בְּנָשִׂיא שֶׁעָשׂוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת!

בנשיא שעשוי להשתנות, שאם הוא יורד מנשיאותו דינו כיחיד!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי, מֵהָכָא: מִכְּדֵי ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״ יָלְפִי מֵהֲדָדֵי,

אלא אמר אביי, מהכא [מכאן] למדים שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות: מכדי [הרי] חטאת הציבור, הנשיא והיחיד, בגזירה שווה ״מצו‍ת״ ״מצו‍ת״ ילפי מהדדי [למדים זה מזה], שבשלושתם נזכר ביטוי זה, ו

כֵּיוָן דְּיָלְפִי מֵהֲדָדֵי, לָמָּה לִי דִּכְתִיב שָׁלֹשׁ יְדִיעוֹת, גַּבֵּי יָחִיד וְגַבֵּי נָשִׂיא וְגַבֵּי צִבּוּר? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפֵיהֶן, דְּהָא גָּמְרִי לָהֶן ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״ – תְּנֵהוּ עִנְיָן הֵיכָא דְּמִתְיְידַע לֵיהּ בָּתַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא דְּמַיְיתֵי חַטָּאת.

כיון דילפי מהדדי [שהם לומדים זה מזה], אם כן, למה לי דכתיב [שייכתבו] שלש ידיעות, גבי [אצל] יחיד וגבי [ואצל] נשיא וגבי [ואצל] צבור? אם אינו ענין לגופיהן ללמד שאינן באות אלא על ידיעה ודאית, דהא גמרי להן [שהרי למדים הם] בגזירה שווה של ״מצו‍ת״ ״מצו‍ת״ — תנהו ענין ללמד כי היכא דמתיידע ליה בתר [גם במקום שנודע לו חטאו אחר] יום הכיפורים הוא דמייתי [שמביא] חטאת.

אֵימָא: כִּי מִתְיְידַע לֵיהּ בָּתַר יוֹם כִּפּוּרִים הוּא דְּמַיְיתֵי חַטָּאת, מִשּׁוּם דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לָאו עַל הָדֵין חֵטְא קָא אָתֵי, אֲבָל אָשָׁם תָּלוּי דְּעַל הָדֵין חֵטְא קָאָתֵי – אֵימָא הָכִי נַמִי דְּמִיכַּפַּר, דְּכִי מִתְיְידַע לְבָתַר דְּקָא מַיְיתֵי אָשָׁם תָּלוּי – לָא מַיְיתֵי חַטָּאת!

ושואלים, לפי זה, אימא [אמור]: דווקא כי מתיידע ליה בתר [כאשר נודע לו חטאו אחר] יום כפורים הוא דמייתי [שמביא] חטאת, משום שיום הכפורים לאו על הדין חטא קא אתי [לא על חטא מסוים זה הוא בא] לכפר, אבל מי שהביא אשם תלוי כשהיה לו ספק אם חטא, דעל הדין חטא קאתי [שעל חטא זה הוא בא] — אימא הכי נמי דמיכפר [אמור גם כן שמתכפר], דכי מתיידע לבתר דקא מייתי [שכאשר נודע לו החטא אחרי שהביא] אשם תלוי — לא מייתי [אינו צריך להביא] חטאת!

אֲמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״, מִכָּל מָקוֹם. הָשְׁתָּא דְּאָמַר: כִּי מִתְיְידַע לֵיהּ מַיְיתֵי חַטָּאת, אָשָׁם תָּלוּי לָמָּה בָּא? אֲמַר רַבִּי זֵירָא: שֶׁאִם מֵת, מֵת בְּלֹא עָוֹן. מַתְקִיף לָהּ רָבָא: מֵת, מִיתָה מְמָרֶקֶת! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: לְהָגֵן עָלָיו מִן הַיִּיסּוּרִים.

אמר רבא, כנגד זה אמר קרא [המקרא]: ״או הודע אליו חטאתו אשר חטא״ (ויקרא ד, כח) — מכל מקום, בכל מקרה שנודע לו. ושואלים: השתא דאמר [עכשיו שאתה אומר]: כי מתיידע ליה מייתי [כאשר נודע לו בכל זמן מביא] חטאת, אשם תלוי למה הוא בא? אמר ר׳ זירא: לומר, שאם מת בינתיים, לפני שנודע לו חטאו — מת בלא עון. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אם מת, הרי מיתה ממרקת את העוון, ובזה מתכפר לו, ואינו צריך אשם תלוי! אלא אמר רבא: טעם הדבר שמביא אשם תלוי — כדי להגן עליו בינתיים מן הייסורים עד שיביא חטאתו.

״חַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַסָּפֵק״. אָמַר רַב: וְכִיפֵּר. אִי הָכִי, אַמַּאי תִּקָּבֵר?

שנינו במשנה: חטאת העוף של יולדת הבא על הספק, שאינה נאכלת על ידי הכהנים, אם משנמלקה נודע לה שילדה בוודאות — תיקבר. אמר רב: וכיפר, כלומר, יצאה בה ידי חובתה לאחר שיזה מדמה וימצה אותו על קיר המזבח. ושואלים: אי הכי [אם כך], אם היא מכפרת — תיאכל לכהנים כדין חטאת עוף ודאית, אמאי [מדוע] תקבר?

לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. אֵימַת לָא מִשְׁתַּמֶּרֶת? אִי מֵעִיקָּרָא – חַיָּה הָוְיָא, אִי לְבַסּוֹף – קָמְנַטַּר לָהּ!

ומשיבים: לפי שאינה משתמרת, שכיוון שבאה מתחילה על הספק, שלא על מנת להיאכל על ידי הכהנים, הכהן מסיח דעתו ממנה, ושמא נטמאה. ושואלים: אימת [מתי] לא משתמרת? אי מעיקרא [אם מתחילה] לפני המליקה — חיה הויא [היתה], והחי אינו מקבל טומאה! אי [אם] לבסוף, אחר שנמלקה — קמנטר לה [הרי הוא משמר אותה]!

אֶלָּא מַתְנִיתִין בְּנוֹדַע לָהּ דְּלָא יָלְדָה, וּבְדִין הוּא דְּמוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה, וּמַאי תִּקָּבֵר? מִדְּרַבָּנַן.

אלא מתניתין [משנתנו] עוסקת בנודע לה לאשה שלא ילדה ולד המצריך קרבן, ובדין הוא שהחטאת היתה צריכה להיות מותרת בהנאה, שהרי נתברר שעוף זה חולין הוא, ומאי [ומה] טעם תקבר? מדרבנן [מדברי חכמים], שמא ילמדו מכאן שכל חטאת העוף הבאה על הספק מותרת בהנאה.

וְכִי אִיתְּמַר דְּרַב – עַל הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף בְּסָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – תֵּעָשֶׂה וַדַּאי, שֶׁמִּמִּין שֶׁהֵבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע מְבִיאָה עַל הוֹדַע;

וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי רב שכיפרה, הרי זה על מה ששנינו בפרק הקודם (כב,ב): האשה שהביאה חטאת העוף בספק, אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי — תעשה ודאי, שממין שהביאה על לא הודע, כלומר על הספק — מביאה על הודע גם על לידת ודאי.

אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע שֶׁיָּלְדָה – אָמַר רַב: מַזֶּה דָּמָהּ וּמוֹצֶה דָּמָה, וְכִפְּרָה, מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק נֶאֱכֶלֶת.

אם משנמלקה חטאת זו נודע לה שילדה ודאי — על כך אמר רב: גם במקרה זה מזה דמה ומוצה (ממצה) את דמה על קיר המזבח, וכפרה כלומר, יצאה ידי חובתה, ומותרת באכילה לכהנים. ר׳ יוחנן אמר: במקרה זה, אף שמזה וממצה את דמה, וכיפרה — אסורה באכילה, ומדוע? גזירה שמא יאמרו: כל חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת.

תָּנֵי לֵוִי כְּוָתֵיהּ דְּרַב: חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – מַזֶּה דָּמָהּ וּמוֹצֶה דָּמָהּ, וְכִפְּרָה, מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.

ומעירים: תני [שנה] לוי בברייתא כותיה [כשיטתו] של רב: חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע שילדה ודאי — הרי הוא מזה דמה ומוצה דמה, וכפרה, ומותרת באכילה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁלֹּא יָלְדָה – תֵּצֵא לְחוּלִּין אוֹ תִּמָּכֵר לַחֲבֶרְתָּהּ. אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – תֵּעָשֶׂה וַדַּאי, שֶׁמִּמִּין שֶׁמְּבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע מְבִיאָה עַל הוֹדַע.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא גם כשיטתו] של ר׳ יוחנן: חטאת העוף הבאה על הספק, אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה — תצא החטאת לחולין, או תמכר לחברתה שחייבת בחטאת. אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי — תעשה אותה ודאי, שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע.

אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע שֶׁיָּלְדָה – אֲסוּרָה אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה, שֶׁעַל הַסָּפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ.

אם משנמלקה נודע שילדה ודאי — מזה וממצה את דמה, וכיפרה, ואולם אסורה באכילה. אבל אם כבר נתמצה דמה — אסורה אפילו בהנאה, וכדין כל חטאת העוף הבאה על הספק. שכיון ש חטאת זו על הספק באה מתחלתה, הרי כבר כפרה ספיקה והלכה לה, כלומר, כל מעשיה נעשו לשם מה שהופרשה, על הספק, וכך נוהגים בה.

מתני׳ הַמַּפְרִישׁ שְׁנֵי סְלָעִים לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

המפריש שני סלעים ל קנות בהם קרבן אשם (שמן התורה צריך להקריב איל בשווי שני סלעים לפחות), ולקח (קנה) בהן שני אילים ל שם אשם, אם היה אחד מהן יפה (שווה) כעת שתי סלעים, אלא שקנה אותו בזול — יקרב איל זה לאשמו, והשני, שקנה גם כן בדמי האשם, אינו יוצא לחולין, אלא ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), וימכר ויפלו דמיו לנדבה, לקרבן עולה של ציבור.

לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ.

אם לקח בהן בשני סלעים אלו, שני אילים ל שם חולין, ונמצא שמעל בהקדש בשני סלעים, ועליו להקריב אשם מעילות בשווי שני סלעים, וכן לשלם להקדש שני סלעים שמעל בהם בתוספת חומש (כלומר, בתוספת רבע, שהוא חומש מן הסכום הכולל), וביחד עשרה זוזים, שבכל סלע ארבעה זוזים. אם אחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים ואחד יפה שווה עשרה זוז — היפה שתי סלעים יקרב לאשמו, כלומר, לאשם מעילות, והשני השווה עשרה זוז — למעילתו כלומר, לשם קרבן האשם שהיה צריך להביא מתחילה בשני סלעים, בתוספת חומש.

אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ.

אם בשני הסלעים שהפריש מתחילה לשם אשם קנה שני אילים, אחד לאשם ואחד לחולין, ונמצא שמעל בסלע שקנה בו איל לחולין, אם היה האיל של אשם יפה עכשיו שתי סלעים — יקרב לאשמו, כלומר, לאשם שנתחייב בו בתחילה, והשני שקנה לשם חולין, אם היה שווה שני סלעים יקרב ל אשם מעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה, שהרי מעל בסלע, וצריך להוסיף עליו עוד חומש.

גמ׳ מַאי ״מְעִילָתוֹ״ דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ?

ושואלים: מאי [מהי] ״מעילתו״ דקתני רישא [שהוא שונה בתחילה] כלומר, במקרה השני ששנינו, שאם קנה בכסף שהפריש לאשם שני אילים לחולין, אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז, יקרב הראשון לאשמו והשני השווה עשרה זוז למעילתו?

אִילֵימָא אֵיל אָשָׁם – לְמֵימְרָא דְּחוֹמֶשׁ בַּהֲדֵי אַיִל מַיְיתֵי לֵיהּ? וְהָכְתִיב: ״וְאֶת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו״, אַלְמָא בַּהֲדֵי גְּזֵילוֹ מַיְיתֵי לֵיהּ!

אילימא [אם תאמר] שהכוונה לאיל אשם מעילות, למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה [האם נאמר מכאן שהחומש יחד עם איל האשם מביא אותו], שאם אשם המעילות שווה יותר משני סלעים יכול לצאת בעודף ידי חובת תשלום החומש על מה שגזל מן ההקדש? והכתיב [והרי נאמר]: "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו״ (ויקרא ה, טז), אלמא בהדי גזילו מייתי ליה [מכאן שיחד עם מה שגזל מן ההקדש מביא אותו, את החומש]!

וְעוֹד, קָתָנֵי סֵיפָא: אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ; אַלְמָא חוֹמֶשׁ בַּהֲדֵי גְּזֵילוֹ מַיְיתֵי לֵיהּ!

ועוד, קתני סיפא [הריהו שונה בסופה של המשנה], בדין שאחריו: אם בשני הסלעים שהפריש לקח שני אילים, אחד לאשם ואחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו שהתחייב בו מתחילה, והשני יקרב למעילתו, ויביא עמה סלע וחומשה, אלמא [מכאן], ממה שנאמר ״סלע וחומשה״, עולה בבירור שחומש בהדי גזילו מייתי ליה [יחד עם גזילו מביא אותו]!

אֶלָּא ״מְעִילָתוֹ״ – מַאי דְּאִיתְהַנֵּי מֵהֶקְדֵּשׁ. וְיֶשְׁנוֹ מִשְּׁתֵּי סְלָעִים דְּאַפְרִישִׁנוּ לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, דְּיָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים מַקְרִיב לֵיהּ אֵיל אָשָׁם, וְיָפֶה עֲשָׂרָה זוּז יָהֵיב לֵיהּ לְמַאי דְּאִיתְהַנֵּי מֵהֶקְדֵּשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ גְּזֵילוֹ וְחוּמְשׁוֹ; וּמַאי ״מְעִילָתוֹ״ – גְּזֵילוֹ.

אלא בהכרח, מה ששנינו בתחילה ״שהיפה עשרה זוז יהיה למעילתו״ כוונתו — לתשלום מאי דאיתהני [מה שנהנה] מ ההקדש, ומפרטים: וישנו משתי סלעים דאפרישנו [שהפריש אותם] לאשם ולקח בהן שני אילים לחולין, שהיפה שתי סלעים מקריב ליה [אותו] לאיל אשם, ו האיל יפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני [נותן אותו למה שנהנה] מההקדש, שהשתמש בשני סלעים של הקדש, דהוה ליה [שעשרה זוז אלו הרי זה] גזילו (שני סלעים, שמונה זוז) וחומשו, שני הזוזים היתרים. ומאי [ולפי זה מה פירוש] ״מעילתו״? לא אשם המעילה, אלא גזילו, כלומר תשלום מה שגזל מן ההקדש.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא ״לִמְעִילָתוֹ״ דְּרֵישָׁא – גְּזֵילוֹ. אֵימָא סֵיפָא: אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָה, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ,

ומתקשים: במאי אוקימתא ל״ מעילתו״ דרישא [במה העמדת, הסברת את ״מעילתו״ שבתחילה] — שהיא גזילו, כלומר הסכום שעליו לשלם על מה שגזל מן ההקדש. ואולם אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: קנה בכסף הזה אחד לאשם ואחד לחולין, אם היה של אשם יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו שהיה חייב בו מתחילה, והשני ל אשם מעילה, ויביא עמה סלע וחומשה;

אַלְמָא ״מְעִילָתוֹ״ – אֵיל אָשָׁם; רֵישָׁא קָרֵי לֵיהּ ״לִמְעִילָתוֹ״ גְּזֵילוֹ,

אלמא [מכאן] ש״מעילתו״ כוונתו איל אשם מעילות, שהרי אותו סלע וחומשה הוא גזילו. ותמוה הדבר, רישא קרי ליה [בתחילה קורא לו, משתמש בביטוי] ״למעילתו״ ביחס לגזילו, מה שצריך לשלם על שגזל מן ההקדש,