מִסְתַּבְּרָא, שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַּיִים הָוְיָין יְדִיעָה לְחַלֵּק, וּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי מִינֵּיהּ כְּגוּפִין דָּמְיָין אוֹ לָאו.

מסתברא [מסתבר] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר׳ עקיבא, שימים שבינתיים הויין [הריהם] נחשבים ידיעה לחלק בין שגגת שבת זו לשגגת שבת אחרת, וחייב על כל שבת ושבת. וזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] האם השבתות כגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות] לגבי שגגת המלאכה, או לאו.

וּפָשֵׁיט לֵיהּ דִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת כְּגוּפִין דָּמְיָין, וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ; וּפְשַׁט לֵיהּ דְּוַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמְיָין, וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר׳ אליעזר לענין זדון שבת ושגגת מלאכות שהשבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו] ר׳ עקיבא. וחזר ופשט ליה [לו] ר׳ אליעזר את שאלתו השניה, שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו].

אֲמַר רַבָּה: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּתְנַן, כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

אמר רבה: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה]? דתנן [שכך שנינו במשנה], כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, שאינו יודע כלל שיש איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת, שאין כאן אלא העלם אחד.

הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – חַיָּיב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – חַיָּיב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה;

היודע עיקר איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, מפני שלא ידע שהיום שבת — חייב חטאת על כל שבת ושבת, שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה, שלא ידע שהן אסורות, ועשאן בשבתות הרבה — חייב על כל אב מלאכה ומלאכה;

וְאִילּוּ ״חַיָּיב עַל כָּל אַב מְלָאכָה שֶׁל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת״ לָא קָתָנֵי.

ואילו ״חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת״ לא קתני [אינו שונה] בהלכה זו, שאין רואים את השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים.

מַנִּי הָא? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵימָא סֵיפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת – אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, חַיָּיב עַל כָּל וַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת!

ויש לשאול: מני הא [כשיטת מי משנה זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת ר׳ אליעזר, אימא סיפא [אמור את סופה]: העושה מלאכות הרבה וכולן מעין מלאכה אחת, כלומר, ולדות — אין חייב אלא אחת, ואי [ואם] לשיטת ר׳ אליעזר — הרי חייב על כל ולדי מלאכות כמלאכות!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַּיִים הָוְיָין יְדִיעָה לְחַלֵּק,

אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמשנה זו שיטת ר׳ עקיבא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] שימים שבינתיים הויין [נחשבים] ידיעה לחלק בין שבת לשבת, כפי ששנינו בה שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל אחת ואחת.

זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי אִי כְּגוּפִין דָּמְיָין; וּפְשַׁט לֵיהּ דִּכְגוּפִין דָּמְיָין, וַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמְיָין, וְתַרְוַיְיהוּ לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ.

ולפי זה, לגבי זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי אי כגופין דמיין [הוא ששאל במשנתנו האם השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים נחשבות], ופשט ליה [לו] ר׳ אליעזר שכגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות], וחייב על כל אחת ואחת, וכן פשט לו שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ותרוייהו לא קביל מיניה [ושניהם לא קיבל ממנו] ר׳ עקיבא.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּשַׁבָּתוֹת לָאו כְּגוּפִין דָּמְיָין, וְשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי מִינֵּיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַּיִים מִי הָוְיָין יְדִיעָה לְחַלֵּק אוֹ לָא;

אמר ליה [לו] אביי: כיצד מוכח הדבר מן המשנה? לעולם אימא [אומר] לך כי זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר׳ עקיבא ששבתות לאו כגופין דמיין [לא כגופים נפרדים הן נחשבות], כפי שדייקנו מסוף משנה זו, שאינו חייב על אב מלאכה של כל שבת, ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] לגבי ימים שבינתיים מי הויין [האם הם] נחשבים ידיעה לחלק או לא.

וּפָשֵׁיט לֵיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַּיִים לְחַלֵּק, וְקַבֵּיל מִינֵּיהּ, וּפְשַׁט לֵיהּ וַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמְיָין, וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר׳ אליעזר שימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו] ר׳ עקיבא, כפי ששנינו במשנה זו, שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ועוד פשט ליה [לו] כי ולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו]!

רַב חִסְדָּא אָמַר: זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת – אֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ דִּכְגוּפִין דָּמְיָין, וְכִי בָּעֵי מִינֵּיהּ – שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי מִינֵּיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַּיִים אִי הָוְיָין יְדִיעָה לְחַלֵּק.

רב חסדא אמר: לענין זדון שבת ושגגת מלאכות — אפילו ר׳ עקיבא סבירא ליה [סבור] שכגופין נפרדים דמיין [נחשבות] השבתות, וכי בעי מיניה [וכאשר שאל אותו], על שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], לגבי ימים שבינתיים אי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק.

וּפָשֵׁיט לֵיהּ: יָמִים שֶׁבֵּינְתַּיִים הָוְיָין יְדִיעָה לְחַלֵּק, וְקַבֵּיל מִינֵּיהּ;

ופשט ליה [ופשט לו] ר׳ אליעזר כי ימים שבינתיים הויין [הריהם] ידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו], כפי ששנינו במשנה במסכת שבת, בענין היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שחייב על כל שבת ושבת.

וּפְשַׁט לֵיהּ דְּוַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמְיָין, וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ.

ו עוד פשט ליה [לו] שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו], כפי ששנינו בסוף אותה משנה: העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דְּתַנְיָא: הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב, בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת – רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין; וּמוֹדֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁאִם כָּתַב אוֹת אַחַת בְּשַׁבָּת זוֹ וְאוֹת אַחַת בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת – פָּטוּר.

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] שלדעת ר׳ עקיבא שבתות נחשבות כגופים? דתניא [ששנויה ברייתא] הכותב שתי אותיות בשבת בהעלם אחת — חייב, שכך הוא שיעור מלאכת כתיבה. כתב שתי אותיות בשתי העלמות, שכתב אות בשגגה ונודע לו האיסור, וחזר ושכח וכתב אות נוספת לידה — רבן גמליאל מחייב, כאילו עשאן בהעלם אחד, שידיעה על שגגת חצי שיעור אינה נחשבת ידיעה לחלק בין שגגה לשגגה, וחכמים פוטרין; ומודה רבן גמליאל, שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — פטור.

וְתַנְיָא אַחֲרִיתִי: הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, אֶחָד בְּשַׁבָּת זוֹ וְאֶחָד בְּשַׁבָּת זוֹ – רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ;

ותניא אחריתי [ושנויה ברייתא אחרת]: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אחד בשבת זו ואחד בשבת זו — רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין. ומסבירים: קא סלקא דעתך [עולה על דעתך, מניחים אנו], שרבן גמליאל כר׳ עקיבא סבירא ליה [סבור הוא].

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא: זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת אֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר דְּשַׁבָּתוֹת כְּגוּפִין דָּמְיָין, הָא דְּתַנְיָא פָּטוּר – בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, דְּשַׁבָּתוֹת כְּגוּפִין דָּמְיָין,

וכך אומר רב חסדא: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] שלענין זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר׳ עקיבא אומר ששבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], הא דתניא [זו ששנויה] שרבן גמליאל מודה שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת פטור — מדובר בזדון שבת ושגגת מלאכות, שאף שהיה זה בהעלם אחד של מלאכה, שהרי אין ידיעה לחצי שיעור, מכל מקום שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], והואיל ובכל פעם עשה חצי מלאכה — פטור.