חזור
כריתות
דף כד:מַאי לָאו דְּבָרָיו קַיָּימִין – דְּהָדְרָא לְמָרָהּ? לָא, דְּבָרָיו קַיָּימִין – וְהוּא נַמִי לָא קָנֵי לָהּ, וְכָל הַמַּחֲזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ.
מאי לאו [האם אין] כוונת דבריו קיימין כשאומר ״אי אפשי בה״ — דהדרא למרה [שהיא חוזרת לבעליה], שלא כדברי ריש לקיש, שאמר שכל המחזיק בה זכה בה? ודוחים: לא, דבריו קיימין כוונתו — והוא נמי לא קני לה [והוא גם כן, נותן המתנה, לא קונה אותה], וכל המחזיק בה זכה בה, שאינה שייכת לא לנותן ולא למקבל.
רש"י
נרבע שורו וגמרו דינו בסקילה על פיהם דודאי מסתמא אפקריה מיניה דסבר עדי אמת הן הילכך הפקר הוא:
וטרח ואייתי עדים להזימם:
מֵיתִיבֵי: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ״ ״אֵין לִי עֵסֶק בָּהּ״ וְ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם; וְהָא ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ כְּ״אִי אֶפְשִׁי״ דָּמֵי, וְקָתָנֵי: לֹא אָמַר כְּלוּם!
מיתיבי [מקשים] על ריש לקיש ממה ששנינו: האומר לחבירו, שהיה שותף עמו בשדה: ״דין ודברים אין לי על שדה זו״, או ״אין לי עסק בה״, או ״ידי מסולקת הימנה״ — לא אמר כלום, לא איבד את זכותו בשדה. והא [והרי] הביטוי ״ידי מסולקת הימנה״ כ״אי אפשי״ דמי [נחשב], וקתני [והוא שונה]: לא אמר כלום, שלא כדברי ריש לקיש שאמר שכשאומר ״אי אפשי בה״ — כל שהחזיק בה זכה בה!
רש"י
עיר הנדחת כו׳ ואף על גב דכל חד וחד ידע שלא חטא ואיכא למימר ממוניה הוא ולא אפקריה ותיובתא דרבא:
שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: כִּי סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ – מִדִּין וּדְבָרִים, מִגּוּפָהּ דְּשָׂדֶה לָא סָלֵיק נַפְשֵׁיהּ.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאמר [שאומרים אנו]: כי סליק נפשיה [כאשר סילק עצמו] הרי זה מדין ודברים, שאומר שאינו רוצה להתדיין על שדה זו, אבל מגופה דשדה לא סליק נפשיה [מגוף השדה לא סילק את עצמו].
רש"י
אחריני חטאו ואמרי׳ בחלק (סנהדרין דף קיא:) צדיקים שבעיר הנדחת יוצאין ממנה ערומין וממונם אבד:
מֵיתִיבֵי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, וְאָמַר הַלָּה ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״, אִם הָיָה רַבּוֹ שֵׁנִי כֹּהֵן – אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין.
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: שכיב מרע הכותב נכסיו לאחרים במתנה והיו בהן בתוך הנכסים עבדים, ואמר הלה המקבל: ״אי אפשי בהן״ בעבדים אלה, אם היה רבו שני של העבד, כלומר, מקבל המתנה כהן — אוכלין אותם עבדים בתרומה, כדין עבדי כהן, שאמירתו ״אי אפשי״ אינה מועילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר ״אי אפשי בהן״ — כבר זכו בהן יורשין של הראשון, ולכן אינם נחשבים כעבדי הכהן אלא כעבדיו של ראשון.
רש"י
ואמר הלה מקבל:
בִּשְׁלָמָא לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, קָסָבַר: כִּי יָהֵיב אִינִישׁ מַתָּנָה – אַדַּעְתָּא דִּמְקַבְּלִין לָהּ מִינֵּיהּ, כִּי לָא מְקַבְּלִין לָהּ מִינֵּיהּ – הָדְרָא לְמָרָהּ;
ומעתה, בשלמא [נניח] ל שיטת רבן שמעון בן גמליאל, צריכים לומר כך: קסבר [סבור הוא]: כי יהיב איניש [כאשר נותן אדם] מתנה הרי זה אדעתא דמקבלין לה מיניה [על דעת שיקבלו אותה ממנו], ולפיכך כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה [כאשר אין מקבלים אותה ממנו היא חוזרת לבעליה], שלא על דעת כן נתנה.
רש"י
מקבל מתנה שטר מתנת קרקע שאמר המקבל לאחר שבא שטר המתנה לידו:
ה״ג תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ה״ג לה בהשולח גט וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי אפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש עליו בעל חוב גובה אותה הימנו. ומהא ליכא לאותוביה לר״ל דכי אמר ר״ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה והפקירה הויא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת. אלא סיפא תמיה לן אדר״ל דקתני בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קיבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים לפיכך דבריו קיימין:
אֶלָּא לְתַנָּא קַמָּא, אִי כִּי אָמַר ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ כָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן, הָכָא דְּאָמַר שֵׁנִי ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – הָווּ לְהוּ זָרִים, וְקָאָכְלִי זָרִים תְּרוּמָה! קָסָבַר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ, וְקָסָבַר: מְעוּכָּב לְגֵט שִׁחְרוּר אוֹכֵל בִּתְרוּמָה.
אלא ל שיטת תנא קמא [התנא הראשון], אי [אם] נאמר כדברי ריש לקיש, כי אמר [שכאשר אדם אומר] ״אי אפשי בהן״ כל המחזיק בהן זכה בהן, מפני שהם הפקר, אם כן הכא [כאן] שאמר שני ״אי אפשי בהן״ — נמצא שהעבדים הוו להו [הם] זרים, וקאכלי [ונמצא שאוכלים] זרים תרומה! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] התנא הראשון שהמפקיר עבדו — יצא לחירות, ו אולם עדיין צריך גט (שטר) שחרור מרבו, וקסבר [וסבור גם כן] שמעוכב לגט שחרור כלומר, עבד שמשתחרר אבל עדיין אין בידו שטר שחרור, אם עבד כהן הוא — אוכל בתרומה.
רש"י
מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרה:
לא דבריו קיימין ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא כו׳ והוא הדין דהוה נמי מצי לתרוצי לא דמי לדר״ל דהכא דכיון דאמר לא לשם מתנה קיבלתיה הויא למרה דכי יהיב איניש מתנה אדעתיה דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר״ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קשיא אחריתי ומיהו בקשיא קמייתא דחייה כי האי גוונא ולקמן דלא מצי לדחוייה שנייה הכי:
״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקְרַב״ כו׳. לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה לִי חֵטְא? הָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָשָׁם תָּלוּי בִּנְדָבָה אָתֵי, דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם!
שנינו במשנה בענין המביא אשם תלוי, וקודם שנשחט נודע לו שלא חטא, ר׳ אליעזר אומר: יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. ושואלים: לר׳ אליעזר למה לי חטא אחר? הא [הרי] אמר ר׳ אליעזר: אשם תלוי בנדבה אתי [בא], דתנן [ששנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום!
רש"י
האומר לחבירו שהיה שותף עמו בשדה זו:
דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום ולא אבד זכותו:
וקתני לא אמר כלום דאי אפשי בה לאו לשון הפקר ולא לשון מתנה הוא תיובתא דר״ל ורב ששת דאמרו דבריו קיימין:
אֲמַר רַב אַשִׁי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמְרוּ לוֹ הוּא, דִּתְנַן: אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵית הַסָּפֵק.
אמר רב אשי: ר׳ אליעזר לשיטת אלו שאמרו לו לבבא בן בוטא הוא ששונה כאן, דתנן [ששנינו בהמשך אותה משנה]: שסיפר ר׳ אליעזר שבבא בן בוטא היה מביא אשם תלוי בכל יום, ורצה להביא גם מיד לאחר יום הכיפורים. אלא שהיו אומרים לו: המתן עד שתכנס לבית הספק, שעל כל פנים צריך שיהיה איזה ספק חטא בדבר, ואינו יכול להקריב אותו כנדבה גמורה.
רש"י
מדין ודברים סילק נפשיה ובהכי עסקינן דאמר כל הלשונות הללו ביחד הילכך אמרינן כולהו מדין ודברים קיימו וה״ק לא אדין ולא אדבר על שדה זו עם שום אדם כי מוחזקת שלי היא ואין לי עסק בה עם שום אדם בדין ודברים וידי מסולקות הימנה בדין ודברים:
״אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע״ כו׳. קָתָנֵי: הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, אַלְמָא חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה – בִּשְׂרֵיפָה.
בענין המביא אשם תלוי, אם משנשחט נודע לו שלא חטא, קתני [שונה] התנא במשנתנו כי הבשר יצא לבית השרפה. ומדייקים: אלמא [מכאן] שלדעת התנא חולין שנשחטו בעזרה, כאשם תלוי זה, שנתברר שהוקדש בטעות — דינם בשריפה.
רש"י
הכותב נכסיו שכיב מרע. בפרק שני דשחיטת חולין (דף לט:) מוקמינן פלוגתא בשזיכה לו שטר מתנה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח רבנן סברי מדאישתיק מינח ניחא ליה וקנאה והשתא הוא דהדר ביה ור״ש סבר הוכיח סופו על תחלתו שלא נתרצה בתחלה:
תוספות
אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ורמינהי אשם ודאי אינו כן פירש ר״י דלרבנן לא פריך שהרי אשם תלוי אף כי נודע לו קודם שחיטה אינו חולין אלא קדוש לדמיו ואם כן לאחר שחיטה פשיטא דבשריפה הוי ואמאי קרי ליה חולין בעזרה אלא לר׳ מאיר דוקא פריך דאמר אף אשם תלוי כי נודע לו קודם שחיטה ירעה בעדר עם שאר צאנו דחולין גמורין הוי ואפילו הכי קאמר הבשר יצא לבית השריפה וניחא דקרי ליה חולין בעזרה ולכך פריך שפיר ומשני תברא כו׳ אמר רבה אידי ואידי לר׳ מאיר אתי שפיר והא דקאמר גבי ודאי יקבר משום דחולין גמורים הוי שהרי הפרישו על הודאי וכי איגלאי מילתא שטעה חולין הוי אבל אשם תלוי לא הפרישו אלא על הספק ואף על גב דרבי מאיר לית ליה לבו נוקפו וגמר ומקדישו היינו דוקא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה גמר בלבו ומקדישו ולכך בשריפה:
וּרְמִינְהִי: אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, מִשֶּׁנִּשְׁחַט – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר! אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.
ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בהמשך המשנה: אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא — יצא וירעה בעדר, אם משנשחט נודע לו — הרי זה יקבר, משמע שחולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה! אמר ר׳ אלעזר: תברא [שבורה] המשנה, שאינה כשיטת חכם אחד, מי ששנה זו לא שנה זו.
רש"י
בשלמא מדר״ש לא קשיא לר״ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחלתו לא יצאו מיד הראשון כי יהיב איניש מתנה כו׳ אבל לר״ל משקנאה הפקירה:
אֲמַר רַבָּה: אָשָׁם וַדַּאי עַל אָשָׁם תָּלוּי קָרָמֵית? אָשָׁם וַדַּאי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ לֵיהּ – לָא מַקְדִּישׁ לֵיהּ; אָשָׁם תָּלוּי, מִתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ – גּוֹמֵר וּמְקַדְּשׁוֹ!
אמר רבה בתמיהה: אשם ודאי על אשם תלוי קרמית [משליך אתה]? אשם ודאי, הרי הקדיש אותו על דעת שהוא חייב, כיון שלא צריך ליה [אותו] — לא מקדיש ליה [אותו], כלומר, הקדש טעות היה, והוא חולין. אבל אשם תלוי, מתוך שלבו נוקפו שמא חטא — גומר בלבו ומקדשו, ואם כן, גם אם התברר שלא חטא — עדיין שם קרבן עליו, אלא שנפסל, ולכן דינו בשריפה.
רש"י
אלא לת״ק קשיא לר״ל כיון דלית ליה הוכיח סופו וקנאו שני אי אמרת אי אפשי לשון הפקר הוא הא כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה כדר״ל וקנו עצמן בני חורין מן ההפקר דהפקר נינהו ואישתכח דאכלי עבדים זרים תרומה אלא לאו מדאכלי בתרומה שמע מינה לא אמר שני כלום דלאו לשון הפקר הוא ותיובתא דר״ל ודרב ששת דאמרו דבריו קיימים והוי הפקר ויצא לחירות דהא זוכה בעצמו מהפקירא:
אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, אָשָׁם וַדַּאי עַל אָשָׁם וַדַּאי קַשְׁיָא, דְּקָתָנֵי: הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר; אֵימָא סֵיפָא: וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה! הָא וַדַּאי תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.
אלא אי קשיא [אם קשה] במשנתנו, מאשם ודאי על אשם ודאי קשיא [קשה], דקתני [שהוא שונה] בתחילה: אם משנשחט נודע שלא חטא — הרי זה יקבר, ואולם אימא סיפא [אמור את סופה] של הלכה זו: נזרק הדם — והבשר יצא לבית השריפה! ועל כך יש לומר הא ודאי תברא [זו ודאי שבורה], מי ששנה זו לא שנה זו.
רַב אַשִׁי אֲמַר: רֵישָׁא דְּקָתָנֵי בְּאָשָׁם תָּלוּי: וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, לָא קַשְׁיָא – מִשּׁוּם דְּמִיתְחֲזֵי כְּזֶבַח פָּסוּל.
רב אשי אמר: רישא דקתני [בתחילה שהוא שונה] באשם תלוי: והבשר יצא לבית השריפה — לא קשיא [קשה] מדוע אין נוהגים בו כחולין שנשחטו בעזרה, שייקברו — משום דמיתחזי [שהוא נראה] כזבח פסול, שדינו בשריפה.
רש"י
לבית הספק דקצת איסורא בעיא אי עשה אי לאו אי כרת:
תוספות
רב אשי אמר לא קשיא רישא משום דמיחזי כזבח פסול דהיכא דנזרק נראה כזבח פסול ולכך ישרף אבל רישא דמשנשחט ולא נזרק עדיין יקבר דכיון דלא נזרק לא נראה כזבח פסול אבל אשם תלוי דבא על הספק גם לפני זריקה ישרף דמיחזי יותר כזבח פסול:
״נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵאָכֵל״. וְאַמַּאי? הָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה! אֲמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ״, וְהָא לָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה בִּשְׁעַת סְלִיחָה.
שנינו במשנה, כי המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא לאחר שנזרק הדם — הבשר יאכל לכהנים. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הא הויא ליה [הרי כבר היתה לו] ידיעה, ואין אשם תלוי בא אלא למי שלא נודע חטאו! אמר רבא, אמר קרא [המקרא]: "והוא לא ידע ונסלח לו״ (ויקרא ה, יח), והא לא הויא ליה [וזה לא היתה לו] ידיעה בשעת סליחה, כלומר בשעת זריקת הדם, שהיא עיקר הכפרה.
״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הַדָּם בַּכּוֹס״ כו׳. לְרַבִּי יוֹסֵי אַמַּאי יִזָּרֵק? הָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה בִּשְׁעַת סְלִיחָה! אֲמַר רָבָא: רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: כָּל הָעוֹמֵד לִיזָּרֵק כְּזָרוּק דָּמֵי.
ועוד שנינו, ר׳ יוסי אומר: אפילו היה הדם של האשם התלוי בכוס ולא נזרק עדיין, ונודע לו — ייזרק הדם, והבשר ייאכל. ושואלים: לר׳ יוסי אמאי [מדוע] יזרק? הא הויא ליה [הרי היתה לו] ידיעה בשעת סליחה! אמר רבא: ר׳ יוסי סבר לה [סבור] כ דעת ר׳ שמעון, שאמר: כל דם העומד ליזרק, שנתקבל בכלי — כזרוק דמי [נחשב].
אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן – בְּמִידֵי דְּעוֹמֵד לִיזָּרֵק, אֲבָל הַאי אֵין עוֹמֵד לִיזָּרֵק! אָמְרִי בְּמַעְרְבָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: כְּלִי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הַפָּסוּל בִּתְחִלָּה לִיקָּרֵב.
ומקשים: אימר דאמר [אמור שאמר] ר׳ שמעון דבר זה במידי [בדבר] שעומד בוודאות ליזרק, אבל האי [זה] שבא על הספק, מתחילתו אין עומד ליזרק! אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל], קסבר [סבור] ר׳ יוסי: כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב כלומר, דבר שהוכנס לכלי שרת, אפילו הוא פסול — הרי הוא מתקדש עד כדי הקרבה.
תוספות
קסבר רבי יוסי כלי שרת מקדשין הפסול בתחלה ליקרב ואם תאמר דבפ׳ המזבח מקדש (זבחים פז.) בעי ר׳ שמעון בן לקיש מרבי יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו לכתחלה ופשט ליה אין מקדשין ונימא דלא כר׳ יוסי וי״ל דבעלמא בשאר פסולין אית ליה אין מקדשין והכא שאני דאין זה פסול כל כך שהיה תחלתו קרבן ובא על נקיפת לב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרי ישפך לא קשיא די״ל דכי נמי בעלמא מקדשי ה״מ משום דהוו קדשים אך אירע בהן פסול אבל הכא דנמצא שהיה חולין אין כלי שרת מקדשים קדשים פסולין:
״אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן״ כו׳. אִיתְּמַר: עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵימָתַי נֶאֱסֶרֶת? רַב הַמְנוּנָא אָמַר: מֵחַיִּים, רָבָא אָמַר: לְאַחַר עֲרִיפָה.
שנינו במשנה: אשם ודאי אינו כן כו׳. וכן עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה נודע הרוצח — תצא ותרעה בעדר, כבהמת חולין, ואם משנערפה נודע הרוצח — תיקבר במקומה. איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה: עגלה ערופה אימתי נאסרת מתי חל עליה איסור הנאה? רב המנונא אמר: מחיים היא נאסרת, רבא אמר: לאחר עריפה.
רש"י
(אלא) אשם ודאי מסתמא לא אקדשיה אי הוה ידע דלא צריך ליה הילכך הקדש טעות הוא אבל אשם תלוי הא ספק הוא ליה והוה סבור דשמא לא חטא ואפ״ה אקדשיה הילכך גלי אדעתיה דלבו נוקפו וגמר והקדישו ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול ובשרפה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף כד.):
בִּשְׁלָמָא לְרָבָא – מֵעִידָּנָא דְּאִיתְעֲבֵיד בָּהּ מַעֲשֶׂה, אֶלָּא לְרַב הַמְנוּנָא מֵאֵימָתַי?
ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] ל שיטת רבא, שהיא נאסרת מעידנא דאיתעביד [מהזמן שנעשה] בה מעשה, משנערפה, אלא ל שיטת רב המנונא, שאמר שמחיים היא נאסרת, מאימתי בדיוק היא נאסרת?
רש"י
ה״ג רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים: