אִיפְּכָא אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי!

איפכא איבעי ליה למיתני [ההיפך היה צריך לו לשנות], שעשו מערה כגומר, שבגומר פשוט לנו הדבר!

אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, הָכִי קָתָנֵי: עָשׂוּ גּוֹמֵר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה, דְּלָא מִיחַיְּיבִי – כִּמְעָרֶה כְּדַרְכָּהּ, דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב;

לאחר כל הקושיות הללו של רב ששת אמר ליה [לו] התנא (חוזר הברייתות): איסמייה [אמחק אותה] את הברייתא הזו, שמשובשת היא? אמר ליה [לו]: לא, אל תמחק, אלא יש לתרצה שהכי קתני [כך הוא שונה]: עשו דין גומר שלא כדרכה בשפחה חרופה, דלא מיחייבי [שאינם חייבים], כ דין מערה כדרכה בשפחה חרופה, שהם פטורים. וטעמו של דבר — שהרי ״שכבת זרע״ כתיב [נאמר] בה (ויקרא יט, כ), וביאה שלא כדרכה אינה ראויה להוליד, גם אם הוא גומר ביאתו.

מִתְכַּוֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה, דִּפְטוּרִין – כְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין, דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב; נֵיעוֹר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה, דִּפְטוּרִין – כְּיָשֵׁן, מַאי טַעְמָא? דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב.

וכן עשו דין מתכוין שלא כדרכה בשפחה, שהם פטורין, כ דין אינו מתכוין גם אם בא עליה כדרכה, ומאותו טעם: ״שכבת זרע״ כתיב [נאמר] בה, וביאה שלא כדרכה אינה ראויה להוליד. וכן עשו דין ניעור שלא כדרכה בשפחה, שהם פטורין, כ דין ישן אפילו כדרכה, מאי טעמא [מה הטעם]? ״שכבת זרע״ כתיב [נאמר].

נִמְצָא מִתְכַּוֵּין וְהַמְעָרֶה בְּשִׁפְחָה – כְּשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין בְּכָל עֲרָיוֹת, יָשֵׁן כְּדַרְכָּהּ – כְּיָשֵׁן דַּעֲרָיוֹת, נִמְצָא נֵיעוֹר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה – כְּיָשֵׁן דְּכָל עֲרָיוֹת. הדרן עלך ארבעה מחוסרי כפרה

ומוסיפים: נמצא שהמתכוין והמערה בשפחה, כלומר, מי שהערה בה והוא מתכוון — דינו כשאין מתכוין בכל עריות, שהוא פטור. וכן דין ישן בשפחה חרופה כדרכה — כ דין ישן של עריות, שהוא פטור. וכן נמצא דין ניעור שלא כדרכה בשפחה — כ דין ישן של כל עריות, שהוא פטור.

מתני׳ אָמְרוּ לוֹ: אָכַלְתָּ חֵלֶב – מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְעֵד אוֹמֵר: לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: אָכַל, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: לֹא אָכַל – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי – פָּטוּר.

שְׁנַיִם אוֹמְרִים: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קָרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״ – פָּטוּר!

אמרו לו לאדם: ראינו שאכלת חלב — הרי זה מביא חטאת על פיהם, אם היה שוגג. עד אחד אומר: אכל חלב, ועד אחר אומר: לא אכל, וכן אשה אומרת: אכל, ואשה אומרת: לא אכל — מביא אשם תלוי, שאדם מביא קרבן זה על ספק חטאת. אם היה עד אומר: אכל, והוא עצמו אומר: לא אכלתי — הרי הוא פטור.

אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָכַל חֵלֶב וְדָם וּפִיגּוּל וְנוֹתָר בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת; זֶה חוֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד.

אם היו שנים עדים אומרים: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — ר׳ מאיר מחייב חטאת. אמר ר׳ מאיר: הוכחה לדבר מקל וחומר, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, כגון שהעידו עליו שהרג אדם, גם אם הוא מכחישם — לא יביאוהו לידי קרבן הקל? אמרו לו: בקרבן אינם יכולים לחייב אותו בניגוד לדבריו, שכן מה אם ירצה לומר ״מזיד הייתי״ — הרי הוא פטור מקרבן.

וְחוֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה, שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת אַחֵר בְּהֶעְלֵם אַחַת, מִמִּין אֶחָד – חַיָּיב, מִשְּׁנֵי מִינִין – פָּטוּר.

אכל חלב ו עוד חתיכת חלב בהעלם (בשגגה) אחת, כגון שלא נודע לו בינתיים שחלב אסור, או שחתיכה זו שאכל היתה חלב — אינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם אכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת. זה חומר (חומרה) במינין הרבה ממין אחד.

גמ׳ קָתָנֵי, אָמְרוּ לוֹ: אָכַלְתָּ חֵלֶב – מֵבִיא חַטָּאת; ״אָמְרוּ״ כַּמָּה הָוְיָין? תְּרֵין. וְהוּא מָה אָמַר לְהוֹן? אִלֵימָא דְּשָׁתֵיק וְלָא קָמַכְחִישׁ לְהוּ, אֶלָּא שְׁתִיקָה דִּתְרֵין הוּא דְּמֵבִיא חַטָּאת, עַל שְׁתִיקָה דְּחַד – לָא.

ו יש חומר במין אחד ממינין הרבה, שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלם אחת, אם היו שתי החתיכות ממין אחד — חייב, שהרי אכל כזית שלם של איסור בשגגה אחת. אבל אם היו משני מינין, וכגון כחצי זית חלב וכחצי זית דם — פטור, שלא אכל כדי שיעור אכילה מאחד מהם כדי להתחייב עליו.

אֵימָא מְצִיעֲתָא, עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי; טַעְמָא דְּמַכְחִישׁ לֵיהּ, אֲבָל שָׁתֵיק – מִיחַיַּיב, וְכָל שֶׁכֵּן תְּרֵי!

קתני [שונה] התנא במשנה: אמרו לו אכלת חלב — מביא חטאת. ומדייקים: ״אמרו״ כמה הויין [הם]? תרין [שנים]. ויש לשאול: והוא מה אמר להון [אומר להם]? אלימא דשתיק ולא קמכחיש להו [אם תאמר ששותק ואינו מכחיש אותם], אלא לפי זה יש לדייק כי דווקא על שתיקה דתרין [מול עדות של שנים] הוא שמביא חטאת, אבל על שתיקה דחד [מול עדות של אחד] — לא.

אֶלָּא דְּקָמַכְחִישׁ לְהוּ; מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: הַכְחָשָׁה דְּבֵי תְּרֵי לָאו הַכְחָשָׁה הִיא, אֲבָל לְרַבָּנַן פָּטוּר.

ואולם, אימא מציעתא [אמור את אמצעיתה של המשנה], עד אחד אומר: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — פטור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה דמכחיש ליה [שהוא מכחיש אותו] ואומר: לא אכלתי — פטור, אבל שתיק — מיחייב [אם הוא שותק — הוא חייב], וכל שכן אם היו תרי [שנים] מעידים והוא שותק. ואם כן יש כאן סתירה בענין השותק מול עד אחד!

וּמַאי קָמַשְׁמַע לָן? מִסֵּיפָא שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ! הָא קָמַשְׁמַע לָן, דָּבָר זֶה מַחֲלוֹקֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן, וְהוּא דְּקָמַכְחִישׁ לְהוּ.

אלא צריך אתה לומר כי מדובר בראש המשנה במקרה דקמכחיש להו [שהוא אותם], את שני העדים, ומשנה זו מני [שיטת מי היא]? שיטת ר׳ מאיר היא, שאמר בהמשך: הכחשה דבי תרי [שמכחיש עדות של שנים] לאו הכחשה היא, אבל לרבנן [לשיטת חכמים] החולקים עליו, הוא פטור.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״אָמְרוּ לוֹ״ נַמִי חַד קָרֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעֲלֵיךְ, וְנִישֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעֲלָהּ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, דְּקַיְימָא לָן דַּאֲפִילּוּ בְּחַד.

ושואלים: לדרך זו, שמדובר בתחילת המשנה שהוא מכחיש שני עדים, ומאי קמשמע לן [ומה משמיע לנו התנא] בהלכה זו? הלוא מסיפא שמעת מינה [מן הסוף שומע אתה] אותה במפורש! ומשיבים, הא קמשמע לן [דבר זה משמיע לנו] בסיפא: דבר זה ששנינו בראש המשנה, שאם אמרו לו שנים שאכל חלב מביא חטאת, הוא מחלוקת ר׳ מאיר ורבנן [וחכמים], והוא עוסק במקרה דקמכחיש להו [שמכחיש אותם]. זהו מהלך אחד של סוגיית הגמרא.

מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: נִישֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ; מַאי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת? שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין וְעֵד אֶחָד,

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן אחר: ״אמרו לו״ נמי [גם כן] חד קרי ליה [אחד קוראים לו], שלפעמים על עד אחד אומרים ״אמרו לו״, וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך, ונישאת, ואחר כך בא בעלה — תצא מזה ומזה, מבעלה הראשון ומזה שנישאה לו, דקיימא לן [שמוחזק בידינו] ש״אמרו לו״ של משנה זו הוא אפילו בחד [באחד].

מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין וּבְעֵד אֶחָד; אַלְמָא גַּבֵּי עֵד אֶחָד קָתָנֵי ״אָמְרוּ״, וְהָכָא נַמִי דְּקָתָנֵי ״אָמְרוּ לוֹ״, מַשְׁמַע אֲפִילּוּ עֵד אֶחָד.

ממאי [ממה, מהיכן] אתה יודע דבר זה? מדקתני סיפא [ממה שהוא שונה בסוף]: נישאת שלא ברשות — מותרת לחזור לו לבעל הראשון. והרי מאי [מהו] שלא ברשות האמור כאן — שלא ברשות בית דין ועד אחד, שלא הוצרכה לרשות מיוחדת של בית דין להינשא, מפני שהיו לה שני עדים שמת בעלה;

וְהוּא מַאי קָאָמַר? אִלֵימָא דְּקָא מַכְחִישׁ לֵיהּ, מִי מַיְיתֵי? וְהָא קָתָנֵי מְצִיעֲתָא: עֵד אֶחָד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי – פָּטוּר!

מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבתחילה], שתצא מזה ומזה, מדובר ברשות שקיבלה מבית דין ובעד אחד, שעל פיו התירוה בית דין להינשא. אלמא [מכאן] שלגבי עד אחד קתני [שונה התנא] במשנה זו לשון ״אמרו״, ו לפי זה, הכא נמי דקתני [כאן גם כן, במשנתנו, שהוא שונה] ״אמרו לו״, משמע אפילו עד אחד, שמחייב אותו חטאת.

אֶלָּא דְּשָׁתֵיק, מִמְּצִיעֲתָא שְׁמַע מִינָּהּ: עֵד אֶחָד אוֹמֵר כו׳, טַעְמָא דְּקָא מַכְחִישׁ לֵיהּ, אֲבָל שָׁתַק מִישְׁתַּק – חַיָּיב!

ומתקשים: והוא עצמו, מאי קאמר [מה הוא אומר]? אלימא דקא מכחיש ליה [אם תאמר שהוא מכחיש אותו, את העד], מי מייתי [האם הוא מביא קרבן]? והא קתני מציעתא [והרי הוא שונה בהלכה האמצעית]: עד אחד אומר: אכל, והוא אומר: לא אכלתי — פטור!

לְעוֹלָם דְּלָא מַכְחִישׁ לֵיהּ, וְהָכִי קָתָנֵי: אָמְרוּ לוֹ: אָכַלְתָּ חֵלֶב – מֵבִיא חַטָּאת; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – דְּשָׁתֵיק, אֲבָל מַכְחִישׁ לֵיהּ – פָּטוּר.

אלא תאמר שמדובר במקרה דשתיק [שהוא שותק] — הלוא ממציעתא שמע מינה [מההלכה האמצעית אתה יכול ללמוד את זאת], שהרי הוא שונה, עד אחד אומר: אכלת, והוא אומר: לא אכלתי — פטור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה דקא מכחיש ליה [שהוא מכחיש אותו] — פטור, אבל שתק מישתק [כשהוא שותק] — חייב, ולא הוצרכנו לתחילת המשנה!

וּמִדְּאוֹרַיְיתָא מְנָלַן דְּלָא מַכְחִישׁ לֵיהּ חַיָּיב? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״ – וְלֹא שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ אֲחֵרִים; יָכוֹל אֲפִילּוּ אֵין מַכְחִישָׁן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״, מִכָּל מָקוֹם.

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר בתחילת המשנה במקרה דלא מכחיש ליה [שאינו מכחיש אותו], אלא שותק. והכי קתני [וכך הוא שונה]: אמרו לו (אפילו אחד): אכלת חלב — מביא חטאת, וממשיכה המשנה בהלכה האמצעית: במה דברים אמורים — דשתיק [במקרה ששותק] מול העד, אבל אם הוא מכחיש ליה [אותו] — פטור.

בְּמַאי עָסְקִינַן? אִלֵימָא בִּתְרֵין, תְּרֵין וְאֵין מַכְחִישָׁן קְרָא בָּעֵי?

ושואלים: ומדאורייתא מנלן דלא מכחיש ליה [ומן התורה מניין לנו שבמקרה שאינו מכחיש אותו, את העד] הריהו חייב חטאת? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בענין חיוב קרבן חטאת: ״או הודע אליו חטאתו״ (ויקרא ד, כח) — שנודע לו מאליו, מעצמו, ולא שיודיעוהו אחרים; יכול שאינו מתחייב בחטאת על פי אחרים, אפילו אין הוא מכחישן? תלמוד לומר: ״או הודע אליו״ לומר — מכל מקום, אפילו הודיעוהו אחרים הוא מתחייב, כשאינו מכחישם אלא שותק.