גמ׳ מִנְיָינָא לָמָּה לִי? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

שנינו במשנה: שלושים ושש כריתות בתורה. ושואלים: מניינא [המנין] למה לי? הרי כולן מפורשות במשנה! אמר ר׳ יוחנן: בא הדבר ללמד ש גם אם עשאן כולן בהעלם אחת בשגגה אחת, ששכח, או שלא ידע שמעשים אלו אסורים, ולא נודע לו בין מעשה למעשה, שחייב חטאת על כל אחת ואחת, שלושים ושש חטאות.

וְתוּ, הָא דִּתְנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, מִנְיָינָא לָמָּה לִי? שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

ואגב זה שואלים: ותו [ועוד], הא דתנן [זו ששנינו] במסכת שבת: אבות מלאכות האסורות בשבת ארבעים חסר אחת, גם שם מניינא [המנין] למה לי? ומשיבים: לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחת, שנעלם ממנו שכולן אסורות, מכיון שהן מלאכות חלוקות — חייב להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת.

תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה, מִנְיָינָא לָמָּה לִי?

ושואלים: תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: ארבעה מחוסרי כפרה הם שצריכים להביא קרבן לאחר שנטהרו מטומאתם, כדי להיטהר לגמרי ולהיות ראויים לאכול בשר קדשים: הזב והזבה והיולדת והמצורע, מניינא [המנין] למה לי שם?

לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר: חֲמִשָּׁה הָוֵי; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק דָּם עָלָיו – אַהָכִי תְּנָא: אַרְבָּעָה.

ומשיבים: מנין זה הוא לאפוקי [להוציא] מ דברי ר׳ אליעזר בן יעקב, שאמר: חמשה הוי [הם], דתניא [שכך שנויה משנה], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: גם גר הוא מחוסר כפרה עד שיזרק דם קרבנו עליו (עבורו), שנוסף למילה וטבילה צריך הוא להביא קרבן, וכל עוד לא הביא קרבן אינו נחשב כישראל גמור המותר לאכול בשר קדשים, אהכי תנא [משום כך שנה] ארבעה, לומר שגר אינו בכלל זה.

תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כַּשְּׁגָגָה, מִנְיָינָא לָמָּה לִי?

ושואלים תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: ארבעה מביאין קרבן על הזדון כ פי שמביאים על השגגה: הבא על השפחה, ונזיר שנטמא, ועל שבועת העדות, ועל שבועת הפקדון, מניינא [המנין] למה לי שם?

לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן לֹא נִיתַּן זְדוֹנָהּ לְכַפָּרָה – אַהָכִי תְּנָא: אַרְבָּעָה.

ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מ דברי ר׳ שמעון, דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: שבועת הפקדון, שנשבע לשקר שלא הופקד פקדון בידו — לא ניתן זדונה לכפרה, שאין מביאים קרבן על זדונה, אהכי תנא [משום כך שנה] ארבעה, להדגיש שאף שבועת הפקדון בכלל.

תּוּ, הָא דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה, מִנְיָינָא לָמָּה לִי?

ושואלים: תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, מניינא [המנין] למה לי?

מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: נָזִיר אִם נִטְמָא טוּמְאוֹת הַרְבֵּה. וּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ – כְּגוֹן דְּאִיטַּמֵּי בַּשְּׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי, וּמַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: נְזִירוּת דְּטָהֳרָה מִן שְׁבִיעִי הוּא דְּחָיֵיל עֲלֵיהּ.

ומשיבים: משום דקא בעי למיתנא סיפא [שהוא רוצה לשנות בסוף]: נזיר אם נטמא טומאות הרבה (פעמים רבות) במהלך נזירות אחת, ומשכחת לה [ואתה מוצא אותה] שנטמא טומאות הרבה — כגון נזיר שנטמא ונטהר, דאיטמי [שחזר ונטמא] ביום השביעי של ימי הטהרה מטומאתו, וחזר ונטמא שוב ביום השביעי לימי הטהרה הנוספים. ומני [וכשיטת מי היא]? שיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא, שאמר: נזירות טהרה שצריך לחזור ולנהוג לאחר שנטהר, מן יום השביעי לטהרתו הוא דחייל עליה [שחלה עליו], שזה הוא יומה הראשון.

דְּאִי תֹּאמַר רַבִּי הִיא, כֵּיוָן דִּנְזִירוּת דְּטָהֳרָה עַד שְׁמִינִי לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ?

דאי [שאם] תאמר שיטת רבי היא, כיון שלשיטתו נזירות של טהרה עד היום השמיני לא חיילא עליה [לא חלה עליו], היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] שייחשב כנטמא טומאות הרבה בנזירות אחת?

אִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי – כּוּלָּהּ חֲדָא טוּמְאָה אֲרִיכְתָא הִיא,

אי [אם] שנטמא ב יום השביעי ונטהר וחזר ונטמא בשביעי — כולה חדא טומאה אריכתא [טומאה אחת ארוכה] היא, שהרי עדיין לא נטהר לגמרי,

וְאִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי, כֵּיוָן דְּיָצָא בְּשָׁעָה הָרְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן, חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא.

ואי [ואם] מדובר במקרה שנטמא ב יום השמיני וחזר ונטמא בשמיני, והרי כיון שיצא והגיע בשעה הראויה להביא בה קרבן על טומאתו, הרי יצא לגמרי מכלל חובת קרבן הטומאה הקודם, וחייב על כל אחת ואחת מן הנזירויות קרבן טומאה, ואין זו אותה נזירות שנטמא בה! אלא שמע מינה [למד מכאן] שדברי רבי יוסי בר׳ יהודה היא.

מַאי רַבִּי וּמַאי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא: ״וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״ – בְּיוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי; רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיוֹם תִּגְלַחְתּוֹ.

ושואלים: מאי [מהו] שאמר רבי, ומאי [ומהו] שאמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בנזיר שנטמא ונטהר ״וקדש את ראשו ביום ההוא״ (במדבר ו, יא), שמתחיל נזירות מחדש, כוונתו — ביום הבאת קרבנותיו, שהוא היום השמיני לטהרתו, אלו דברי רבי. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: הכוונה היא ביום תגלחתו, שהוא היום השביעי לטהרתו.

תּוּ, הָא דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, מִנְיָינָא לָמָּה לִי?

ושואלים: תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: חמשה כלומר, על חמש עבירות מביאין קרבן עולה ויורד לפי רמתו הכלכלית של המביא, מניינא [המנין] למה לי?

מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא: נָשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – חֲמִשָּׁה, לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר.

ומשיבים: משום דקתני סיפא [ששנה בסוף, במשנה אחרת]: בית דין, שהתירו בשוגג אחת מן העבירות הללו אינם מביאים קרבן עולה ויורד, ונשיא כיוצא בהן, שגם הוא אינו מביא כלל קרבן עולה ויורד. ומשום כך הוא שונה חמשה, לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ אליעזר, שאמר: על טומאת מקדש וקדשיו, שהיא אחת מעבירות אלו, נשיא מביא שעיר, חטאת קבועה, כפי שמביא על שאר חטאותיו, ואינו מביא קרבן עולה ויורד.

תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, מִנְיָנָא לָמָּה לִי?

תו, הא דתנן [ועוד, זו ששנינו במשנה]: ארבעה אבות נזיקין, מנינא [מנין] למה לי?

לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא, דְּאָמַר: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲבוֹת נְזִיקִין הֵן. וּלְרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא מִנְיָינָא לָמָּה לִי? לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין. וּלְרַבִּי חִיָּיא מִנְיָנָא לָמָּה לִי? לְאַפּוּקֵי מָסוּר וּמְפַגֵּל.

ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ אושעיא, שאמר: שלשה עשר אבות נזיקין הן. ושואלים: ולדברי ר׳ אושעיא מניינא [מנין] למה לי? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מ דברי ר׳ חייא, שאמר: עשרים וארבעה אבות נזיקין. ושואלים: ולדעת ר׳ חייא מנינא [מנין] למה לי? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מסור (מלשין ומוסר ממון חבירו לגוי או לאנס) ומפגל בקדשים, שאף לשיטתו אין מונים אותם בין אבות נזיקין.

אָמַר מָר: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אמר מר [החכם] ר׳ יוחנן לעיל: שאם עשאן כולן את כל העבירות המנויות במשנתנו בהעלם (בשגגה) אחת — חייב חטאת על כל אחת ואחת.

בִּשְׁלָמָא פָּטוּר לְגַמְרֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – דִּכְתִיב: ״כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ״, אֶלָּא אֵימָא: עָבַר חֲדָא – נִתְחַיֵּיב חֲדָא, עָבַר כּוּלְּהוּ בְּהֶעְלֵם אַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת!

ושואלים: בשלמא [נניח] שיהיה פטור לגמרי — לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], דכתיב [שהרי נאמר] בסוף פרשת העריות: ״כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם״ (ויקרא יח, כט), והואיל ויש בכולן כרת — חייב על שגגתן חטאת. אלא אימא [אמור] כך: אם עבר עבירה חדא [אחת] — נתחייב חדא [אחת], עבר כולהו [את כולם] בהעלם אחת — אינו חייב אלא אחת!

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְכָךְ יָצְאָה כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ, לְחַלֵּק.

אמר ר׳ יוחנן: ל שם כך יצאה כרת שנאמרה בנפרד ב בא על אחותו (שם כ, יז) — לחלק, ללמד שכל עבירה מחייבת כרת (וחטאת) בפני עצמה.

מַתְקִיף לָהּ רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי, אֵימָא: אֲחוֹתוֹ דְּפָרַט קְרָא – נִיחַיֵּיב חֲדָא עֲלָהּ, וְכוּלָּן, כֵּיוָן דִּבְהֶעְלֵם אַחַת – לָא נִיחַיֵּיב אֶלָּא אַחַת!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ביבי בר אביי, אימא [אמור] כך: אחותו דפרט קרא [שפירט אותה הכתוב] — ניחייב חדא עלה [שיתחייב עליה אחת בפני עצמה], וכולן וכל השאר, כיון שבהעלם אחת נעשו — לא ניחייב [יתחייב] אלא אחת!

וּלְרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי, מִי לֵית לֵיהּ הָדָא דְּתַנְיָא: כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא,

ושואלים: ולרב ביבי בר אביי, מי לית ליה הדא דתניא [האם אין לו, אינו מקבל את זו ששנויה בברייתא] לגבי המידות שהתורה נדרשת בהן: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שנכתב בתורה לעצמו ללמד הלכה כל שהיא, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ומסבירה הברייתא:

כֵּיצַד? ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר״ וגו׳ – וַהֲלֹא שְׁלָמִים בִּכְלַל הַקֳּדָשִׁים הָיוּ, לָמָּה יָצְאוּ?

כיצד? נאמר: ״והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה״ (ויקרא ז, כ), והלא שלמים בכלל הקדשים היו, שנאמר בהם כבר ״כל איש אשר יקרב מזרעכם של הקדשים... וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא..." (שם כב, ג), אם כן, למה יצאו ללמד בהם דין זה?

לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן, מַה שְּׁלָמִים שֶׁהֵן קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן – אַף כָּל שֶׁהֵן קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, יָצְאוּ קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת!

להקיש (להשוות) אליהן ולומר: מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליהן על אכילתם בטומאה — אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן, יצאו קדשי בדק הבית שאין בהם חיוב זה. ואם כן הוא הדין באחותו, שיצאה ללמד על שאר כל העריות, לחייב על כל אחת ואחת בפני עצמה!

אֲמַר לֵיהּ רַב בֵּיבָי: בַּר מִינָּהּ; לָאו מִי אָמְרַתְּ הָתָם: יָצְאוּ קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת?

ומשיבים, אמר ליה [לו] רב ביבי: בר מינה [חוץ מזו], זו אינה קושיה לדברי, ולהיפך, מברייתא זו עצמה יש להקשות על ר׳ יוחנן: לאו מי אמרת התם [האם לא אמרת שם] שיצאו קדשי בדק הבית, כלומר, שהפרט מלמד רק על דברים הדומים לו?

הָכָא נַמִי, מָה אֲחוֹתוֹ מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא עֶרְוָה וְאֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָהּ – אַף כָּל שֶׁאֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָהּ – יָצְאָה אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ.

הכא נמי [כאן גם כן] נאמר כך: מה אחותו מיוחדת משאר איסורי עריות שהיא ערוה ואין לה היתר בחיי אוסרה, שהוא איסור שאין דרך להתירו כל זמן שהוא בחיים, אף כל ערווה שאין לה היתר בחיי אוסרה מתחייב עליה בפני עצמה, יצאה מכלל זה אשת איש, שיש לה היתר בחיי בעלה אם יגרש אותה, ושמא לא יתחייב עליה קרבן לעצמו. ולא כדברי ר׳ יוחנן, שלמדנו מאחותו לחלק חטאת על כל אחת מן העריות!

אֲמַר רַבִּי יוֹנָה, וְאִיתֵימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר קְרָא: ״כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת״ וגו׳, הוֹאִיל וְכָךְ הֶקֵּישׁ הוּא, הוּקְּשׁוּ כָּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּן לַאֲחוֹתוֹ: מָה אֲחוֹתוֹ חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ – אַף כֹּל חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

בתשובה לכך אמר ר׳ יונה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אמר קרא [הכתוב] בפרשת העריות: ״כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה״ (שם יח, כט), הואיל וכך, שאף אחותו בכלל כתוב זה — הקיש הוא שהוקשו כל העריות כולן לאחותו: מה אחותו חייבין עליה בפני עצמה, אף כל אחת מן העבירות המנויות שם חייבין עליה בפני עצמה. ובדרך הלימוד של היקש למדים גם לדברים שאינם דומים לגמרי.

וּלְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת בִּכְלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאָה כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְדוּנָהּ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת,

ושואלים, ול דעת ר׳ יצחק שאמר: כל חייבי כריתות בכלל אחד היו, שנאמר: ״כי כל אשר עשה מכל התועבות האלה ונכרתו״ (שם), ולמה יצאה ונתפרש עונש כרת באחותו בנפרד? לדונה בכרת דווקא ולא במלקות, וממנה אתה למד לשאר חייבי הכריתות, אם כן,

לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב״, לְחַלֵּק עַל כָּל אִשָּׁה וְאִשָּׁה.

לחלק ולחייב חטאת בנפרד על כל כרת כשעשאן בהעלם אחד, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] ממה שנאמר ״ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה״ (שם, יט), ויכול היה לכתוב ״ואל נדה לא תקרב״, אלא מכאן למדנו לחלק על כל אשה ואשה, שעל כל אחת חייב למרות שהיה זה בהעלם אחד.

וְרַבָּנַן נַמִי, תֵּיפּוֹק לְהוּ מִ״וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ״! אִין הָכִי נַמִי. אֶלָּא כָּרֵת דַּאֲחוֹתוֹ לְמַאי אֲתָא? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ.

ושואלים: ורבנן נמי תיפוק להו [וחכמים, החולקים על ר׳ יצחק, גם כן תצא להם] הלכה זו מ מה שנאמר ״ואל אשה בנדת טומאתה״! ומשיבים: אין הכי נמי [כן כך הוא גם כן], ואף לדעתם זה המקור להלכה זו. ושואלים: אם כן, אלא כרת דאחותו למאי אתא [למה בא], מדוע הוצרך לפרט אותו? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו הדבר] לחלק חטאות במי שבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד.

הָנֵי לָמָּה לְהוּ לְחַלֵּק? הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִין וַהֲרֵי גּוּפִים מוּחְלָקִים! אֶלָּא אֵימָא: לְחַלֵּק עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וְשֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ.

ושואלים: הני למה להו [אלה למה להם] פסוק מיוחד לחלק ביניהם? הרי שמות איסורים מוחלקין הם, עבירות שונות, והרי גופים מוחלקים נשים שונות הן, ואין סברה לפטור בחטאת אחת את העובר על כולן! אלא אימא [אמור] כך: לחלק במי שבא על אחותו שהיא גם אחות אביו ושהיא גם אחות אמו, שחייב עליה שלוש חטאות למרות שמדובר בגוף אחד.

וְרַבִּי יִצְחָק, הָא מִילְּתָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִן סֵיפָא דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה״.

ושואלים: ור׳ יצחק, הא מילתא מנא ליה [דבר זה מנין לו]? שהרי הוא לומד מפסוק זה של כרת באחותו ענין אחר! ומשיבים: נפקא ליה מן סיפא דקרא [יוצא לו הדבר מסופו של המקרא], דכתיב [שנאמר]: ״ערות אחתו גלה״ (שם כ, יז) לומר שבכל פרט של איסור זה יש חיוב לחוד.

וְרַבָּנַן, ״אֲחֹתוֹ״ דְּסֵיפָא דִּקְרָא מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו הלכה זו מעצם הכרת באחותו, ״אחתו״ דסיפא דקרא [שבסופו של אותו כתוב] מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו]