גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם נֶפֶשׁ״ – לְחַיֵּיב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.

בענין ששנינו במשנתנו, האם מביאים על ספק מעילה אשם תלוי, תנו רבנן [שנו חכמים] במדרש ההלכה: מה שנאמר בתחילת דין אשם תלוי, מיד לאחר פרשת המעילה: ״ואם נפש״ (ויקרא ה, יז) בוי״ו החיבור, בא לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, אלו דברי ר׳ עקיבא, וחכמים פוטרים.

לֵימָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לְמֵדִין עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין לְמֵדִין עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן?

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם נאמר שבכך הם חלוקים], בדרכי מדרש ההלכה, שר׳ עקיבא סבר [סבור]: כאשר התורה מצרפת שני עניינים בוי״ו החיבור, למדין דין עליון מ דין תחתון שכתוב אחריו, ולכן גם בספק מעילה מביא אשם תלוי, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין למדין עליון מתחתון?

אֲמַר רַב פַּפָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְמֵדִין עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן, דְּאִם כֵּן, צָפוֹן בְּבֶן בָּקָר לָא מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ.

אמר רב פפא: דכולי עלמא [לדעת הכל] למדין עליון מתחתון, שאם כן, אם אין אתה אומר כך, צפון בבן בקר, מה שצריך לשחוט עולה מן הבקר בצד צפון של המזבח, לא משכחת להו [אין אתה מוצא להם, לשיטת חכמים], שהרי לא למדנוהו אלא ממה שנאמר אחריו: ״ואם מן הצאן... ושחט אותו על ירך המזבח צפונה״ (שם א, י—יא).

אֶלָּא הָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן דְּפָטְרִי – דִּגְמִירִי ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״ מֵחַטָּאת,

אלא הכא היינו טעמא דרבנן דפטרי [כאן זהו טעמם של חכמים שפוטרים] ספק מעילות מאשם תלוי — מפני דגמירי [שהם לומדים] בגזירה שווה ״מצות״ ״מצות״ מחטאת:

מַה לְּהַלָּן דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת – וְעַל סְפֵיקוֹ אָשָׁם תָּלוּי, אַף כָּל שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל סְפֵקוֹ חַטָּאת – וְעַל שִׁגְגָתוֹ אָשָׁם תָּלוּי;

מה להלן, בחטאת שנאמר בה: ״בעשותה אחת ממצוות ה׳ אשר לא תעשנה״ (שם ד, כז) הרי זה בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ו חייבים על ספקו אשם תלוי, אף כל שחייבין על זדונו כרת ועל (ספקו) [שגגתו] חטאת — ועל (שגגתו) [ספקו] חייבים אשם

לְאַפּוּקֵי מְעִילָה דְּאֵין חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת, דְּתַנְיָא: הֵזִיד בִּמְעִילָה – רַבִּי אוֹמֵר: בְּמִיתָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּאַזְהָרָה.

תלוי; לאפוקי [להוציא] מעילה שאין חייבין על זדונו כרת, דתניא [ששנויה ברייתא]: הזיד במעילה כלומר, מעל בקודש במזיד — רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: באזהרה, ככל מצות לא תעשה. הרי שהכל מודים שאין בכך כרת, ולכן אין מביאים על ספקו אשם תלוי.

וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כִּי יָלְפִינַן ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״ מֵחַטַּאת חֵלֶב – לְהָכִי הוּא דְּיָלְפִינַן: מַה לְּהַלָּן בִּקְבוּעָה – אַף כָּאן בִּקְבוּעָה,

ור׳ עקיבא סבר [סבור]: כי ילפינן [כאשר אנו למדים] בגזירה שווה ״מצות״ ״מצות״ מחטאת חלב לאשם תלוי — להכי הוא דילפינן [לענין זה אנו למדים]: מה להלן, בחטאת שנאמר בה ״מצוות״, מדובר ב חטאת קבועה שקרבנה קבוע, שמביא כבשה או שעירה — אף כאן, באשם תלוי, מדובר ב מי שיש לו ספק בחטאת קבועה,

לְאַפּוּקֵי עוֹלֶה וְיוֹרֵד דְּלָא.

לאפוקי [להוציא] עבירות כגון על טומאת מקדש וקדשיו ושבועת העדות, שמביא עליהן קרבן עולה ויורד, מן הצאן, מן העוף, או מן המנחה, בהתאם למצבו הכלכלי (ראה ויקרא ה, א—יד), שעל עבירות אלו לא מביאים עליהן אשם תלוי.

וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין גְּזֵירָה שָׁוָה לְמֶחֱצָה. מִכְּלָל דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: יֵשׁ גְּזֵירָה שָׁוָה לְמֶחֱצָה?! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין גְּזֵירָה שָׁוָה לְמֶחֱצָה.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים] לעומתו: אין גזירה שוה למחצה, ואם יש גזירה שווה הרי למדים ממנה את כל הפרטים, ובכלל זה, שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שזדונו כרת. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד שר׳ עקיבא סבר [סבור] שיש גזירה שוה למחצה? והלוא לא שמענו מי שסבור כן! אלא כך צריך לומר, דכולי עלמא [לדעת הכל] אין גזירה שוה למחצה.

אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ״ – וי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.

אלא היינו טעמא [זהו טעמו] של ר׳ עקיבא, דאמר קרא [שאמר הכתוב] בתחילת דינו של אשם תלוי: ״ואם נפש״ — וי״ו של ״ואם״ מוסיף את האמור בפרשה זו על ענין ראשון של מעילה, ו כך ילמד עליון מתחתון, שמביא אשם תלוי גם בספק מעילה, והיקש זה מוציא פרט זה מן הגזירה שווה לחטאת.

וְרַבָּנַן סָבְרִי: תַּחְתּוֹן הוּא דְּגָמַר מֵעֶלְיוֹן לְאָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בהיקש זה, דווקא תחתון (אשם תלוי) הוא דגמר [שלומד] מעליון (אשם מעילות) ל ענין זה שיביא אשם בכסף שקלים, כלומר, בשווי שני שקלים לפחות, שנאמר באשם מעילות: ״והביא את אשמו לה׳ איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים״ (שם טו), אבל אין למדים עליון מתחתון.

וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֵין הֶיקֵּשׁ לְמֶחֱצָה. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ הֶיקֵּשׁ לְמֶחֱצָה? וְהָא קַיְימָא לָן דְּאֵין הֶיקֵּשׁ לְמֶחֱצָה!

ו לעומתם ר׳ עקיבא סבר [סבור]: כיון שהתורה הסמיכה את שני הדינים זה לזה — אין היקש למחצה, ויש ללמוד גם עליון מתחתון, ולחייב גם בספק מעילה אשם תלוי. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שיש היקש למחצה? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו] שאין היקש למחצה!

דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין הֶיקֵּשׁ לְמֶחֱצָה, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – דִּגְמִירִי ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״ אַפְּקֵיהּ מֵהֶקֵּישָׁא.

אלא יש להסביר אחרת: דכולי עלמא [לדעת הכל] בדרך כלל אין היקש למחצה, והכא היינו טעמא דרבנן [וכאן זהו טעמם של חכמים] — דגמירי [שמה שלומדים] גזירה שווה ״מצות״ ״מצות״ מחטאת, אפקיה מהקישא [הוציא דין זה מן ההיקש], שאין למדים בהיקש זה עליון מתחתון, לחייב ספק מעילה באשם תלוי, אלא רק תחתון מעליון — שיביא אשם תלוי בכסף שקלים.

וְרַבִּי עֲקִיבָא, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים נָפְקָא לֵיהּ מִ״זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״ – תּוֹרָה אַחַת לְכָל הָאֲשָׁמוֹת, לְאָשָׁם דִּבְכֶסֶף שְׁקָלִים.

ור׳ עקיבא, אשם שהוא בכסף שקלים נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] מ״זאת תורת האשם״ (שם ז, א) — תורה אחת לכל האשמות, ל הביא כל אשם בכסף שקלים, והואיל ואין גזירה שווה יכולה לעקור היקש לגמרי הריהו למד ממנו לחייב ספק מעילות באשם תלוי.

וְרַבָּנַן, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״, אִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וְאִם נֶפֶשׁ״, וי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן וְיִלְמַד תַּחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן;

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר]: ״זאת תורת האשם״, מכל מקום איצטריך למכתב [הוצרך להיכתב] ״ואם נפש״ באשם תלוי, לומר: וי״ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון, שיביא אשם תלוי בכסף שקלים כמו אשם מעילות.

וְאִי מִ״זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״, הֲוָה אָמִינָא: כִּי אָמִינָא תּוֹרָה אַחַת לְכָל אֲשָׁמוֹת הָנֵי מִילֵּי בִּשְׁאָר אֲשָׁמוֹת וַדָּאִין,

ו טעם הדבר, כי אי [אם] רק מ״זאת תורת האשם״, הוה אמינא [הייתי אומר]: כי אמינא [כאשר אני אומר] תורה אחת לכל אשמות — הני מילי [דברים אלה אמורים] בשאר אשמות ודאין, כגון אשם גזילות,

אֲבָל אָשָׁם תָּלוּי, כֵּיוָן דְּעַל סְפֵק חֵלֶב קָאָתֵי – אֵימָא לֹא יְהֵא סְפֵיקוֹ חָמוּר מִוַּדָּאוֹ, מַה וַּדָּאוֹ חַטָּאת בַּת דַּנְקָא – אַף סְפֵיקוֹ אָשָׁם בַּר דַּנְקָא, אַהָכִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ״, וי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן.

אבל אשם תלוי, כיון שעל ספק חטאת חלב קאתי [הוא בא], אימא [אמור]: לא יהא ספיקו חמור מודאו, מה ודאו, אם ברור לו שחטא — מביא חטאת בת דנקא [שישית הדינר], אף ספיקו — די שיביא אשם בר דנקא [בן שישית דינר], אהכי כתב רחמנא [משום כך כתבה תורה] ״ואם נפש״, וי״ו מוסיף על ענין ראשון, ללמוד מאשם מעילה שצריך להביא בכסף שקלים. וכאמור, לדעת ר׳ עקיבא אין למדים דין זה מ״ואם נפש״, ולכן למד מכאן לחייב ספק מעילה באשם תלוי.

הָא נִיחָא לְמַאן דְּדָרֵישׁ ״זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״, אֶלָּא לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ ״זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? יָלֵיף ״בְּעֶרְכְּךָ״ ״בְּעֶרְכְּךָ״ מֵאֲשַׁם מְעִילָה.

ושואלים: הא ניחא למאן דדריש [זה נוח למי שדורש] "זאת תורת האשם״, ומכאן למד ר׳ עקיבא לאשם בכסף שקלים. אלא למאן דלא דריש [לדעת מי שלא דורש] ״זאת תורת האשם״, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מהיכן הוא למד שכל אשמות באים בכסף שקלים? ומשיבים: יליף [נלמד] הוא בגזירה שווה ״בערכך״ ״בערכך״ מאשם מעילה (ויקרא ה, טז) לשאר אשמות שנאמר בהם ביטוי זה (שם ה, יח. שם כז).

אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה לָא כָּתַב בָּהּ ״בְּעֶרְכְּךָ״! יָלְפִינַן בְּ״אַיִל״ ״אַיִל״.

ושואלים: אשם שפחה חרופה שלא כתב בה ״בערכך״ מהיכן למדים? ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] בגזירה שווה אחרת ״איל״ ״איל״ (ראה ויקרא ה, טו. שם יט, כא).

״מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא כו׳ וְאִם סָפֵק״.

שנינו במשנה: מודה ר׳ עקיבא כו׳ שמי שיש בידו ספק מעילה מביא אשם תלוי. ואם ייוודע לו שמעל יביא אשם ודאי יחד עם דמי המעילה וחומשה. אמר ר׳ טרפון: יביא מתחילה מעילה וחומשה ואשם, ויאמר: אם ודאי מעילתי — זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק — המעות נדבה ואשם תלוי.

מַאי קָאָמַר? אֲמַר רָבָא, תְּנֵי: אִם בִּסְפֵיקוֹ עוֹמֵד לְעוֹלָם – יְהֵא אָשָׁם תָּלוּי, שֶׁמִּמִּין שֶׁהֵבִיא עַל הוֹדַע מְבִיאוֹ עַל שֶׁלֹּא הוֹדַע.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] לשם מה יאמר ״ואם ספק״? והרי ברור שספק בידו! אמר רבא, תני [שנה כך]: אם בספיקו עומד לעולם — יהא אשם זה תלוי. ויכול להביא אשם כזה ולהתנות עליו, מפני שממין שהביא על הודע (איל בשני שקלים) מביאו על שלא הודע.

סוֹף סוֹף כִּי מִתְיַדַּע לֵיהּ בָּעֵי לְאִיתוּיֵי אָשָׁם וַדַּאי!

ושואלים: סוף סוף, גם לשיטת ר׳ טרפון אינו נפטר משני אשמות, שהרי הביא אשם רק על הספק, ואם כן כי מתידע ליה [כאשר יתוודע לו] שמעל בעי לאיתויי [צריך להביא] אשם ודאי!

אֲמַר רָבָא, מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נִלְמַד: אָשָׁם וַדַּאי לָא בָּעֵי יְדִיעָה לְכַתְּחִלָּה.

אמר רבא, מדברי שניהם, ר׳ טרפון, וגם ר׳ עקיבא שמודה לו במעילה מועטת, נלמד שאשם ודאי לא בעי [צריך] ידיעה לכתחלה, שאין צורך שידע בוודאות שחטא כדי לצאת ידי חובת קרבנו.

מתני׳ הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף, עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – תַּעֲשֶׂינָּה וַדַּאי, שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל הוֹדַע מְבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע.

בהמשך למה ששנינו במשנה הקודמת בענין אשם, שממין שמביא על הודאי מביא על הספק, מוסיפים, האשה שהביאה חטאת העוף מספק, שלא ברור לה אם ילדה וולד שחייבים להביא עליו קרבן לידה או לא, וחטאת זו אינה נאכלת לכהנים, אם עד שלא נמלקה החטאת נודע לה שילדה ודאי — תעשינה את החטאת הזו לחטאת ודאי, ותיאכל לכהנים, למרות שהביאה אותה על הספק, מפני שממין שהיא מביאה על הודע על לידה ודאית (תור או בן יונה), מביאה על לא הודע.

חֲתִיכָה שֶׁל חוּלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן אָכַל – פָּטוּר, רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב אָשָׁם תָּלוּי; אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא אָשָׁם וַדַּאי.

ושבים לדון בדיני אשם תלוי. היו לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן ואין יודע איזה מהן אכל — הרי זה פטור, ר׳ עקיבא מחייב אשם תלוי, לשיטתו במשנה הקודמת, שמביאים על ספק מעילה אשם תלוי. אם אכל את השניה משתי החתיכות הללו — מביא אשם ודאי, שהרי ודאי אכל משל הקדש.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה — זה מביא אשם תלוי שמא מעל, וזה מביא אשם תלוי שמא הוא מעל, אלו דברי ר׳ עקיבא. ר׳ שמעון אומר: שניהן מביאין אשם אחד בשותפות, ומתנים שמי שאכל את ההקדש — השני מוחל לו על חלקו והאשם הקרב עבורו. ר׳ יוסי אומר: