אֶלָּא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן.

אלא אי [או] בלקיחת בעלים שבשעת קניית העוף לקרבן הקדישו אותו במפורש לעולה או חטאת, אי [או] בעשית כהן בשעת הקרבה, הרי שאפילו כשלא פירשו הנשים את כוונתן, רואים אנו כאילו התנו מראש ולא מדין בכורה ויש בכך איפוא צד חידוש.

וְאַכַּתִּי, סָבַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין בְּרֵירָה? וְהָתַנְיָא: עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לֶחָבֵר “קַח לִי אֲגוּדָּה אַחַת שֶׁל יָרָק אוֹ גְּלוּסְקָא אַחַת״ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

ואכתי [ועדיין] יש לשאול: וכי סבר ר' יוסי אין ברירה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עם הארץ שאמר לחבר הנזהר בהפרשת תרומות ומעשרות בזמן שהלך לשוק לקנות שם מעם הארץ ירק לעצמו: "קח (קנה) גם לי אגודה אחת של ירק או גלוסקא (עוגה) אחת" — אינו צריך לעשר אלא את הירק שקנה לעצמו, משום דמאי ולא את מה שנותן לעם הארץ, דברי ר' יוסי. שהרי מעשר זה אינו אלא משום דמאי, ואין עם הארץ מקפיד בכך. ולפי דרכנו אפשר ללמוד מכאן כי לשיטת ר' יוסי הוברר למפרע שאותה אגודה של ירק שלקח מתחילה בלא הבחנה מיוחדת ונתנה לבסוף לעם הארץ היא היא זו שנקנתה עבור עם הארץ מתחילתה, ואין צריך להפריש ממנה דמאי.