מִתְעַסֵּק דְּמַאי? אִי דַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, שֶׁכֵּן נֶהֱנָה!

מתעסק דמאי [של מה], באיזה מתעסק מדובר? אי [אם] במתעסק בחלבים ועריות, גם אם לא התכוון כלל לאכול חתיכה זו שאכל, או שלא נתכוון לבוא על אשה זו שבא עליה — הרי הוא חייב חטאת, שאמר רב נחמן אמר שמואל: המתעסק בחלבים ועריות — חייב, שכן נהנה!

וְאִי מִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת – פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה!

ואי [ואם] היה זה מתעסק בשבת — ודאי פטור מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מלאכת מחשבת אסרה תורה, שחושב ומתכוון למלאכה שהוא עושה! ואם כן, איזה מתעסק הוצרך ר׳ אליעזר ללמוד מ״אשר חטא בה״?

לְרָבָא מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ, כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַחֲתוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר; לְאַבַּיֵי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ, כְּגוֹן דְּנִתְכַּוֵּון לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר.

ומשיבים: לרבא משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שנתכוון לחתוך בשבת את הדבר התלוש וחתך בטעות את המחובר, שאף שעשה פעולה שהתכוון לעשותה, לא עשה בדיוק לפי כוונתו; לאביי, שמחייב במקרה זה, משכחת לה [מוצא אתה אותה], כשנתכוון לעשות פעולה מותרת, כגון שנתכוון להגביה את התלוש ו בתוך כך חתך את המחובר.

דְּאִיתְּמַר: נִתְכַּוֵּון לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר – פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? דְּהָא לֹא אִיכַּוֵּון לְשׁוּם חֲתִיכָה; לַחֲתוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר – אַבַּיֵי אֲמַר: חַיָּיב, דְּהָא אִיכַּוֵּון לְשׁוּם חֲתִיכָה, רָבָא אֲמַר: פָּטוּר, דְּהָא לָא אִיכַּוֵּון לַחֲתִיכָה דְּאִיסּוּרָא.

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בענין זה: מי שנתכוון להגביה את התלוש וחתך בתוך כך את המחובר — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דהא לא איכוון [שהרי לא התכוון] לשום (לשם) פעולת חתיכה. אבל אם נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר — אביי אומר: חייב, דהא איכוון לשום [שהרי התכוון לשם] פעולת חתיכה. רבא אמר: פטור, דהא לא איכוון [שהרי לא התכוון] לחתיכה דאיסורא [של איסור], אלא התכוון לחתוך דבר שמותר לו לחתוך.

״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא נֶחְלְקוּ״ כו׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹסֵי: דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי.

שנינו במשנה, ר׳ יוסי אומר: לא נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע על העושה מלאכה בין השמשות שבין שבת ויום הכיפורים, שגם ר׳ אליעזר פוטר, שמא מקצת מלאכה עשה ביום זה ומקצתה ביום האחר כו׳. תניא [שנויה ברייתא], אמר להן ר׳ יוסי: דקדקתם אחרי והשבתם לי תשובה ניצחת.

מַאי אָמְרִי לֵיהּ, דַּאֲמַר לְהוּ: ״דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי״? הָכִי אֲמַרוּ לֵיהּ: הִגְבִּיהַּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי.

ושואלים: מאי אמרי ליה דאמר להו [מה אמרו לו חכמים שאמר להם] דקדקתם אחרי? הרי במשנה לא נאמר דבר! ומשיבים: הכי אמרו ליה [כך אמרו לו]: אם הגביה חפץ בין השמשות, והוציאו מרשות לרשות, מהו? שהרי פעולה זו אינה מתמשכת, שתוכל לומר שעשה מקצתה בשבת ומקצתה ביום הכיפורים. ואם כן ייתכן שנחלקו בעושה מלאכה בין השמשות! ועל כן אמר להו [להם]: דקדקתם אחרי, והשבתם לי תשובה ניצחת.

וְנֵימָא לְהוּ: מִקְצַת הַגְבָּהָה הָיְתָה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר! הָכִי נַמִי קָאָמַר לְהוּ: דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי וְלֹא הֶעֱלִיתֶם בְּיֶדְכֶם כְּלוּם.

ומקשים: ונימא להו [ושיאמר להם]: אף במקרה זה יש לומר: מקצת הגבהה היתה מהיום ומקצתה למחר! ומשיבים: הכי נמי קאמר להו [כך גם כן אמר להם], זו באמת היתה כוונת דבריו: דקדקתם אחרי, הקשיתם עלי ולא העליתם בידכם כלום.

וּלְרַבִּי יוֹסֵי, גְּמַר מְלָאכָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּטוּר? הָא שָׁמַעֲנָא לֵיהּ דִּמְחַיֵּיב! דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה, וְאֶחָד עַל הָאָרִיג – חַיָּיב!

ושואלים: ולר׳ יוסי, שמניח כי אם עשה מקצת מלאכה בשבת ומקצתה ביום הכיפורים פטור לדעת הכל, יש לתמוה: וכי על גמר מלאכה, החלק שעשאו ביום השני ל דעת ר׳ אליעזר פטור? הא שמענא ליה דמחייב [הרי שמענו אותו שהוא מחייב בזה]! דתנן [ששנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה, כלומר כשמתחיל את האריגה, וכן אם מוסיף ו אורג אפילו חוט אחד על האריג הקיים — חייב, למרות שעשה מקצת מלאכה!

אֲמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יוֹסֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכִי מַתְנֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה, וּשְׁנַיִם עַל הָאָרִיג – חַיָּיב.

אמר רב יוסף: ר׳ יוסי אליבא [לפי שיטת] ר׳ אליעזר הכי מתני [כך הוא שונה] באותה משנה, ר׳ אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה, ושנים על האריג הקיים כבר — חייב, שאינו חייב אלא אם כן הוסיף שיעור שלם של מלאכת אריגה.

״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי תֶחֱטָא…וְלֹא יָדַע״ – פְּרָט לַזֶּה שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: זֶהוּ שֶׁמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשָׂה…וְלֹא יָדַע״, וְזֶה לֹא יָדַע בַּמֶּה עָשָׂה.

בענין העושה אחת משתי עבירות ואינו יודע איזו מהן עשה, שר׳ אליעזר מחייב חטאת ור׳ יהושע פוטר, שנינו, אמר ר׳ יהודה: פוטרו היה ר׳ יהושע אף מאשם תלוי. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ יהודה: פוטרו היה ר׳ יהושע אף מאשם תלוי, שנאמר בו: ״נפש כי תחטא... ולא ידע״ (ויקרא ה, יז) — דווקא מי שלא ידע אם חטא מביא אשם תלוי, פרט לזה שידע שחטא אלא שאינו יודע במה חטא — שפטור. אמר לו ר׳ שמעון: להיפך, דווקא מי שחטא ולא ידע במה חטא — זהו שמביא אשם תלוי, שנאמר שם: ״נפש כי תחטא ועשה... ולא ידע״, ו הרי זה לא ידע במה עשה.

אֲבָל סָפֵק אָכַל חֵלֶב סָפֵק לֹא אָכַל – צֵא וּשְׁאַל עָלָיו אִם מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי אִם לָאו. מַאי הָוֵי עֲלָהּ?

אבל מי שאכל חתיכה, ספק אכל חלב ספק לא אכל, שלא ידע אם חטא — צא ושאל עליו אם מביא אשם תלוי אם לאו [לא]. ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], כיצד נפתרה לדעת ר׳ שמעון שאלה זו?

תָּא שְׁמַע: חָטָא וְלֹא יָדַע בַּמֶּה חָטָא, אוֹ סָפֵק חָטָא סָפֵק לֹא חָטָא – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. מַאן שְׁמַעֲנָא לֵיהּ דְּאָמַר: חָטָא וְאֵין יָדוּעַ בְּמַאי חָטָא מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָא תָּנֵי: סָפֵק חָטָא סָפֵק לֹא חָטָא – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי; שְׁמַע מִינָּהּ סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: סָפֵק חָטָא סָפֵק לֹא חָטָא – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: חטא ולא ידע במה חטא, או ספק חטא ספק לא חטא — מביא אשם תלוי. מאן שמענא ליה דאמר [מי שמענו אותו שאומר]: חטא ואין ידוע במאי [במה] חטא מביא אשם תלוי? ר׳ שמעון הוא, כפי ששנינו בברייתא, וקא תני [והוא שונה]: ספק חטא ספק לא חטא — מביא אשם תלוי, שמע מינה [למד מכאן] כי סבירא ליה [סבור הוא] לר׳ שמעון: ספק חטא ספק לא חטא — מביא אשם תלוי.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נֶחְלְקוּ כו׳, אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ׳אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ׳? פְּרָט לַמִּתְעַסֵּק״.

שנינו במשנה, ר׳ שמעון שזורי ור׳ שמעון אומר: לא נחלקו כו׳, אם כן, מה תלמוד לומר ״או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה״ (שם ד, כג)? פרט למתעסק.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, שֶׁכֵּן נֶהֱנָה; מִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת – פָּטוּר, מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה.

בענין זה מביאים, אמר רב נחמן אמר שמואל: מתעסק בחלבים ועריות, כגון שאכל בלא שהתכוון לאכול מה שאכל, או שבא על אשה בלא שיתכוון לבוא עליה — חייב, שכן נהנה. אבל מתעסק בשבת וכגון שנתכוון ללקט תאנה וליקט תאנה אחרת — פטור, כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, שחושב ומתכוון למה שהוא עושה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָא תִּינוֹקוֹת, דְּכִי מִתְעַסֵּק דָּמֵי, וּתְנַן: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל אַחַר הַשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל אַחַר הַשַּׁבָּת בַּשַּׁבָּת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר;

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והא [והרי] תינוקות, שמל בשבת בטעות תינוק שלא הגיע יומו השמיני, דכי מתעסק דמי [שכמו מתעסק הוא נחשב], ותנן [ושנינו במשנה]: מי שהיו לו שני תינוקות למול, אחד היה צריך למול בשבת ואחד למול אחר השבת (ביום ראשון), ושכח ומל את זה של אחר השבת בשבת — ר׳ אליעזר מחייב חטאת, שלא ניתנה שבת להידחות אצלו, ונמצא שעשה בשוגג מלאכה האסורה בשבת, ור׳ יהושע פוטר.

עַד כָּאן לֹא פָּטַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: טָעָה בִּדְבַר מִצְוָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה – פָּטוּר, אֲבָל מִתְעַסֵּק בְּדָבָר דְּלָאו מִצְוָה, אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְחַיֵּיב!

והרי עד כאן לא שמענו שפטר ר׳ יהושע אלא משום דקסבר [שהוא סבור]: מי שטעה בדבר מצוה, שחשב שהוא עושה מצוה, ולא עשה מצוה — פטור, אבל מתעסק בדבר דלאו [שאינו] מצוה, כגון שנתכוון ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות — אפילו ר׳ יהושע מחייב!

אָמַר לוֹ: הָנַח לְתִינוֹקוֹת, הוֹאִיל וּמְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה חַיָּיב – מִתְעַסֵּק בְּחַבּוּרָה חַיָּיב.

אמר לו: הנח ל דין המל תינוקות, שיש בו חומרה מיוחדת, הואיל ומקלקל בחבורה חייב כלומר, מי שעושה חבורה בשבת חייב, למרות שמקלקל בשבת בדרך כלל פטור, לכן גם מתעסק בחבורה, שלא נתכוון לעשות חבורה בתינוק זה אלא באחר — צריך להיות חייב (אלא שהוא פטור משום שטעה בדבר מצוה).

אֵיתִיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִתְכַּוֵּין לְלַקֵּט תְּאֵנִים וְלִיקֵּט עֲנָבִים, עֲנָבִים וְלִיקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִיקֵּט לְבָנוֹת, לְבָנוֹת וְלִיקֵּט שְׁחוֹרוֹת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר;

איתיביה [הקשה לו] רב יהודה לשמואל, שאמר כי מתעסק בשבת פטור, ממה ששנינו במשנתנו, ר׳ יהודה אומר: אפילו מתכוין ללקט תאנים וליקט ענבים, ענבים וליקט תאנים, או התכוון ללקוט שחורות וליקט לבנות, לבנות וליקט שחורות — ר׳ אליעזר מחייב חטאת, ור׳ יהושע פוטר.

וְהָא הָכָא מִתְעַסֵּק הוּא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נַמִי לָא קָא פָּטַר אֶלָּא מִן מִינָא לְמִינָא, אֲבָל בְּחַד מִינָא – אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְחַיֵּיב!

ויש לשאול: והא הכא [והרי כאן] מתעסק הוא, שלא עשה מה שהתכוון אליו, ור׳ יהושע נמי לא קא פטר [גם כן אינו פוטר] אלא כשטעה מן מינא למינא [בין מין למין], בין תאנים לענבים, או בין תאנים שחורות ללבנות, אבל בחד מינא [במין אחד], כגון שנתכוון ללקט תאנה לבנה זו וליקט תאנה לבנה אחרת — אפילו לדעת ר׳ יהושע מחייב [מתחייב חטאת]! אמר ליה

אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, שְׁבוֹק מַתְנִיתִין וְתָא בַּתְרַאי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָבַד מְלַקֵּט מִלִּבּוֹ; נִתְכַּוֵּון לְלַקֵּט עֲנָבִים, וְשָׁכַח וְסָבוּר: תְּאֵנִים בָּעֵינָא, וְהָלְכָה יָדוֹ עַל הָעֲנָבִים, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: הֲרֵי נֶעֶשְׂתָה כַּוָּונָתוֹ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: הֲרֵי לֹא נֶעֶשְׂתָה כַּוָּונָתוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ.

[לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], שבוק מתניתין ותא בתראי [עזוב את המשנה ובוא אחרי], כלומר, אין להבין משנה זו כפשוטה, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שאבד מלקט מלבו, כלומר, ששכח מה שרצה ללקט, ואחר כך הזדמן לו שליקט שלא בכוונה את שהתכוון אליו בתחילה, וכגון שנתכוון ללקט ענבים, ושכח וסבור תאנים בעינא [רוצה אני], והלכה ידו על הענבים ואותם ליקט, שר׳ אליעזר סבר [סבור]: הרי נעשתה כוונתו, שהרי מתחילה נתכוון ללקט ענבים ולכן חייב, ור׳ יהושע סבר [סבור]: הרי לא נעשתה כוונתו ומחשבתו כלומר, אף על פי שנתכוון ללקט ענבים, ונעשתה כוונתו, מכל מקום באותה שעה לא חשב ללקוט תאנים, ואינו חייב חטאת אלא אם עשה דבר שהתכוון אליו וגם עכשיו הוא חושב עליו. אבל המתעסק, שעשה דבר שלא התכוון אליו מתחילה, וכגון שהתכוון ללקט תאנה אחת וליקט תאנה אחרת — פטור, לדעת הכל.