אָשָׁם תָּלוּי בָּא עַל הַנְּבֵלָה. אֲמַר לֵיהּ: וְהָאֲנַן תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת! וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בִּנְדָבָה נַמִי אָתֵי!

אשם תלוי בא על הנבלה כלומר, גם על ספק של אכילת נבילה. אמר ליה [לו] רבא: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו], וחכמים אומרים: אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובנבילה יש רק איסור לא תעשה! ואי [ואם] אומר אתה שזו היא שיטת ר׳ אליעזר, אם כן לאו דווקא על ספק איסור, אלא בנדבה נמי אתי [גם כן בא]!

אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא מַתְנֵית? זִימְנִין סַגִּיאִין תְּנִיתָהּ קַמֵּי מָר, וּמַנּוּ? רַבָּה, וַאֲמַר לִי: הָא מַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמְרוּ לוֹ, דִּתְנַן: אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵית הַסָּפֵק.

אמר ליה [לו] ר׳ חייא: מאי טעמא לא מתנית [מה הטעם לא שנית] ולמדת? זימנין סגיאין תניתה קמי מר [פעמים רבות שניתי ברייתא זו לפני האדון], ומנו [ומי הוא]? רבה, ואמר לי: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ אליעזר היא, ואולם לא לדעת עצמו, שמביאים אשם תלוי בנדבה, אלא לפי הטענה שהביא בשם אלו שאמרו לו לבבא בן בוטא, דתנן [ששנינו במשנתנו]: אלא אומרים לו המתן עד שתכנס לבית הספק. ומכאן שבכל מקרה של ספק עבירה יכול אדם להביא אשם תלוי. אמר

אֲמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּאָמְרוּ לוֹ? אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (בִּשְׁגָגָה) וְאָשֵׁם״.

רבא: מאי טעמא [מה טעמם] של אלה שאמרו לו לבבא בן בוטא? אמר קרא [המקרא] בענין אשם תלוי: ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם״ (ויקרא ה, יז), כלומר, כל דבר שאסרה התורה לעשותו.

אֲמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי: אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת? ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״ מֵחַטַּאת חֵלֶב,

אמר רבא: מאי טעמא דרבנן דאמרי [מה טעמם של חכמים במשנתנו שאומרים]: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת? ילפי [לומדים הם] בגזירה שווה ״מצו‍ת״ ״מצו‍ת״ מחטאת חלב, כלומר, חטאת רגילה,

מַה לְּהַלָּן שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת – אַף כָּאן דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

מה להלן בחטאת שנאמר בה ״אחת ממצוות ה׳" (שם ד, כז), הרי זה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן באשם תלוי, שנאמר בו ״מצוות״ (שם ה, יד), מביא על ספק דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה אֲשָׁמוֹת מְכַפְּרִין, אָשָׁם תָּלוּי אֵין מְכַפֵּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה. מַאי קָאָמַר? אֲמַר רַב יוֹסֵף, הָכִי קָאָמַר: חֲמִשָּׁה אֲשָׁמוֹת מְכַפְּרִין כַּפָּרָה גְּמוּרָה, וְאָשָׁם תָּלוּי אֵין מְכַפֵּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה;

תנו רבנן [שנו חכמים]: חמשה אשמות מכפרין, אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר], מה פירוש הדברים הללו? אמר רב יוסף, הכי קאמר [כך אמר]: חמשה אשמות מכפרין כפרה גמורה, שאין עוד כפרה אחריהם, ואשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה, כי כשייוודע לו שחטא צריך להביא חטאת.

וּדְלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: אָשָׁם תָּלוּי בָּא עַל הַנְּבֵלָה.

ו הוא שלא כ שיטת ר׳ אליעזר (לשיטת ״אמרו לו״, כמבואר לעיל) שאמר: אשם תלוי בא על הנבלה, והרי במקרה זה, גם אם ייוודע לו שאכל נבילה — אינו צריך כפרה נוספת, שאין מביאים על כך חטאת.

רָבִינָא אֲמַר, הָכִי קָתָנֵי: חֲמִשָּׁה אֲשָׁמוֹת אֵין אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן, דְּכִי מִתְיְידַע לֵיהּ מַיְיתֵי; אָשָׁם תָּלוּי אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתוֹ. דִּלְכִי מִתְיְידַע לָא מַיְיתֵי, כְּדִתְנַן: חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִין.

רבינא אמר, הכי קתני [כך הוא שונה], לכך הכוונה: חמשה אשמות אין דבר אחר מכפר כפרתן, דכי מתיידע ליה מייתי [שכאשר נודע לו שחטא מביא קרבן], ואילו אשם תלוי — דבר אחר מכפר כפרתו, דלכי מתיידע לא מייתי [שכאשר נודע לו שספק חטא יש שאינו מביא אשם תלוי], כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים — חייבין להביא אחר יום הכפורים, חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים — פטורין מלהביא אשם תלוי.

״חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין״ כו׳. קָתָנֵי: חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִין. מְנָהָנֵי מִילֵּי?

שנינו במשנה: חייבי חטאות ואשמות ודאין וכו׳. וכך קתני [שונה] התנא: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים — חייבין להביא לאחר יום הכפורים, חייבי אשמות תלויין — פטורין. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שיום הכיפורים אינו מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאים?

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם״ – חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים, מַה פְּשָׁעִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן, אַף חֲטָאִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן מְכַפֵּר, אֲבָל חֲטָאִים בְּנֵי קָרְבָּן לָא מְכַפֵּר.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר׳ אמי אמר ר׳ חנינא, אמר קרא [המקרא] ביום הכיפורים: ״וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם״ (שם טז, טז), חטאים שנזכרו שם, שנעשו בשגגה, הריהם דומיא [בדומה] לפשעים, כלומר, דברים שנעשים במזיד, מה פשעים הם עוונות דלאו [שאינם] בני קרבן, שאין מביאים קרבן על הזדון — אף חטאים דלאו [שאינם] בני קרבן מכפר עליהם יום הכיפורים, אבל חטאים שהם בני קרבן, שמביאים עליהן קרבן חטאת — יום הכיפורים לא מכפר.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָא כִּי כְּתִיב הָדֵין קְרָא – בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים הוּא דִּכְתִיב, דְּלָא מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת דְּמִצְוָה יְדוּעָה, אֲבָל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ דִּמְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת דְּמִצְוָה יְדוּעָה, אֵימָא לָךְ: אֲפִילּוּ עַל חֲטָאִים דִּבְנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ מְכַפֵּר!

אמר ליה [לו] אביי: כיצד אתה מוכיח מכאן? והא כי כתיב הדין קרא [והרי כאשר נאמר כתוב זה] בשעיר הנעשה ביום הכיפורים בפנים הוא דכתיב [שנאמר], שכפרתו מועטת, שהוא לא מכפר על עבירות מצוה שידועה לו, אלא רק על מה שלא נודע לו. ושמא דווקא קרבן זה אינו מכפר על חטא שהוא בן קרבן, אבל שעיר המשתלח לעזאזל, שמכפר גם על עבירות של מצוה ידועה, שהרי הוא מכפר גם על הזדונות — אימא [אמור] לך: אפילו על חטאים שבני קרבן נינהו [הם] מכפר!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי, מֵהָכָא: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו [אֶת] כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם״ – חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים, מַה פְּשָׁעִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן, אַף חֲטָאִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן, אֲבָל חֲטָאִים דִּבְנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ לָא מְכַפֵּר; וּמִיעֲטֵיהּ קְרָא בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, לְמֵימְרָא דְּעַל חֲטָאִים דִּבְנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ לָא מְכַפֵּר.

אלא אמר אביי, מהכא [מכאן] נלמד הדבר, שנאמר בשעיר המשתלח: ״והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם״ (ויקרא טז כא), חטאים האמורים כאן הריהם דומיא [בדומה] לפשעים, מה פשעים הם דברים דלאו [שאינם] בני קרבן, שאין קרבן על המזיד — אף חטאים האמורים כאן הריהם אלו דלאו [שאינם] בני קרבן, אבל חטאים שבני קרבן נינהו [הם] — לא מכפר שעיר המשתלח. ומיעטיה קרא [ומיעט אותו הכתוב] בשעיר המשתלח למימרא [לומר] שלמרות שכפרתו מרובה, על חטאים שבני קרבן נינהו [הם] לא מכפר.

אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי: מִמַּאי דְּהָנֵי פְּשָׁעִים לָאו בְּנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ? דִּלְמָא הָנֵי דִּבְנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ, כְּדִתְנַן: אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה!

אמר ליה [לו] רב דימי: ממאי [ממה, מניין לך] דהני [שאותם] פשעים שכתובים בפסוק זה לאו [לא] בני קרבן נינהו [הם]? דלמא הני [שמא מדובר גם באלה] שבני קרבן נינהו [הם], כדתנן [כמו ששנינו במשנה], ארבעה מביאין על הזדון כשגגה: הבא על השפחה, ונזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון! לקושיה זו לא ניתנה תשובה בשם אביי.

אִיתְּמַר נַמִי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם״ – חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים, מַה פְּשָׁעִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן מְכַפֵּר, אַף חֲטָאִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן מְכַפֵּר, אֲבָל חֲטָאִים דִּבְנֵי קָרְבָּן לָא מְכַפֵּר.

ועוד איתמר נמי [נאמר גם כן] בענין זה: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל הביא עמו שמועה זו, שאמר ר׳ יוסי אמר ריש לקיש: מנין שיום הכיפורים אינו מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאים? שנאמר בשעיר המשתלח ״והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם״ (שם), חטאים האמורים כאן הריהם דומיא [בדומה] לפשעים, מה פשעים דלאו [שאינם] בני קרבן מכפר עליהם השעיר המשתלח, אף חטאים דלאו [שלא] בני קרבן מכפר הוא, אבל חטאים שבני קרבן לא מכפר. אמר

אֲמַר אַבַּיֵי: אֲנָא נַמִי מֵהָדֵין קְרָא אֲמַרִי, וְאַקְשֵׁי לִי רַב דִּימִי: מִמַּאי דְּהָנֵי פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ? דִּלְמָא הָנָךְ דִּבְנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ, כְּדִתְנַן: אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה! אֲמַר לֵיהּ רָבִין: רוֹב פְּשָׁעִים לָאו בְּנֵי קָרְבָּן. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵי רוֹב כְּתִיב?

אביי: אנא נמי מהדין קרא אמרי [אני גם כן מאותו מקרא אמרתי], כפי שנאמר לעיל, ואקשי [והקשה] לי רב דימי: ממאי [מנין] יודע אתה דהני [שאותם] פשעים דלאו [שלא] בני קרבן נינהו [הם]? דלמא הנך [שמא מדובר באלה] שבני קרבן נינהו [הם], כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: ארבעה מביאין על הזדון כשגגה! אמר ליה [לו] רבין לאביי, אפשר לתרץ: רוב הפשעים הרי לאו [אינם] בני קרבן. אמר ליה [לו] אביי: אין בכך תשובה, מידי [כלום] "רוב פשעיהם״ כתיב [נאמר] בפסוק זה?

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי, מֵרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְתַנְיָא: ״עֲוֹנוֹת״ – אֵלּוּ זְדוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עֲוֹנָה בָּהּ״,

אלא אמר אביי, יש להביא ראיה מרישיה דקרא [מתחילתו של הכתוב]: שנאמר ״והתודה עליו את כל עונות בני ישראל״, ותניא [ושנויה ברייתא]: ״עונות״ — אלו זדונות, וכן הוא אומר: ״כי דבר ה׳ בזה... עונה בה״ (במדבר טו, לא), ואם כן

״וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם״, כָּל לָמָּה לִי? לְאַקְּשׁוּיֵי לִפְשָׁעִים, מַה פְּשָׁעִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן, אַף חֲטָאִים – דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן, אֲבָל חֲטָאִים דִּבְנֵי קָרְבָּן נִינְהוּ לָא מְכַפֵּר.

״ואת כל פשעיהם לכל חטאתם״ כל למה לי? לשם מה הוצרך לחזור ולהזכיר פשעים, שגם הם זדונות? אלא לאקשויי [להקיש] את החטאים לפשעים, מה פשעים דלאו [שרובם אינם] בני קרבן, אף חטאים דלאו [שאינם] בני קרבן, אבל חטאים שבני קרבן נינהו [הם] לא מכפר שעיר המשתלח.

״חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין״ כו׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר קְרָא: ״מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳״ וגו׳ – חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

שנינו במשנה: חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים — פטורים מלהביא אשם תלוי. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר׳ אלעזר, אמר קרא [המקרא] ביום הכיפורים: ״כי ביום הזה... מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״ (ויקרא טז, ל), לומר: חטא שאין מכיר בו אלא המקום (״לפני ה׳") שהוא חטא שאינו ידוע, ועליו מביאים אשם תלוי — עליו יום הכפורים מכפר.

אֲמַר רַב תַּחְלִיפָא אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: קַדְמַיְיתָא נַמִי לָא תֵּיתֵי

אמר רב תחליפא אבוה [אביו] של רב הונא בר תחליפא משמיה [משמו] של רבא: קדמייתא נמי [הראשונה גם כן], הדין הקודם במשנה, שחייבי חטאות ואשמות ודאים אינם נפטרים ביום הכיפורים, לא תיתי [אין אתה יכול להביא, ללמוד]