לְאַפּוּקֵי מֵת, אַף עַל גַּב דִּמְמַלְּיָא לֵיהּ – לָא מִטַּמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, מִשּׁוּם דְּבָטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם.

לאפוקי [להוציא] פחות מכזית מן המת, אף על גב דממליא ליה [אף על פי שהוא ממלא אותו, משלים את שיעורו] לכביצה — לא מטמא טומאת אוכלין, משום שבטלה דעתו אצל כל אדם, שאין בני אדם אוכלים מבשר המת. והוא מה שאמר התנא שיש בבהמה טומאה קלה במותה, מה שאין באדם.

רַב חֲנַנְיָא אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא דְּהָוֵי כְּזַיִת, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחִיפָּהוּ בְּבָצֵק.

רב חנניא אמר: מה שנאמר שנבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה ליטמא טומאת אוכלים, ניתן להבינו אפילו תימא דהוי כזית [תאמר שהוא בשיעור כזית] שיש בו עצמו כדי לטמא טומאה חמורה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שחיפהו (כיסה אותו) בבצק, ובמקרה זה אינו מטמא טומאה חמורה, שהרי אינו נוגע בו, ומכל מקום יחד עם הבצק יש שיעור כביצה ליטמא בטומאת אוכלים.

אִי הָכִי, הֶכְשֵׁר נַמִי נִיבָּעֵי! הָנֵי מִילֵּי בְּאוֹכָלִין אַחֲרִינֵי, דְּלָא מְטַמּוּ לָא בְּמַגָּע וְלָא בְּמַשָּׂא. אֲבָל הָכָא, נְהִי דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַגָּע, דְּקַמְחַפֵּי בְּבָצֵק – בְּמַשָּׂא מִיהַת לִיטָּמֵא, דְּהָא טָעוּן לֵיהּ;

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאין בו טומאת נבילה, הכשר נמי ניבעי [גם כן יצטרך]! ומשיבים: הני מילי באוכלין אחריני [דברים אלה אמורים באוכלים אחרים], דלא מטמו [שאינם מטמאים] לא במגע ולא במשא. אבל הכא [כאן], נהי [אף על פי] שלא מטמא במגע, דקמחפי [משום שהוא מחופה] בבצק, במשא מיהת ליטמא [על כל פנים ייטמא] הנושא אותו, דהא טעון ליה [שהרי הוא נושא אותו].

לְאַפּוּקֵי מֵת, דְּאַף עַל גַּב דְּחִיפָּהוּ בְּבָצֵק – מְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, דְּטוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

ועל כך נאמר שיש בבהמה טומאה קלה, גם במותה, לאפוקי [להוציא] מת, דאף על גב [שאף על פי] שחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה, מפני שטומאת המת בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, למרות שיש עליה כיסוי.

אָמַר מָר: יָצְאוּ שְׁרָצִים שֶׁאֵין בָּהֶן טוּמְאָה. וְלָא? שֶׁרֶץ מְטַמֵּא בְּמַגָּע! בְּמַשָּׂא לָא מְטַמֵּא.

ושבים לדון בפרטי הברייתא. אמר מר [החכם]: יצאו שרצים שאין בהן טומאה חמורה. ושואלים: ולא, ואין בהם טומאה? הלוא שרץ מטמא במגע! ומשיבים: על כל פנים במשא, כמו בהמה, לא מטמא.

אָמַר מָר: יָצָא דַּם דָּגִים וְדַם חֲגָבִים שֶׁכּוּלָּן הֶיתֵּר. מַאי כּוּלּוֹ הֶיתֵּר? אִילֵימָא דְּחֶלְבּוֹ מוּתָּר – הֲרֵי חַיָּה דְּחֶלְבָּהּ מוּתָּר, וְדָמָהּ אָסוּר! וְאֶלָּא מִשּׁוּם דְּלֵית בְּהוּ אִיסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה – וַהֲרֵי עוֹף דְּלֵית בֵּיהּ אִיסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה וְדָמוֹ אָסוּר!

ועוד אמר מר [החכם] בברייתא: יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר. ושואלים: מאי [מה] פירוש כולו היתר? אילימא [אם תאמר] שחלבו, חלב דגים וחלב חגבים מותר — הרי חיה גם היא חלבה מותר, ו מכל מקום דמה אסור! ואלא תאמר: משום דלית בהו [שאין בהם] איסור גיד הנשה — והרי עוף יוכיח דלית ביה [שאין בו] איסור גיד הנשה, ודמו אסור!

אֶלָּא מַאי כּוּלּוֹ הֶיתֵּר? דְּלָא בָּעֵי שְׁחִיטָה.

אלא מאי [מה] פירוש כולו היתר — דלא בעי [שאינם צריכים] שחיטה כדי להתירם באכילה.

אָמַר מָר: מָה עוֹף שֶׁאֵין בּוֹ כִּלְאַיִם, אַף בְּהֵמָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּהֵמָה״.

ועוד אמר מר [החכם] בברייתא: אילו היה נאמר רק עוף באיסור דם הייתי אומר: מה עוף שאין בו כלאים, אף בהמה, רק בהמה שאין בה כלאים דמה אסור — תלמוד לומר: ״בהמה״ (ויקרא ז, כו).

כִּלְאַיִם דְּמַאי? אִילֵימָא כִּלְאַיִם דְּהַרְבָּעָה וְכִלְאַיִם דַּחֲרִישָׁה – וְהָתְנַן: חַיָּה וְעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן!

ושואלים: כלאים דמאי [של מה], איזה מיני כלאים? אילימא [אם תאמר] כלאים של איסור הרבעה, שאסור להרביע מין בשאינו מינו, או כלאים של חרישה, שאסור לחרוש בשני מינים יחד — והתנן [והרי שנינו במשנה]: חיה ועוף כיוצא בהן, כמו שאסור לחרוש בשור וחמור ואסור לזווג אותם — כך אסור הדבר בחיה ועוף!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: שֶׁצִּימְרוֹ אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם כִּלְאַיִם.

אלא אמר אביי: שצימרו כלומר, נוצות העוף, אין חייבין עליו משום כלאים של בגדים (שעטנז), אם עירב אותו עם פשתן, וכמותו אין חייבים על שער הפרה או הסוס, שאין חייבים אלא על צמר כבשים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דַּם שְׁרָצִים לוֹקִין עָלָיו בְּכַזַּיִת. מֵיתִיבֵי: דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם הַכְּלָיוֹת, דַּם אֵבָרִים – הֲרֵי אֵלּוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה; דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, דַּם שְׁרָצִים וּרְמָשִׂים – אָסוּר, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו!

אמר רב יהודה אמר רב: דם שרצים לוקין עליו על אכילתו בכזית. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים — הרי אלו כולם ב חיוב לא תעשה (ולא בכרת). ואילו דם מהלכי שתים כלומר, דם אדם, וכן דם שרצים ורמשים — אסור, ואין חייבין עליו!

מַאי אֵין חַיָּיבִין עָלָיו – כָּרֵת, אַלָּאו מִחַיַּיב.

ומשיבים: מאי [מה] פירוש אין חייבין עליו? כוונתו: שאין חייבים על אכילתו כרת, אבל אלאו מחייב [על איסור לא תעשה הוא חייב].

חֲדָא, דְּהַיְינוּ רֵישָׁא! וְעוֹד, תַּנָּא מִלָּאו נַמִי קָא מְמַעֵט לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: יָצָא דַּם שְׁרָצִים שֶׁאֵין בָּהֶן טוּמְאָה חֲמוּרָה!

ומקשים: אין אתה יכול לפרש כן, חדא [טעם אחד], דהיינו רישא [שזהו מה שנאמר בתחילה] לגבי דם הטחול והלב וכו׳, שהם בלא תעשה אבל כרת אין בהם. ועוד, תנא מלאו נמי קא ממעט ליה [התנא מאיסור לא תעשה גם כן ממעט אותו], דקתני [שהוא שונה] בברייתא אחרת, ששנינו בתחילת סוגיה זו: יצא דם שרצים, שאין בהם איסור ״לא תאכלו כל דם״, מפני שאין בהן טומאה חמורה!

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: הִתְרוּ בּוֹ מִשּׁוּם שֶׁרֶץ – לוֹקֶה, מִשּׁוּם דָּם – אֵינוֹ לוֹקֶה.

אמר ר׳ זירא: מה שאמר רב שדם שרצים לוקים עליו, כוונתו שאם התרו בו משום איסור שרץ — לוקה, שאיסור אכילת שרץ כולל גם את דמו. אבל אם התרו בו משום איסור דם — באמת אינו לוקה.

אָמַר רַב: דַּם דָּגִים שֶׁכִּינְּסוֹ – אָסוּר. מֵיתִיבֵי: דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים – מוּתָּר וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! הַהִיא בְּשֶׁלֹּא כִּינְּסוֹ, כִּי קָא אָמַר רַב – בְּשֶׁכִּינְּסוֹ.

אמר רב: דם דגים שכינסו (שאסף אותו) בכלי — אסור באכילה, משום מראית עין, שנראה כאוכל דם בהמה או עוף. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בהמשך הברייתא שאנו עוסקים בה: דם דגים, דם חגבים — מותר, ו משמע — אפילו לכתחלה! ומשיבים: בברייתא ההיא מדובר בשלא כינסו, כי קא אמר [כאשר אומר] רב שאסור — הרי זה בשכינסו.

דִּכְוָותָהּ גַּבֵּי מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם בְּשֶׁלֹּא כִּינְּסוֹ מִי אָסוּר? וְהָא תַּנְיָא: דָּם שֶׁעַל גַּבֵּי כִּכָּר – גּוֹרְרוֹ וְאוֹכְלוֹ, שֶׁל בֵּין הַשִּׁינַּיִם – מוֹצְצוֹ וּבוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ!

ושואלים: דכוותה גבי [כיוצא בה צריך אתה לפרש אצל] דם מהלכי שתים (אדם) ששנינו בברייתא זו שאסור, שמדובר גם בשלא כינסו, ואולם במקרה זה מי [האם] הוא אסור? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: דם שעל גבי ככר שהיה בפיו — גוררו את הדם ואוכלו את הככר, אבל דם של בין השינים — מוצצו ובולעו ואינו חושש!

אֶלָּא כִּי תַּנְיָא הַהִיא מַתְנִיתָא – דְּאִית בֵּיהּ קַשְׂקַשִּׂים, כִּי קָאָמַר רַב אָסוּר – דְּלֵית בֵּיהּ קַשְׂקַשִּׂים.

אלא ברייתא זו עוסקת גם בדם שכינסו, ויש לתרץ באופן אחר: כי תניא ההיא מתניתא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שדם דגים מותר לכתחילה (ואפילו בשכינסו), הרי זה במקרה דאית ביה [שיש בו] קשקשים, שניכר שהוא דם דגים, כי קאמר [כאשר אומר] רב שאסור כשכינסו — מדובר דלית ביה [שאין בו] קשקשים, ולא ניכר שהוא דם דגים.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, אֲפִילּוּ מִצְוַת פְּרוֹשׁ אֵין בּוֹ. מֵיתִיבֵי: דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם הַכְּלָיוֹת, דַּם אֵבָרִים – הֲרֵי אֵלּוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה; דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, דַּם שְׁרָצִים וּרְמָשִׂים – אָסוּר וְאֵין חַיָּיב עָלָיו! כִּי תַּנְיָא אָסוּר

אמר רב ששת: דם מהלכי שתים (בני אדם) — אפילו מצות פרוש אין בו כלומר, אין מצוה אפילו לפרוש ממנו לכתחילה, שאין בו איסור כלל. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים — הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים — אסור ואין חייב עליו, משמע שעל כל פנים יש בו איסור! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה בברייתא] אסור — הרי זה במקרה