מוּכֵּי שְׁחִין עוֹשִׂין בִּירוּשָׁלַיִם: הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא וְחוֹתְכוֹ, עַד שֶׁמַּנִּיחַ בּוֹ כִּשְׂעָרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְּסִירָא וְנִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ,

והיכא איתמר [והיכן, על מה נאמר] הסברו של רב יוסף? אהא [על זו] ששנינו: זב וטמא מת שהיו מהלכים וירדו עליהם גשמים, אף על פי שסוחטין זה את זה את בגדיהם, שמחליקים את המים מעליהם — משקין היורדין מצד העליון של הבגד לצד התחתון — טהורים, ש אינם טמאים מחמת מגע הטמא או בגדיו, לפי שאין הם מחשבין (נחשבים) משקה אלא לאחר שיצאו מכולן, מן הבגד כולו.

וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ; וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר.

יצאו מכולן, מכל הבגד — הרי הם מכשירין אוכלים לקבל טומאה, שהרי החשיבם, אבל לא נטמאו, לפי שאין הם נחשבין כמשקים לקבל טומאה אלא לאחר ש כבר יצאו מגופו של הבגד. אמר רב יוסף: טעם הדבר שאינם נטמאים מן הבגד בשעה שהם פורשים ממנו — מפני שמדובר בניתזין בכל כחן.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: הַמּוֹחֵק אֶת הַכְּרֵישָׁה, וְהַסּוֹחֵט בִּשְׂעָרוֹ וּבִכְסוּתוֹ – מַשְׁקֶה שֶׁבְּתוֹכוֹ אֵינָם בְּ״כִי יוּתַּן״, וְהַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ הֲרֵי הֵן בְּ״כִי יוּתַּן״.

ועוד שאלו ר׳ עקיבא את רבן גמליאל ור׳ יהושע: השוחט חמשה זבחים בחוץ (מחוץ למקדש) בשוגג, ושחט כולם בהעלם אחת, שלא נודע לו האיסור בין שחיטה לשחיטה, מהו? האם חייב חטאת על כל אחת ואחת או אחת על כולן? אמרו לו: לא שמענו מרבותינו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: וּכְרֵישָׁה עַצְמָהּ הוּכְשְׁרָה, מַאי טַעְמָא? בִּשְׁעַת פְּרִישָׁה מִמֶּנּוּ הוּכְשְׁרָה.

אמר ר׳ יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד מחמשה תמחויין (כלים) שונים בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת קרבן אשם משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר.

וְהָתְנַן: עֶרֶב פֶּסַח הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל כו׳, וְאִי אָמְרַתְּ בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָן הוּכְשַׁר – הָא אִיכָּא נַמִי הַהוּא אֵבָר הַמְדוּלְדָּל, בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתוֹ מֵאָדָם נְטַמְּיֵיהּ לָאָדָם!

אמר ר׳ שמעון: לא כך שאלו ר׳ עקיבא, על השוחט חמישה זבחים בחוץ, אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו, האם חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו.

כִּדְקָאָמַר רַב יוֹסֵף: בְּנִיתָּזִין בְּכָל כֹּחָן, הָכָא נַמִי בְּנִיתָּזִין בְּכָל כֹּחָן.

אמר ר׳ יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחת, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר.

וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב יוֹסֵף? אַהָא: זָב וּטְמֵא מֵת שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹחֲטִין זֶה אֶת זֶה, מַשְׁקִין הַיּוֹרְדִין מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַצַּד הַתַּחְתּוֹן – טְהוֹרִים, שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין אֶלָּא שֶׁיָּצְאוּ מִכּוּלָּן;

אמר לו ר׳ עקיבא: אם הלכה מקובלת היא, בענין האוכל נותר מחמישה זבחים — נקבל, אבל אם לדין, שאתה סבור כן מתוך הקל וחומר ממעילה — יש על כך תשובה. אמר לו: השב.

יָצְאוּ מִכּוּלָּן – הֲרֵי מַכְשִׁירִין, שֶׁאֵין נֶחֱשָׁבִין אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִגּוּפוֹ! אֲמַר רַב יוֹסֵף: בְּנִיתָּזִין בְּכָל כֹּחָן.

אמר: ולא, אין זה קל וחומר, אם אמרת כן במעילה, שיש בה צדדים של חומרה — שעשה בה את המאכיל כאוכל, שהנותן לחבירו בשר קודש לאכול חייב קרבן מעילה כאילו אכלו בעצמו, ואת המהנה את חבירו משל הקדש (בדבר שאינו בר אכילה) כ אילו נהנה בעצמו, וכן

מתני׳ וְעוֹד שְׁאָלוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אַחַת, מַהוּ? חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, אוֹ אַחַת עַל כּוּלָּן? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ.

צירף את המעילה לזמן מרובה, שאפילו נהנה היום בכחצי פרוטה ולמחר בכחצי פרוטה — חייב על כך קרבן מעילה, תאמר בנותר שאין בו אחת מאלו?

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי, בָּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אַחַת, שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר.

ושואלים: מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו] לר׳ שמעון, שלדעתו לא שאל ר׳ עקיבא על השוחט חמישה זבחים בחוץ, אלא על האוכל נותר מחמישה זבחים? ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך קשה לו]: והרי ר׳ יהושע הביא לו ראיה מן האוכל, ואם בשוחט שאל ר׳ עקיבא מה ראיה לשוחט מאוכל? מה לאוכל שכן נהנה!

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא כָּךְ שְׁאָלוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אֶלָּא בָּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אַחַת, מַהוּ? חַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, אוֹ חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ.

אלא כך שאלו: האוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו? חייב בכל אחת ואחת או אחת על כולן? אמרו לו: לא שמענו.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בָּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אַחַת, שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר.

ועל כך אמר ר׳ יהושע: שמעתי באוכל מזבח אחד מחמשה תמחויין בהעלם אחת, שחייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר: מה האוכל מזבח אחד למרות שאין שם גופין מוחלקין — חייב על כל אחת ואחת משום שאכל בתמחויין מוחלקין, השוחט חמשה זבחים שגופין מוחלקין הם — לא כל שכן שיהא חייב על כל אחד ואחד?

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם הֲלָכָה – נְקַבֵּל, אִם לַדִּין – יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ: הָשֵׁב.

שנינו במשנה: אמר ר׳ שמעון: לא כך שאלו, אלא באוכל מזבח אחד נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו;

אָמַר: וְלֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּמְּעִילָה – שֶׁעָשָׂה בָּהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל וְאֶת הַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה,

ר׳ יהושע אומר: שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין, שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר. אמר לו ר׳ עקיבא: אם הלכה נקבל אם לדין יש תשובה

צֵירֵף אֶת הַמְּעִילָה לִזְמַן מְרוּבֶּה, תֹּאמַר בַּנּוֹתָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחַת מֵאֵלּוּ?

כו׳. ושואלים: האם קיבלה ר׳ יהושע להא תשובה [לתשובה זו] מר׳ עקיבא או לא? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל חמש חתיכות נותר מזבח אחד בהעלם אחת בחמשה תמחויין — אינו מביא אלא חטאת אחת, ועל לא הודע שלהן, כלומר, אם היה לו ספק אם היה זה נותר — אינו מביא אלא אשם תלוי אחת.

גמ׳ מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן? הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מָה רְאָיָה לַשּׁוֹחֵט מֵאוֹכֵל? מַה לָּאוֹכֵל שֶׁכֵּן נֶהֱנֶה!

אכל נותר מזבח אחד מחמשה תמחויין, אבל לא בהעלם אחד, אלא בחמש העלמות, שאכל מתמחוי אחד ונודע לו חטאו, ושוב שכח ואכל מתמחוי אחר — מביא חטאת על כל אחת ואחת, ועל לא הודע שלהן — מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. אכל חמש חתיכות נותר מחמשה זבחים שונים בהעלם אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת, שאכל מגופים חלוקים.

אֶלָּא כָּךְ שְׁאָלוֹ: הָאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אַחַת, מַהוּ? חַיָּיב בְּכָל אַחַת וְאַחַת, אוֹ אַחַת עַל כּוּלָּן? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ.

ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: אפילו אכל חמש חתיכות נותר מחמשה זבחים בהעלם אחת — אינו מביא אלא חטאת אחת, שאין גופים מחלקים באיסור אחד בהעלם אחד, ועל ספיקן — אין מביא אלא אשם תלוי אחת. כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות — חלוקין באשמות. עד כאן בדין האוכל נותר.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי, בָּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אַחַת, שֶׁחַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. מַה מִּזֶּבַח אֶחָד שֶׁאֵין גּוּפִין מוּחְלָקִין – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם תַּמְחוּיִין מוּחְלָקִין, חֲמִשָּׁה זְבָחִים דְּגוּפִין מוּחְלָקִין – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

אבל אכל חמש חתיכות בחמשה תמחויין מזבח אחד לפני זריקת דמים על המזבח, קודם שהותר הבשר באכילה, אפילו אכלן בהעלם אחת — חייב על כל אחת ואחת משום מעילה.

״אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא כָּךְ שְׁאָלוֹ, אֶלָּא בָּאוֹכֵל (מִזֶּבַח אֶחָד) נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אַחַת, מַהוּ? חַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, אוֹ חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ.

מוכי שחין עושין בירושלים, שאם בגלל מחלתו היה לו איבר מדולדל הולך לו ערב פסח אצל הרופא, ו הרופא חותכו את האיבר מגופו, עד שמניח בו חיבור דק כשערה, ותוחבו את האיבר בסירא (קוץ) המחובר לקרקע או לכותל, ו כשהחולה הולך נמשך האיבר ממנו וניתק,

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שָׁמַעְתִּי בָּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין, שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם הֲלָכָה נְקַבֵּל״ כו׳.

ו כך הלה, מוכה השחין עושה פסחו בטהרה, שלא נטמא מחמת האיבר משנתלש, כדין הנוגע באיבר מן החי, ו גם הרופא עושה פסחו, שלא נגע באיבר משנתלש. ומכל מקום בעודו מחובר ומדולדל — לא טימא האיבר את הנוגעים בו. ורואה אני שהדברים קל וחומר, שאם איבר המדולדל באדם, שטומאתו חמורה, אינו מטמא — קל וחומר איבר המדולדל בבהמה.

קִיבְּלָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְהָא תְּשׁוּבָה מֵרַבִּי עֲקִיבָא אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אָכַל חָמֵשׁ חֲתִיכוֹת נוֹתָר מִזֶּבַח אֶחָד בְּהֶעְלֵם אַחַת בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין – אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן – אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אַחַת.

תנן התם [שנינו שם]: המוחק (מקנח בכח) את הכרישה ממי הגשמים שנפלו עליה, והסוחט משקים שנספגו בשערו ובכסותו — משקה (משקים) ש נשארו בתוכו אינם ב״כי יותן״, כלומר, אינם נחשבים כמשקה להכשיר אוכל לקבלת טומאה (ראה ויקרא יא, לח), והמשקים היוצאין ממנו הרי הן ב״כי יותן״, שאם נפלו על אוכל — הוכשר לקבלת טומאה, שהרי החשיבם.

מֵחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּחָמֵשׁ הֶעְלֵמוֹת – מֵבִיא חַטָּאת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב;

אמר שמואל: וכרישה עצמה הוכשרה לקבל טומאה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בשעת פרישה של המים ממנו הוכשרה על ידם. ומקשים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: ערב פסח הולך לו מוכה השחין

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָכַל חָמֵשׁ חֲתִיכוֹת מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אַחַת – אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, וְעַל סְפֵיקָן – אֵין מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אַחַת. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל שֶׁחֲלוּקִין בְּחַטָּאוֹת – חֲלוּקִין בַּאֲשָׁמוֹת.

אצל הרופא, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בשעת פרישתן הוכשר הכרישה, הא איכא נמי ההוא [הרי יש גם כן אותו] אבר המדולדל, בשעת פרישתו מאדם, כאשר הוא נעשה איבר מן החי — נטמייה [יטמאנו] לאדם במגעו!

אָכַל חָמֵשׁ חֲתִיכוֹת בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין מִזֶּבַח אֶחָד לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, אֲפִילּוּ בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה.

ומשיבים: כדקאמר [כמו שאמר] רב יוסף לענין אחר, שמדובר בניתזין בכל כחן, הכא נמי [כאן גם כן], באיבר המדולדל, יש להסביר כי מדובר בניתזין בכל כחן, שהאיבר נמשך בבת אחת, ואין האדם נחשב כנוגע בו. אבל כשמוחק את הכרישה — אין המים ניתזים ממנה בבת אחת, ולכן תוך כדי פרישה הריהם מכשירים אותה.