וַחֲלֵב אִשָּׁה – מְטַמְּאִין טוּמְאַת מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית, רוּקּוֹ זוֹבוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו – מְטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה בְּכָל שֶׁהוּא;

וחלב אשה זבה — מטמאין טומאת משקין ברביעית. רוקו של הזב, זובו, ומימי רגליו — מטמאין טומאה חמורה כזב עצמו, בכל שהוא.

וְאִי אָמְרַתְּ מְקוֹם חָלָב מַעְיָין, חָלָב נַמִי נְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה בְּכָל שֶׁהוּא כְּזוֹבוֹ וְרוּקּוֹ! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: מְקוֹם חֲלֵב אִשָּׁה לָאו מַעְיָין הוּא!

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כדברי רבא, שמקום חלב מעיין הוא, חלב של זבה נמי נטמא [גם כן יטמא] טומאה חמורה בכל שהוא, כזובו ורוקו! אלא שמע מינה [למד מכאן]: מקום חלב אשה לאו מעיין הוא, והחלב צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא.

אִי הָכִי, קַשְׁיָא הָא מַתְנִיתָא, וְאָמַר רָבָא: מְטַמֵּא בֵּין לְרָצוֹן וּבֵין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן!

ושואלים: אי הכי [אם כך], קשיא הא מתניתא [קשה משנה זו] ואמר והוכיח ממנה רבא כשיטתו, ששנינו בה שחלב אשה מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון, והרי אוכל אינו מוכשר ליטמא אלא לרצון!

מִי סָבְרַתְּ ״שֶׁלֹּא לְרָצוֹן״ דְּאָמַר – דְּלָא נִיחָא לֵיהּ? לָא, מַאי שֶׁלֹּא לְרָצוֹן דְּאָמַר – דְּדַעְתֵּיהּ דְּתִינוֹק קְרִיבָא לְגַבֵּי חָלָב, אֲבָל אָמַר לָא נִיחָא לֵיהּ – טָהוֹר.

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי ״שלא לרצון״ דאמר [שאומר התנא] כוונתו — דלא ניחא ליה [שלא נוח לו], שאינו רוצה בחלב? לא, מאי [מהו] ״שלא לרצון״ שאמר [שהוא אומר] — בסתם, דדעתיה דתינוק קריבא [שדעתו של התינוק קרובה] לגבי חלב, ולכן אין צורך ברצון מפורש כדי לקבל טומאה, אבל אם הוא אמר [אומר] במפורש שלא ניחא ליה [נוח לו] — הרי החלב טהור.

״אָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין״ וכו׳. לָמָּה לִי שְׁהִיָּיה, דְּקָתָנֵי ״וְשָׁהָה״? אֲמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָתָנֵי: אָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן, וְשָׁהָה בַּאֲכִילָתָן וּבִשְׁתִיָּיתָן כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ – חַיָּיב.

שנינו במשנה: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, שתה רביעית יין ונכנס למקדש, ושהה כדי אכילת פרס — חייב. ושואלים: למה לי שהייה במקדש כדי להתחייב על כך, דקתני [שהוא שונה] ושהה? אמר רב יהודה, הכי קתני [כך הוא שונה]: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין, ושהה באכילתן ובשתייתן כדי אכילת פרס, ו אחר כך נכנס למקדש — חייב.

״רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ מִגִּתּוֹ?

שנינו במשנה, ר׳ אליעזר אומר: אם פסק בשתיית רביעית יין, או שנתן לתוכו מים כל שהוא, ונכנס למקדש — פטור. בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לאהרן הכהן ״יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו״ וכו׳ (ויקרא י, יט), אילו נאמר רק ״יין״ — יכול אפילו שתה יין כל שהוא, יכול אפילו שתה יין מגתו, שעדיין לא תסס, יהא חייב?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשֵׁכָר״ – אֵין אָסוּר אֶלָּא כְּדֵי לְשַׁכֵּר, וְכַמָּה כְּדֵי לְשַׁכֵּר? רְבִיעִית יַיִן בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם;

תלמוד לומר: ״ושכר״, לומר שאין אסור אלא יין שיש בו כדי לשכר, וכמה כדי לשכר? לפחות רביעית יין, וכן שיהיה זה יין בן ארבעים יום, שכבר תסס.

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַיִן״? לוֹמַר לְךָ, שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו כָּל שֶׁהוּא, וּמוּזְהָרִין עָלָיו מִגִּתּוֹ.

אם כן, די היה לכתוב ״שכר״, מה תלמוד לומר ״יין״? לומר לך, ש אף שחיוב מיתה אין בו מוזהרין עליו מלשתות אפילו כל שהוא, גם אם אין בו רביעית, ו כן מוזהרין עליו אפילו כשהוא מגתו, ולכן יש בכך עונש מלקות, כדין כל ״לא תעשה״ שבתורה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״יַיִן״ – אֵין לִי אֶלָּא יַיִן, שְׁאָר מְשַׁכְּרִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשֵׁכָר״, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יַיִן? עַל הַיַּיִן בְּמִיתָה, וְעַל שְׁאָר מַשְׁקִין בְּאַזְהָרָה.

ר׳ יהודה אומר: ״יין״ — אין לי אלא יין בלבד, שאר משקים משכרין מנין? תלמוד לומר: ״ושכר״; אם כן מה תלמוד לומר ״יין״? על היין, אם נכנס למקדש — בחיוב מיתה, ועל שאר משקין משכרים באזהרה בלבד.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״יַיִן אַל תֵּשְׁתְּ וְשֵׁכָר״ – אַל תִּשְׁתֵּהוּ כְּדֶרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ, הָא אִם הִפְסִיק בּוֹ, אוֹ נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהוּא – פָּטוּר.

ר׳ אליעזר אומר, יש להבין את הכתוב ״יין ושכר אל תשת״ כאילו נאמר: ״יין אל תשת ושכר״, וכוונתו: יין אל תשתהו כדרך שכרותו, הא [אבל] אם הפסיק בו בשתייתו, או נתן לתוכו מים כל שהוא ושתהו — פטור.

בְּמַאי פְּלִיגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: גָּמְרִינַן ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר,

ומסבירים: במאי פליגי [במה הם חלוקים]? תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: גמרינן [למדים אנו] גזירה שווה ״שכר״ ״שכר״ מנזיר, שנאמר בו: ״מיין ושכר יזיר״ (במדבר ו, ג) ולא נאסר עליו אלא יין, ש״שכר״ האמור כאן גם הוא יין (משכר).

וְרַבִּי יְהוּדָה: לָא יָלֵיף ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר: מַאי ״שֵׁכָר״ – מִידֵי דְּהוּא מְשַׁכֵּר.

ור׳ יהודה לא יליף [אינו לומד] מגזירה שווה זו של ״שכר״ ״שכר״ מנזיר, ולכן הוא מפרש ״שכר״ במובן של משקה משכר שאינו יין. ור׳ אליעזר סבר [סבור]: מאי [מה] פירושו של ״יין ושכר״? לא שני דברים שונים, אלא: יין מידי [כמו, כדרך] שהוא משכר.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וְשָׁתָה דְּבַשׁ אוֹ חָלָב, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְשִׁימֵּשׁ – לוֹקֶה, כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אֲחוֹתַאי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְקָרֵי רַב עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: טוֹבִינָא דְּחַכִּימֵי.

ואומרים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת אותה ברייתא ששנויה]: אכל דבילה קעילית, שגורמת למעין שיכרון, ו כן שתה דבש או חלב, ונשתכר, ונכנס למקדש ושימש — לוקה, כמאן [כדעת מי]? כ דעת ר׳ יהודה, שסבור שעל כל דבר משכר יש אזהרה. אמר רב יהודה בר אחותאי: הלכה כר׳ אליעזר, ומעירים: וקרי [וקורא] היה רב עליה [עליו] על ר׳ אלעזר ״ט ובינא דחכימי״ [המאושר שבחכמים], שהלכה כמותו.

רַב אַחָא דְהוּצָל הֲוָה נִידְרָא עֲלָהּ דְּבֵיתְהוּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי, אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לְמָחָר, דְּרַב לָא מוֹקֵי אָמוֹרָא עֲלֵיהּ מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ מִשּׁוּם שִׁכְרוּת.

מסופר, רב אחא דהוצל (מן העיר הוצל) הוה נידרא עלה דביתהו [היה נדר על אשתו], שנדר שלא ליהנות ממנה, אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי כדי שיתיר לו את נדרו, אמר ליה [לו]: זיל האידנא ותא [לך עכשיו ובוא] למחר, כי עכשיו שתיתי יין, ונאסר עלי להורות, שהרי רב לא היה מוקי אמורא עליה [מעמיד מתורגמן עליו], כלומר, לא היה דורש ברבים מיומא טבא לחבריה [מיום טוב אחד, לאחר שאכל ושתה יין, עד לחבירו, למחרת] משום שכרות, מפני שהשותה יין אסור לו להורות, כמבואר להלן.

אֲמַר לֵיהּ, וְהָאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וּמָר הוּא דְּקָא רָמֵי בֵּיהּ מַיָּא! אֲמַר לֵיהּ, הָא לָא קַשְׁיָא: הָא בִּרְבִיעִית, הָא בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי רְבִיעִית.

אמר ליה [לו] רב אחא, והאמר [והרי אמר] רב: הלכה כר׳ אלעזר, שאם נתן מים לתוך היין פטור, ומר הוא דקא רמי ביה מיא [ואדוני הוא שהטיל בו מים] ביין שלו! אמר ליה [לו] רב אשי, הא לא קשיא [זה אינו קשה]: הא [זה] שפטור אם נתן בו מים כל שהוא — ברביעית יין בדיוק, הא [זה] ביותר מכדי רביעית יין, שגם אם נתן בתוכו מעט מים עדיין הוא משכר.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל״ – אֵלּוּ דָּמִין וַעֲרָכִין, חֲרָמִין וְהֶקְדֵּשׁוֹת,

בהמשך לאיסור על הכהנים להיכנס למקדש שתויי יין, נאמר: ״ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה׳ אליהם ביד משה״ (ויקרא י, י—א), ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: ״ולהבדיל בין הקדש ובין החל״ — אלו דיני דמין וערכין, וחרמין והקדשות, שאסור לדון בענייני הקדש כשהוא שתוי יין,

״בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר״ – אֵלּוּ טֻמְאוֹת וְטָהֳרוֹת, ״וּלְהוֹרֹת״ – זוֹ הוֹרָאָה, ״אֵת כָּל הַחֻקִּים״ – אֵלּוּ מִדְרָשׁוֹת, ״אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳״ – זוֹ הֲלָכָה, ״בְּיַד מֹשֶׁה״ – זֶה תַּלְמוּד,

״בין הטמא ובין הטהור״ — אלו דיני טמאות וטהרות, ״ולהורת״ — זו הוראה באיסור והיתר, ״את כל החקים״ — אלו מדרשות, דרשות הכתובים בענייני הלכה, שאסור ללמדן כשהוא שתוי יין, ״אשר דבר ה׳"— זו הלכה למשה מסיני (שניתנה בדיבור ולא בכתב), ״ביד משה״ — זה תלמוד, המשא ומתן של התורה שבעל פה, שיש ממנו מסקנות להלכה,

יָכוֹל אַף הַמִּשְׁנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְהוֹרֹת״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל אַף תַּלְמוּד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְהוֹרֹת״.

יכול אף המשנה אסור ללמד? תלמוד לומר: ״ולהורת״, כלומר מדובר פה רק בדבר שיש ממנו הוראת הלכה למעשה, ואין מורים הלכה מן המשנה. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: יכול אף תלמוד אסור לעסוק בו? תלמוד לומר: ״ולהורת״, דווקא הוראת הלכה למעשה נאסרה, ולא דבר שרק ניתן להסיק ממנו הוראה.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: יָצָא שֶׁרֶץ טָמֵא, וּצְפַרְדֵּעַ טָהוֹר, שֶׁשְּׁתוּיֵי יַיִן מוֹרִין בָּהֶן הוֹרָאָה; נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּזִיל קְרֵי בֵּי רַב הוּא.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת זו ששנויה בברייתא]: יצא דין שרץ, להורות שהוא טמא, וצפרדע, להורות שהוא טהור, ש אפילו שתויי יין מורין בהן הוראה, נימא [האם לומר] שדעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא, המיקל בענין זה, ולא שיטת רבנן [חכמים]? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כדעת רבנן [חכמים] מותר הדבר. ושאני הכא [ושונה כאן], דזיל קרי בי רב הוא [ש״לך קרא בבית הרב״ הוא], שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, ואין בו הוראה.

אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וְהָא רַב לָא מוֹקִים אָמוֹרָא מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ מִשּׁוּם שִׁכְרוּת! שָׁאנֵי רַב, דְּאוֹרֵי מוֹרֵי. וְנֵיקָם דְּלָא לוֹרֵי! כָּל הֵיכָא דְּיָתֵיב רַב לָא סָגֵי לֵיהּ בְּלָא הוֹרָאָה.

אמר רב: הלכה כר׳ יוסי בר׳ יהודה, שכל שאין בו הוראת הלכה למעשה מותר ללמד, למרות שניתן להסיק משם הלכה. ומקשים: והא [והרי] רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה [לא היה מעמיד מתורגמן לדרשה מיום טוב אחד לחבירו] משום שכרות! ומשיבים: שאני [שונה] רב, דאורי מורי [שהיה מורה הוראה בתוך הדרשה]. ואומרים: וניקם דלא לורי [ושיעמיד מתורגמן וידרוש ולא יורה הוראה]! ומשיבים: כל היכא דיתיב [מקום שיושב] רב ודורש לא סגי ליה [לא יתכן שיהיה] בלא הוראה.

מתני׳ יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ אַרְבָּעָה חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד: טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר, מִן הַמּוּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, כיצד? טמא שאכל חלב, והיה החלב נותר, מן המוקדשין, ואכלו ביום הכפורים — חייב באכילתו משום חלב, משום נותר, משום טמא שאכל את הקודש, ומשום אכילה ביום הכיפורים, ואשם על המעילה בקודש.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ – חַיָּיב. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם.

ר׳ מאיר אומר: אם היה שבת והוציאו בתוך כדי אכילתו מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. אמרו לו: זה אינו מן השם (מן הענין), אין חיוב זה משום אכילה, ולכן אין למנותו.