין בָּתֵּי, וְכָל בֵּיתָא אִית בָּהּ שִׁיתִּין בִּיסְתַּרְקֵי. עֲבַד לֵיהּ. כִּי מְטָא לְהָתָם לְבֵי טַבָּחָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּקָא פָּשֵׁיט חֵיוָתָא. אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁךְ לְזַבּוּנֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: בְּפַלְגָּא דְּזוּזָא. יְהַב לֵיהּ.

אמר ליה [לו]: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי [עשה לי ספינה שיש בה שישים בתים, חדרים], וכל ביתא אית בה שיתין ביסתרקי [וכל בית יש בו שישים מצעות]. עבד ליה [עשה לו] הקיסר כן. הפליג ר׳ יהושע עם הספינה לאתונה. כי מטא להתם לבי טבחא [כאשר הגיע לשם, לבית הטבח, הקצב], אשכחיה לההוא גברא דקא פשיט חיותא [מצאו לאותו אדם, את הקצב, שהיה פושט עור בהמה], אמר ליה [לו]: רישך לזבוני [ראשך למכירה]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. אמר ליה [לו] ר׳ יהושע: בכמה? אמר ליה [לו]: בפלגא דזוזא [בחצי זוז]. יהב ליה [נתן לו].

רש"י

ביסתרקי כסאות:

כי מטא להתם לכרך שלהם:

עביד חיותא מחתך בהמה:

לְסוֹף אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא רֵישָׁא דְּחֵיוָתָא אֲמַרִי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אִי בָּעֵית דְּאַשְׁבְּקָךְ, סְגֵי אַחֲוֵי לִי פִּיתְחָא דְּבֵי אַתּוּנָא! אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּפֵינָא, דְּכָל דְּמַחֲוֵי קָטְלִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דְּרֵי כְּרִיכָא דְּקַנְיָא, וְכִי מָטֵית לְהָתָם זָקְפָהּ כְּמַאן דְּקָא מִתְּפַח.

לסוף, לאחר ששילם לו, אמר ליה [לו] ר׳ יהושע: אנא רישא דחיותא אמרי [אני את ראש הבהמה אמרתי] לך? על ראשך שלך דיברתי, וצריך אתה לעמוד בדיבורך. אמר ליה [לו] ר׳ יהושע: אי בעית דאשבקך, סגי אחוי לי פיתחא דבי אתונא [אם אתה רוצה שאניח לך, לך והראה לי את הפתח של בית חכמי אתונה]! אמר ליה [לו]: מסתפינא, דכל דמחוי קטלי ליה [מתיירא אני, לפי שכל שמראה את מקומם הורגים הם אותו]. אמר ליה [לו]: דרי כריכא דקניא [קח חבילת קנים], וכי מטית להתם זקפה כמאן דקא מתפח [וכאשר תגיע לשם זקוף, העמד אותה כמי שנח]. עשה כן, וכך הגיע ר׳ יהושע אל המקום.

רש"י

ואנא רישא דחיותא אמרי לך בתמיה:

סגי צעוד ולך לפני:

דרי כריכא דקני טול חבילה של קנים וכי מטית התם נגד הפתח זקוף החבילה לארץ:

כמאן דמיתפח כאדם העומד לפוש:

אַשְׁכַּח דַּרְבְּנָאֵי מִגַּוַּאי וְדַרְבְּנָאֵי מִבָּרַאי, דְּאִי חֲזוּ כַּרְעָא דְּעָיְילָא – קָטְלִי לְהוּ לְבָרָאֵי, וּדְנַפְקָא – קָטְלִי לְהוּ לְגַוָּאֵי.

אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי [מצא שומרים מבחוץ ושומרים מבפנים], לשמור שלא ייכנס לשם אדם ולא יצא משם אדם. ופיזרו הממונים חול בכניסה, כדי לגלות עקבות נכנסים ויוצאים, דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי [שאם היו הממונים רואים עקבות רגל שנכנסת — הורגים את השוטרים שבחוץ], על שנתנו לאדם להיכנס, ודנפקא קטלי להו לגואי [וכשרואים רגל שיוצאת הורגים את השומרים שבפנים], על שנתנו לאדם לצאת משם.

רש"י

אזל ר׳ יהושע:

אשכח דרבנאי אורבים:

מבראי שלא יצא אחד מן הזקנים לחוץ:

מגוואי שלא יניחו אדם ליכנס וכי חזו הנך סבי כרעא דעיילא קטלי להו [לבראי] שהיתה אסקופת החדר עבה ושופכין סובין או עפר עליה וניכרות בה פסיעות האדם וכי חזו כרעא דעיילא קטלי לשומרי [בראי] כי הניחו לבא וכי חזו כרעא דנפקא קטלי להו [לגוואי] שהניחוהו לצאת והשומרים לא היו הורגים שום אדם אא״כ נכנס כולו לפנים על כרחן או אחד יוצא כולו לחוץ:

אַפְּכָהּ לְסַנְדְּלֵיהּ – קָטְלִי לְהוּ לְגַוָּאֵי, אַפְּכָההּ לְסַנְדְּלֵיהּ – קָטְלִי לְהוּ לְכוּלְּהוּ.

אפכה לסנדליה [הפך את סנדלו] ודרך על החול כאילו יצא מן המקום, והתחמק. וכשראו הממונים את העקבות קטלי להו לגואי [הרגו את הפנימים], לאחר מכן שוב אפכה לסנדליה [הפך את סנדלו] חזרה והשאיר עקבות של כניסה, וכך קטלי להו לכולהו [הרגו את כולם], גם את החיצונים. בין כך ובין כך הצליח ר׳ יהושע להיכנס פנימה.

רש"י

אפכיה רבי יהושע לסנדליה ועמד על האיסקופה ונראית פסיעה אחת נכנסת ופסיעה אחת יוצאה ודחפוהו השומרים ויצא וכשבאו הזקנים ראו כן ודימו ששני בני אדם הן אחד נכנס ואחד יוצא וקטלינהו לכולהו שומרים ואח״כ נכנס רבי יהושע:

אַשְׁכַּח יָנוּקֵי מִלְּעֵיל, סָבֵי מִלְּתַחַת. אֲמַר: אִי יָהֵיבְנָא שְׁלָמָא לְהָנֵי – קָטְלִי לִי הָנֵי, סָבְרִי: אֲנַן עֲדִיפִינַן, דַּאֲנַן קַשִּׁינַן טְפֵי וְאִינְהוּ דַּרְדְּקֵי.

אשכח ינוקי מלעיל סבי מלתחת [מצא את הצעירים יושבים מלמעלה במקום המכובד יותר, ואת הזקנים מלמטה], אמר לעצמו: צריך אני להקדים שלום ליושבים למעלה מן האחרים, והם הצעירים. ואולם אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני [אם אתן תחילה שלום לאלה, הצעירים, יהרגו אותי אלה, הזקנים], סברי [כסבורים הם] אנן עדיפינן דאנן קשינן טפי ואינהו דרדקי [אנו עדיפים, שאנו זקנים יותר והם צעירים].

רש"י

ינוקי מלעיל בעלייה. ולהרע נתכוונו שהנותן שלום לעליונים תחלה הורגים אותו התחתונים ואומרים אנו הזקנים ולנו היה לך ליתן שלום תחילה והנותן שלום לזקנים הורגין אותו הבחורים ואומרים הלא אנו חשובים מהם שאנחנו למעלה והם למטה:

אֲמַר: שְׁלָמָא לְכוּ! אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתֵיךְ? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא חֲכִימָא דִּיהוּדָאֵי אֲנָא, בָּעֵינָא לְמִיגְמַר חָכְמְתָא מִינַּיְיכוּ. אִי הָכִי, נִיבָּעֵי לָךְ! אֲמַר לְהוּ: לְחַיֵּי! אִי זְכִיתוּ – כָּל דְּבָעֵיתוּ עֲבִידוּ בִּי, וְאִי זָכֵינָא בְּכוּ – אִיכְלוּ גַּבַּאי בִּסְפִינְתָא.

אמר: שלמא לכו [שלום לכם]! ולא פנה לקבוצה מסויימת. אמרו ליה [לו]: מאי עבידתיך [מה מעשיך כאן]? אמר להו [להם]: אנא חכימא דיהודאי אנא [אני חכם היהודים אני], בעינא למיגמר חכמתא מינייכו [רוצה אני ללמוד חכמה מכם]. אמרו לו: אי הכי, ניבעי לך [אם כך, נשאל אותך שאלות], ונראה אם ראוי אתה לכך. אמר להו [להם]: לחיי [בסדר], אי זכיתו [אם תנצחו] — כל דבעיתו עבידו בי [כל שתרצו עשו בי], ואי זכינא בכו [ואם אני אנצח אתכם] — איכלו גבאי בספינתא [איכלו בספינה שלי].

רש"י

מאי עבידתיך מאי בעית הכא:

אי הכי דחכימא את ניבעי אנן מינך:

אי זכיתו בי אם תנצחוני:

אֲמַרוּ לֵיהּ: הַהוּא גַּבְרָא דְּאָזֵיל וּבָעֵי אִתְּתָא וְלָא יָהֲבוּ לֵיהּ, מַאי חֲזִי לֵיהּ דְּאָזֵיל הֵיכָא דְּמַדְלוּ מִינֵּיהּ? שְׁקַל סִיכְּתָא, דָּצָהּ לְתַתַּאי – לָא עָאל, לְעִילַּאי – עָאל. אֲמַר: הַאי נַמִי, מִיתְרְמֵי בַּת מַזָּלֵיהּ.

אמרו ליה [לו]: ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה [אדם זה שהולך ומבקש אישה ממשפחה אחת ולא נתנו לו], מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה [מה הוא רואה לו, מה הוא סבור, שהוא הולך למקום שהוא גבוה ממנו], למשפחה חשובה ומיוחסת מזו הראשונה? שקל סיכתא [לקח יתד], דצה לתתאי לא עאל [נעץ אותה למטה בקיר ולא נכנסה], לעילאי — עאל [נעץ אותה למעלה — נכנסה] שהיה שם חור, אמר להם: האי נמי מיתרמי בת מזליה [זה גם כן, הולך לחפש במקום גבוה יותר, שמא תזדמן לו שם בת מזלו].

רש"י

דמידלו מינה שמיוחסת מן הראשונה ושואל אותה הרי יש לו ללמד הואיל ולא נתנו לו את הראשונה כל שכן זו:

סיכתא קביליי״א:

[דצה] לתתאי דצה השפיל ידו ונעצה בכותל במקום שאין חור ולא על דלי דצה הגביה [ידו] ודצה במקום שיש חור ועל:

גַּבְרָא דְּאוֹזִיף וְטָרֵיף, מַאי חֲזָא דַּהֲדַר אוֹזִיף? אֲמַר לְהוּ: גַּבְרָא אֲזַל לְאַגְמָא, קְטַל קַמָּא טוּנָא וְלָא מָצֵי בֵּיהּ – קָטֵיל וּמַנַּח עִילָּוֵיהּ, עַד דְּאִיתְרְמֵי אִינִישׁ מַדְלֵי לֵיהּ.

ועוד שאלוהו: גברא דאוזיף [אדם שמלוה לחבירו] לצורך עיסקה, ואין הלה פורע את חובו, וטריף [והמלוה טורף, נוטל את קרקעותיו] כדי לגבות את חובו, ויש בכך טורח גדול, מאי חזא דהדר אוזיף [מה ראה שהוא חוזר ומלוה] לאנשים אחרים? אמר להו [להם]: כן דרכם של אנשים, גברא אזל לאגמא, קטל קמא טונא ולא מצי ביה [אדם הולך לאגם, חותך בתחילה משא של קנים ולא יכול להרים אותו], אינו מפסיק לחתוך קנים, אלא קטיל ומנח עילויה, עד דאיתרמי איניש מדלי ליה [חותך עוד ומניח עליו, עד שיזדמן אדם שירים אותו] על כתפיו, והוא נושאו לביתו. כך אדם ממשיך להלוות מתוך הנחה שבסופו של דבר יזדמן לידיו לווה הגון.

רש"י

גברא דאוזיף וטריף שהלוה מעות לחבירו ולא נפרע ממנו אלא בקושי שטרף לקוחות:

מאי חזי דהדר אוזיף לאחריני ולא נתייסר מן הראשון:

לאגמא ליער:

קטיל קמא טונא חתך חבילה ראשונה ולא מצי ביה להרימו על שכמו:

הדר קטיל ומנחה עליה הואיל וצריך סיוע אחרים עד דמיתרמי׳ איניש ומדלו ליה. והאי נמי הואיל והפסיד באמנה ראשונה חוזר ומאמין לאחרים עד שמזדווג לו לאדם נאמן ומשתכר בו:

אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵימָא לָן מִילֵּי דִבְדִיאִי! אֲמַר לְהוּ: הֲוָה הַהוּא כּוּדַנִיתָא דִּילִידָא, וַהֲוָה תָּלֵי לֵיהּ פִּיתְקָא וְכָתַב בֵּיהּ דְּמָסֵיק בְּבֵי אַבָּא מֵאָה אַלְפָא זוּזֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְכוּדַנִיתָא מִי יָלְדָה? אֲמַר לְהוּ: הֵי נִיהוּ מִילֵּי דִבְדִיאִי.

אמרו ליה [לו]: אימא לן מילי דבדיאי [אמור לנו דברי כזב]! אמר להו [להם]: הוה ההוא כודניתא דילידא [היתה פרדה אחת שילדה], והוה תלי ליה פיתקא [והיה תלוי לו, לולד, פתק על צוארו], וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי [וכתוב בו שהוא נושה, שחייבים לו בבית אביו מאה אלף זוז]. אמרו ליה [לו]: וכודניתא מי ילדה [ופירדה האם היא יולדת]? אמר להו [להם]: הי ניהו מילי דבדיאי [הם אלו דברי כזב], שדבר זה לא ייתכן כלל.

רש"י

מילי דכדי דברי רוח. ל״א מילי דכזיב דברי כזב:

כודנתא פרידה:

והוה תלי פיתקא שטר בצוואר הוולד:

הי נינהו מילי דכדי אלו הן דברי רוח:

מִילְחָא כִּי סַרְיָא, בְּמַאי מַלְחִי לָהּ? אֲמַר לְהוּ: בְּסִילְּתָא דְּכוּדַנִיתָא. וּמִי אִיכָּא סִילְּתָא לְכוּדַנְתָא? וּמִילְחָא מִי סָרֵי?

ועוד שאלו אותו: מילחא כי סריא, במאי מלחי לה [מלח כאשר הוא מסריח, במה מולחים אותו]? אמר להו [להם]: בסילתא דכודניתא [בשיליה של פירדה]. אמרו לו: לא ייתכן הדבר, ומי איכא סילתא לכודנתא [והאם יש שיליה לפירדה]? אמר להם: גם מה ששאלתם לא ייתכן, ומילחא מי סרי [וכי מלח האם הוא מסריח]?

רש"י

סיליתא שיליא:

בְּנֵי לָן בֵּיתָא בַּאֲוִירָא דְעָלְמָא! אֲמַר שֵׁם, תְּלָא בֵּין רְקִיעָא לְאַרְעָא. אֲמַר לְהוּ: אַסִּיקוּ לִי לִיבְנֵי וְטִינָא. מְצִיעֲתֵיהּ דְּעָלְמָא הֵיכָא? זְקָפָהּ לְאֶצְבַּעְתֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: הָכָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמִי יֵימָר? אַיְיתוּ אַשְׁלֵי וּמְשַׁחוּ!

אמרו לו: בני לן ביתא באוירא דעלמא [בנה לנו בית באויר העולם]! אמר שם משמותיו של הקדוש ברוך הוא, תלא בין רקיעא לארעא [ונתלה בין השמים לארץ], אמר להו [להם]: אסיקו לי ליבני וטינא [העלו לי אתם לבנים וטיט], ואבנה לכם בית. שאלו אותו: מציעתיה דעלמא היכא [אמצעו של העולם היכן]? זקפה לאצבעתיה אמר להו [זקף את אצבעו ואמר להם]: הכא [כאן]. אמרו ליה [לו]: ומי יימר [ומי יאמר] מניין שדבריך נכונים? אמר להם: אייתו אשלי ומשחו [הביאו חבלים ומדדו]!

אִית לָן בֵּירָא בְּדַבְרָא, עַיְילָא לְמָתָא! אֲמַר לְהוּ: אַפְשִׁילוּ לִי חַבְלֵי מִפָּארֵי וְאַעַיְילֵיהּ. אִית לָן רֵיחַיָּא דִתְבִירָא, חַיְיטֵיהּ! אֲמַר: כְּרוֹכוּ לִי מִינֵּיהּ גַּרְדֵּי וְאִיחַיְיטֵיהּ.

אמרו לו: אית לן בירא בדברא, עיילא למתא [יש לנו בור בשדה, הכנס אותו לעיר]! אמר להו [להם]: אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה [הפשילו, עשו לי חבלים עשויים מסובין ואכניס לעיר אותו] בעזרתם. ועוד אמרו לו: אית לן ריחיא דתבירא, חייטיה [יש לנו ריחיים שנשברו, תפור אותם]! אמר: כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה [עשו לי ממנה חוטים ואתפור אותם].

רש"י

מפארי עשו לי חבלים מסובין ואם אינכם עושין שאילתי אף אני לא אעשה שאילתכם:

חייטיה תפור אותה:

כרוכו לי גרדי מינה הוציאו לי ממנה חוטין כדרך נשים שמוציאין חוטין מן הבגד ותופרין אותו בהן:

גרדי בלע״ז פירנ״ש:

מִשְׁרָא דְסַכִּינֵי בְּמַאי קָטְלִי? בְּקַרְנָא דְּחַמְרָא. וּמִי אִיכָּא קַרְנָא לְחַמְרָא? וּמִי אִיכָּא מִשְׁרָא דְסַכִּינֵי?

שאלו אותו: משרא דסכיני במאי קטלי [שדה של סכינים במה קוצרים אותה]? אמר להם: בקרנא דחמרא [בקרן של חמור]. אמרו לו: ומי איכא קרנא לחמרא [והאם יש קרן לחמור]? אמר להם: ומי איכא משרא דסכיני [והאם יש שדה של סכינים]?

רש"י

משרא דסכיני במאי קטלי ליה ערוגה דסכיני במה קוצרין אותה:

אַיְיתוּ לֵיהּ תְּרֵי בֵּיעֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: הֵי דְּזַגְתָּא אוּכַּמְתִּי וְהֵי דְּזַגְתָּא חִיוַּורְתִּי? אַיְיתֵי לְהוּ אִיהוּ תְּרֵי גְּבִינִי, אֲמַר לְהוּ: הֵי דְּעִיזָּא אוּכַּמְתִּי וְהֵי דְּעִיזָּא חִיוַּורְתִּי?

אייתו ליה תרי ביעי [הביאו לו שתי ביצים], אמרו ליה [לו]: הי דזגתא אוכמתי והי דזגתא חיוורתי [איזו היא של תרנגולת שחורה ואיזו של תרנגולת לבנה]? אייתי להו איהו תרי גביני [הביא להם הוא שתי גבינות], אמר להו [להם]: הי דעיזא אוכמתי והי דעיזא חיוורתי [איזו מהם של עז שחורה ואיזו של עז לבנה]?

רש"י

זגתא תרנגולת:

וּרְצוּצָא דְּמִית, מֵהֵיכָא נָפֵיק רוּחֵיהּ? מֵהֵיכָא דְּעַל נְפַק. אַחֲוֵי לָן מָנָא דְּלָא שָׁוֵי חֲבִילֵיהּ! אַיְיתוּ כָּל חַד וְחַד בּוּדְיָא, פַּשְׁטוּהָ, לָא הֲוָה עָיֵיל בְּתַרְעָא. אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוּ מָרֵי סִיתְרוּהּ; הַיְינוּ מָנָא דְּלָא שָׁווּ חֲבִילֵיהּ.

שאלו אותו: ורצוצא דמית, מהיכא נפיק רוחיה [ואפרוח שמת בביצה, מהיכן יוצאת רוחו]? אמר להם: מהיכא דעל נפק [ממקום שהיא נכנסת משם יוצאת]. אמרו לו: אחוי לן מנא דלא שוי חביליה [הראה לנו כלי שאינו שווה את נזקו שהוא גורם]! אמר להם: אייתו בודיא, פשטוה [הביאו מחצלת, פרשו אותה], לא הוה עייל בתרעא [לא נכנסה בשער], אמר להו [להם]: אייתו מרי סיתרוה [הביאו מעדרים ושברו אותו את השער], כדי שתוכלו להכניס אותה; היינו מנא דלא שוו חביליה [זהו כלי שאינו שווה את נזקו].

רש"י

ורצוצא דמית אפרוח שמת בקליפתו:

אחוי לן מנא דלא שוי חבליה הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד:

בודיא מחצלת:

לא על בתרעא שהיה ארוך ורחב יותר מן הפתח:

אייתו מרי פשויי״ר בלע״ז:

וסיתרו פתח הבנין והכותל עד שיכנס:

אַיְתִינְהוּ, כָּל חַד וְחַד כִּי חֲזִי שִׁיתִּין בִּיסְתַּרְקֵי, אֲמַר: כּוּלְּהוּ חַבְרַאי לְהָכָא אֲתוּ. אֲמַר לֵיהּ לְסַפּוּנָא: שְׁרֵי סְפִינְתָּךְ. בַּהֲדֵי דְּקָאָתוּ שְׁקַל עַפְרָא מֵעַפְרַיְיהוּ,

משניצח ר׳ יהושע את חכמי אתונה, איתינהו [הביא אותם] לספינה שהכין, כפי שהתנה עמם מתחילה, והכניס כל אחד מהם לחדר אחר. כל חד וחד כי חזי שיתין ביסתרקי [כל אחד ואחד מהם כאשר ראה שישים מצעות] בחדרו, אמר: כולהו חבראי להכא אתו [כל חבירי לכאן הם באים], והמתין להם, וכך לא יצא אף אחד מחדרו. בינתיים אמר ליה [לו] ר׳ יהושע לספונא [לספן]: שרי [התר את] ספינתך והפלג. בהדי דקאתו שקל עפרא מעפרייהו [בזמן שבאו איתו לספינה לקח עפר מעפרם], מאתונה,

רש"י

אייתינהו למיעל בספינתא הואיל וזכינהו. היה מביאם אחד אחד בפני עצמו ומכניסו לחדר:

וכי חזייה שיתין ביסתרקי סבר כל חבירי יבואו כאן:

אמר ליה רבי יהושע:

לספונא רב החובל:

שרי ספינתך התר ספינתך ולך: