מְפוּזָּרִין? הָא אָמְרִי רַבָּנַן: לְוָלָד שֵׁנִי מָנְיָא! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: חוּמְרָא אִית לֵיהּ, קוּלָּא לֵית לֵיהּ.

מפוזרין, שלאחר שבעה ימי טומאה של השני ממשיכה בימי טהרה של הראשון? הא אמרי רבנן [הרי אומרים חכמים]: במקרה של ולדות הרבה, לולד שני מניא [היא מונה], ולא לראשון! אלא לאו [האם לא] כדעת ר׳ יהודה היא, ושמע מינה [ולמד מכאן]: חומרא אית ליה [יש לו] להחשיב את הוולד השני כמי שישנו, ולנהוג בו ימי טומאה, אבל קולא לית ליה [אין לו], להשלים במקומם ימי טהרה לראשון.

וְעוֹד אֲמַר רַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: ״וְשֵׁשֶׁת יָמִים״ – יָכוֹל בֵּין רְצוּפִין וּבֵין מְפוּזָּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שִׁשִּׁים״, מַה שִּׁשִּׁים כּוּלָּן רְצוּפִין – אַף שִׁשָּׁה כּוּלָּן רְצוּפִין; מַנִּי? אִלֵימָא רַבָּנַן, מִי אִית לְהוּ לְרַבָּנַן מְפוּזָּרִין? הָאָמְרִי רַבָּנַן: לְוָלָד שֵׁנִי מָנְיָא!

ועוד אמר רב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקבה ״וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה״ (ויקרא יב, ה) — יכול תמנה ששה ימים אלה בין רצופין ובין מפוזרין, וכגון שהפילה ביום הששים ושלושה, שתמנה ימי טומאה לשני ותשלים שלושה ימי טהרה לראשון? תלמוד לומר: ששים יום, מה ששים כולן רצופין — אף ששה כולן רצופין. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אלימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים], מי אית להו לרבנן [האם יש להם לחכמים] ענין זה של מפוזרין? האמרי רבנן [הרי אומרים חכמים]: לולד שני מניא [היא מונה]!

אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: חוּמְרָא אִית לֵיהּ, קוּלָּא לֵית לֵיהּ, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו [האם לא] שיטת ר׳ יהודה היא, ושמע מינה [ולמד מכאן]: חומרא אית ליה [יש לו], קולא לית ליה [אין לו] בענין זה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

מתני׳ אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד: עַל שְׁמִיעַת קוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצוֹרָע.

אלו הם החמישה ששנינו במשנה לעיל (ט,א) שמביאין קרבן עולה ויורד, שמשתנה לפי מצבו הכלכלי של החייב: על שמיעת קול, שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, ועל בטוי שפתים, שנשבע שבועת שקר בענין אחר, ועל טומאת מקדש וקדשיו, שנכנס למקדש או נגע בקדשים בטומאה, והיולדת, והמצורע.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ מֵבִיא בְּדַלּוּת וַעֲשִׁירוּת, וְיֵשׁ מֵבִיא בְּדַלּוּת, וְ(יֵשׁ מֵבִיא) בְּדַלֵּי דַלּוּת;

תנו רבנן [שנו חכמים] בסיכום דיני קרבן עולה ויורד: יש מביא בדלות ועשירות, כלומר שיש בו שתי דרגות, גם דלות (קרבן מן העוף) וגם עשירות (מן הבהמה), ויש מביא בדלות ו(יש מביא) בדלי דלות (קרבן מנחה). כיצד?

יוֹלֶדֶת מְבִיאָה בְּדַלּוּת וַעֲשִׁירוּת, מְצוֹרָע מֵבִיא בְּדַלוּת, שְׁמִיעַת הַקּוֹל וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – מְבִיאִין בְּדַלּוּת וְדַלֵּי דַלּוּת.

יולדת מביאה בדלות ועשירות, בעשירות — כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ובעניות — שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת (ויקרא יב, א—ח). וכן מצורע מביא בדלות ובעשירות, בעשירות — כבש לאשם, כבש לעולה וכבשה לחטאת, ובדלות — כבש לאשם, ושני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה (שם יד, י—כב). ועל שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו — מביאין בדלות ודלי דלות נוסף לעשירות, בעשירות — כשבה או שעירה לחטאת, בדלות — שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, בדלי דלות — עשירית האיפה למנחה (שם ה, א—יד).

תַּנְיָא אִידָךְ: יֵשׁ מֵבִיא אֶחָד תַּחַת אֶחָד, יֵשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת שְׁנַיִם, יֵשׁ מֵבִיא שְׁנַיִם תַּחַת אֶחָד, יֵשׁ מֵבִיא אֶחָד תַּחַת שְׁנַיִם, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה בִּפְרוּטָה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יש מביא אחד תחת אחד, יש מביא שנים תחת שנים, יש מביא שנים תחת אחד, יש מביא אחד תחת שנים, מכאן אתה למד לעשירית האיפה שהיא בפרוטה.

יוֹלֶדֶת מְבִיאָה אַחַת תַּחַת אַחַת – פְּרִידָה אַחַת וְעוֹף תַּחַת כֶּבֶשׂ; מְצוֹרָע – שְׁתֵּי פְרִידִין תַּחַת שְׁנֵי כְבָשִׂים; שְׁמִיעַת הַקּוֹל וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – מְבִיאִין שְׁתֵּי פְרִידִין תַּחַת כִּבְשָׂה אַחַת, וּמְבִיאִין בְּדַלֵּי דַלּוּת עֲשִׂירִית הָאֵיפָה תַּחַת שְׁתֵּי פְרִידִין.

ומפרטים: יולדת מביאה אחת תחת אחת — פרידה אחת ו היא עוף תחת כבש, מצורע מביא שתי פרידין תחת שני כבשים — הרי הם שנים תחת שנים, שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו — מביאין שתי פרידין, שני תורים או שני בני יונה, תחת כבשה אחת — הרי שנים תחת אחד, ומביאין בדלי דלות עשירית האיפה תחת שתי פרידין — הרי אחד תחת שנים.

קָתָנֵי: מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁהִיא בִּפְרוּטָה. מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ״ – מֵבִיא כֶּבֶשׂ, שֶׁאֵין דָּבָר קָרֵב בְּסֶלַע אֶלָּא כֶּבֶשׂ;

ואומרים, קתני [שונה] התנא: מכאן אתה למד לעשירית האיפה שהיא בפרוטה. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? כיצד נלמד דבר זה? ומבארים, דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: האומר ״הרי עלי קרבן בסלע למזבח״ — מביא כבש, שאין דבר קרב בסלע אלא כבש.

מִמַּאי? מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא אֵיל אָשָׁם בְּ״כֶּסֶף שְׁקָלִים״ – מִכְּלָל דְּכֶבֶשׂ בֶּן שָׁנָה בְּסֶלַע, מִדִּכְתִיב: ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״. וּתְנַן: עָמְדוּ קִינִּין בּוֹ בַּיּוֹם בְּרִבְעָתַיִם.

ומעירים: ממאי [ממה, מהיכן] למדים דבר זה? מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] לגבי איל אשם שהוא ב״כסף שקלים״ (שם טו), כלומר, בשווי שני שקלים (סלעים בלשון חכמים) — מכלל הדברים אתה למד שכבש (איל צעיר) בן שנה (כלומר, בן שנתו הראשונה) שהצריכה התורה לקרבן עשירות הוא בסלע. ומנין שהצריכה התורה כבש בן שנה? מדכתיב [ממה שנאמר] בקרבן היולדת: ״כבש בן שנתו״ (ויקרא יב, ו). ו לגבי קרבן דלות, שהוא קן של שני תורים או שני בני יונה, תנן [שנינו במשנה]: עמדו קינין בו ביום ברבעתים, כל קן ברובע דינר, שהוא אחד מששה עשר בסלע (שבכל סלע ארבעה דינרים).

וּמִדְּחָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ דְּדַלּוּת לְמֵיהֱוֵי חַד מִשִּׁית עֲשַׂר בַּעֲשִׁירוּת – חָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ דְּדַלֵּי דַלּוּת לְמֵיהֱוֵי חַד מִשִּׁית עֲשַׂר בְּדַלּוּת.

ומדחס רחמנא עליה דדלות [ומתוך שחסה התורה על זה שמביא בדלות] למיהוי חד משית עשר [להיות אחד מששה עשר] בעשירות, יש לומר כי חס רחמנא עליה [חסה התורה על מי שמביא] בדלי דלות (עשירית האיפה) למיהוי חד משית עשר [להיות אחד מששה עשר] בדלות.

אִם כֵּן דַּלּוּת כַּמָּה הָוְיָא – רִיבְעָא, וְכַמָּה פְּרִיטֵי בְּרִיבְעָא – אַרְבָּעִים וּתְמַנְיָא פְּרִיטֵי; חַד מִשִּׁית עֲשַׂר כַּמָּה הָוֵי דְּדַלּוּת – תְּלָתָא פְּרִיטֵי,

ושואלים: אם כן, כשאתה עושה חשבון זה, דלות כמה הויא [היא] — ריבעא [רבע דינר], וכמה פריטי בריבעא [פרוטות נחושת יש ברבע] — ארבעים ותמניא פריטי [ארבעים ושמונה פרוטות]; חד משית עשר כמה הוי דדלות [אחד מששה עשר של דלות כמה הוא] — תלתא פריטי [שלוש פרוטות].

דְּקָתָנֵי: מִכָּאן אַתָּה לָמֵד לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה בִּפְרוּטָה. אַמַּאי פְּרוּטָה? הָאָמְרַתְּ: עֲשִׂירִית הָאֵיפָה דַּלֵּי דַלּוּת הוּא, וְאָמְרַתְּ: חַד מִשִּׁית סְרֵי דְּדַלּוּת הוּא, דְּחַשְׁבִינַן דִּתְלָתָא פְּרִיטֵי הָוְיָין!

ואם כן, מה דקתני [שהוא שונה]: מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה, אמאי [מדוע] פרוטה? האמרת [הרי אומר אתה]: עשירית האיפה דלי דלות הוא, ואמרת [ואומר אתה] כי דלי דלות חד משית סרי [אחד מששה עשר] של דלות הוא, דחשבינן דתלתא פריטי הויין [שחישבנו ששלוש פרוטות הן]!

תַּנָּא מִיּוֹלֶדֶת יָלֵיף, דְּמָתְיָא פְּרִידָה אַחַת תַּחַת כֶּבֶשׂ, דְּהָוֵי חַד מִתְּלָתִין וּתְרֵין דְּכֶבֶשׂ. וְעַד כָּאן דַּלֵּי דַלּוּת כַּמָּה הָוֵי – חַד מִשִּׁית עֲשַׂר בְּדַלּוּת, דְּמֵהֵיכָא יָלֵיף? מִכֶּבֶשׂ וְאַיִל; עַד כָּאן פְּרוּטָה וּפַלְגָּא הָוֵי!

ומשיבים: התנא, שלמד עשירית האיפה בפרוטה, מיולדת יליף [לומד], דמתיא [שהיא מביאה] פרידה אחת לעולה תחת כבש העולה, כלומר, חצי קן, דהוי חד מתלתין ותרין [שהוא אחד משלושים ושנים] של כבש ששוויו סלע, כלומר שמינית הדינר, ולא רבע. ומקשים: ועד כאן, עדיין צריך אתה לומר כי דלי דלות כמה הוי [הוא] — חד משית עשר [אחד מששה עשר] בדלות. שהרי ביולדת עצמה אין דין דלי דלות, אלא בשמיעת הקול, ושם קרבן הדלות הוא קן שלם, שהוא אחד מששה עשר בעשירות, דמהיכא יליף [שהרי מהיכן הוא לומד] את היחס בין דלות ודלי דלות — מכבש ואיל כפי שהסברנו לעיל. ואם כן עד כאן, לפי דרך זו, קרבן דלי דלות פרוטה ופלגא הוי [פרוטה וחצי הוא], שכך עולה החשבון, כשנחלק שמינית הדינר, שהיא עשרים וארבע פרוטות, לששה עשר. ולא פרוטה בלבד, כלשון הברייתא!

אֲמַר רָבָא: כּוּלָּהּ מִילְּתָא מִיּוֹלֶדֶת יָלֵיף, וְהָכִי קָאָמַר: מִדְּחָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ דְּדַלּוּת לְמֵיהֱוֵי חַד מִתְּלָתִין וּתְרֵין בַּעֲשִׁירוּת, וּמַאי הִיא? יוֹלֶדֶת, הָכִי חַס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ דְּדָלֵי דַּלּוּת לְמֵיהֱוֵי חַד מִן תְּלָתִין וּתְרֵין בְּדַלּוּת.

אמר רבא: כולה מילתא [כל הענין] מיולדת יליף [התנא לומד], והכי קאמר [וכך הוא אומר]: מדחס רחמנא עליה [ממה שחסה התורה על זה שמביא] בדלות למיהוי חד מתלתין ותרין [להיות אחד משלושים ושתים] בעשירות, ומאי [ומה] היא — יולדת, הכי חס רחמנא עליה [כך חסה התורה על זה שמביא] בדלי דלות (על שמיעת הקול) למיהוי חד מן תלתין ותרין [שיהיה אחד משלושים ושתים] בדלות.

אִי הָכִי, נְכִי רִיבְעָא דִּפְרוּטָה הָוֵי! הָכִי נַמִי, אֶלָּא דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִיתוּיֵי פָּחוֹת מִפְּרוּטָה לַמָּקוֹם.

ושואלים: אי הכי [אם כך], לפי חשבון זה, דלי דלות נכי ריבעא דפרוטה הוי [פרוטה פחות רבע הוא], כלומר, שלושה רבעי פרוטה, עשרים וארבע פרוטות לחלק לשלושים ושנים! ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן], שבאמת מצד החשבון הוא פחות מפרוטה, אלא דלאו אורח ארעא לאיתויי [שאין זה דרך ארץ להביא] דבר ששוה פחות מפרוטה קרבן למקום.

מתני׳ מַה בֵּין שִׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת? שֶׁלֹא שָׁוְותָה לָהֶן לֹא בְּעוֹנֶשׁ וְלֹא בְּקָרְבָּן: שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת, וְשִׁפְחָה בְּאָשָׁם; כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר;

מה בין שפחה חרופה לבין כל העריות? שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן. שכל העריות, אם בא עליהן — דינו בחטאת, ו הבא על שפחה דינו באשם. כל העריות דינו ב קרבן נקבה, שחטאת יחיד היא כשבה או שעירה (ויקרא ד, כז—לב), ו הבא על השפחה דינו ב איל זכר (שם יט, כא).

כָּל הָעֲרָיוֹת אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בְּמַכּוֹת וּבְקָרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה לֹא הָאִישׁ לָאִשָּׁה בְּמַכּוֹת, וְלֹא הִשְׁוָה אִשָּׁה לָאִישׁ בְּקָרְבָּן;

כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין בעונש, בין במכות אם התרו בהם, ו בין בקרבן חטאת בשוגג, ובשפחה לא השוה לא האיש לאשה במכות, שרק היא לוקה, ולא השוה אשה לאיש בקרבן, שהיא אינה מביאה קרבן אשם.

כָּל הָעֲרָיוֹת עָשָׂה בָּהֶן אֶת הַמְעָרֶה כְּגוֹמֵר, וְחַיָּיב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה.

כל העריות עשה בהן את דינו של המערה שאינו בא ביאה גמורה, כגומר את ביאתו לגמרי, שגם על זה וגם על זה חייב, מה שאין כן בשפחה, שאינו חייב עד שיגמור ביאתו. וכן בעריות חייב על כל ביאה וביאה קרבן לחוד, מה שאין כן בשפחה, שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה, כפי ששנינו במשנה לעיל (ט,א).

זוֹ חוֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה

זו חומר (חומרה) החמיר הכתוב בשפחה לעומת העריות,