מתני׳ הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וּמֵת – לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ תַּחְתָּיו. לֹא יְבִיאֶנּוּ מֵחֵטְא אֶל חֵטְא, אֲפִילּוּ הִפְרִישׁ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – לֹא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ״ – עַד שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חַטָּאתוֹ.

המפריש חטאתו על שגגתו ומת — לא יביאנו בנו תחתיו לא על חיוב של אביו ולא על שגגת עצמו, אפילו היה זה אותו חטא. וכן המפריש חטאתו לא יביאנו הוא עצמו מחטא אל חטא כלומר, על חטא אחר. ויותר מכך, אפילו הפריש על שגגת חלב שאכל אמש — לא יביאנה את החטאת הזו על חלב שאכל היום, שנאמר: ״והביא קרבנו על חטאתו״ (ויקרא ד, כח) — עד שיהא קרבנו לשם חטאתו שעבורה הפריש.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״קָרְבָּנוֹ״ – בְּקָרְבָּנוֹ הוּא יוֹצֵא, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּקָרְבַּן אָבִיו;

ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בקרבן חטאת ״והביא את קרבנו״ (ויקרא ד, כג), להדגיש — בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן שהפריש אביו לחטאתו, ומת.

יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְּקָרְבַּן אָבִיו בִּבְהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו מִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה, אֲבָל יוֹצֵא בְּקָרְבָּן שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְבָּנוֹ״ – בְּקָרְבָּנוֹ הוּא יוֹצֵא, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל אָבִיו;

ודנים בדבר: יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אביו דווקא בסוג שונה של עבירות, מן הקלה שלשמה הפריש אביו חטאתו על החמורה יותר שעבר הוא, או מן החמורה שלשמה הפריש אביו חטאתו על הקלה שעבר הוא, אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, ששתיהן באותה חומרה? על כן תלמוד לומר שוב: ״קרבנו״ (שם כח) להשמיענו — בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבנו של אביו.

יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְּקָרְבַּן אָבִיו בִּבְהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ אֲפִילּוּ מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה, שֶׁהֲרֵי אֵין מְגַלֵּחַ נְזִירוּתוֹ עַל בְּהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו,

ועוד, יכול לא יצא בקרבן של אביו דווקא בבהמה שהפריש אביו, אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, שהרי אף אין מגלח נזירותו על בהמה שהפריש אביו ומת, שאינו יכול להביא בסוף נזירותו קרבנות שהפריש אביו לשם כך,

אֲבָל יוֹצֵא בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו אֲפִילּוּ מִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה, שֶׁהֲרֵי אָדָם מְגַלֵּחַ נְזִירוּתָיו עַל מָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו, בִּזְמָן שֶׁהֵן סְתוּמִים וְלֹא בִּזְמָן שֶׁהֵן מְפוֹרָשִׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְבָּנוֹ״ – בְּקָרְבָּנוֹ הוּא יוֹצֵא, וְאֵין יוֹצֵא בְּקָרְבַּן אָבִיו;

אבל שמא יוצא במעות שהפריש אביו לשם חטאתו, אפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה, שהרי אדם מגלח נזירותיו על מעות שהפריש אביו לצורך זה, בזמן שהן סתומים כשלא פירש לאיזה קרבן מקרבנות הנזירות מיועד כל חלק מן המעות, ולא בזמן שהן מפורשין? תלמוד לומר שוב: ״קרבנו״ (שם לב), להשמיענו: בקרבנו הוא יוצא, ואין יוצא בקרבן אביו, ואפילו במעות שהפריש אביו.

יָכוֹל לֹא יֵצֵא אֲפִילּוּ בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אֲפִילּוּ מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה, אֲבָל יוֹצֵא בְּקָרְבָּן שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ אֲפִילּוּ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ״ – עַד שֶׁיְּהֵא לְשֵׁם חַטָּאת;

יכול לא יצא אפילו במעות שהפריש אביו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, אבל יוצא בקרבן שהפריש הוא לעצמו, אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה? תלמוד לומר: ״קרבנו על חטאתו״, ומן המלה ״חטאתו״ יש לדייק — עד שיהא לשם חטאת זו שחטא בה.

יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְּקָרְבַּן עַצְמוֹ בִּבְהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ, אֲפִילּוּ מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה, שֶׁכֵּן אִם הִפְרִישׁ בְּהֵמָה עַל הַחֵלֶב וֶהֱבִיאָהּ עַל הַדָּם, עַל הַדָּם וֶהֱבִיאָהּ עַל הַחֵלֶב – שֶׁהֲרֵי לֹא מָעַל וְלֹא כִּיפֵּר,

יכול לא יצא בקרבן של עצמו בבהמה שהפריש לעצמו, אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, שכן אם הפריש בהמה על אכילת החלב בשגגה והביאה על אכילת הדם, או הפריש על הדם והביאה על החלב — שהרי במקרה זה לא מעל בהקדש ו לכן לא כיפר,

אֲבָל יוֹצֵא בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה וּמִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה, אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה וּמִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה,

אבל יוצא הוא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה, או מן החמורה על הקלה ומן הקלה על החמורה,

שֶׁכֵּן אִם הִפְרִישׁ לְעַצְמוֹ מָעוֹת עַל הַחֵלֶב וֶהֱבִיאָן עַל הַדָּם, עַל הַדָּם וֶהֱבִיאָן עַל הַחֵלֶב – שֶׁהֲרֵי מָעַל וְכִיפֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ״ – עַד שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ.

שכן אם הפריש לעצמו מעות על החלב והביאן על הדם, על הדם והביאן על החלב — שהרי מעל בהקדש, ו לכן כיפר? תלמוד לומר: ״קרבנו על חטאתו״ — עד שיהא קרבנו לשם חטאו, ואפילו המעות.

מַאי ״לֹא מָעַל וְלֹא כִּיפֵּר״? תִּרְגְּמָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁימִי קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא, הָכִי קָאָמַר: כֵּיוָן דְּלָא מָצֵי מָעֵיל – כַּפּוֹרֵי נַמִי לָא מְכַפֵּר, הוֹאִיל וְכָךְ לָא מָצֵי מְשַׁנֵּי.

ושואלים: מאי [מה פירוש] ״שהרי לא מעל ולא כיפר״? תרגמא [תרגם, הסביר אותה] רב שמואל בר שימי קמיה [לפני] רב פפא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: בבהמה, כיון דלא מצי מעיל [שאינו יכול למעול] בה, שאינו יכול להוציא אותה לחולין על ידי כך, לכן כפורי נמי לא מכפר [לכפר על חטא אחר גם כן אינו מכפר], הואיל וכך מובן מדוע לא מצי משני [אינו יכול, רשאי לשנות] אותה לשם חטא אחר.

אֲבָל מָעוֹת, כֵּיוָן דְּאִי מְשַׁנֵּי מָעֵיל וּמַיְיתֵי קָרְבַּן מְעִילָה, אֵימָא בַּתְּחִלָּה נַמִי מַיְיתֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

אבל מעות, כיון דאי משני [שאם משנה] אותם בשוגג מעיל [מועל בכך] ומייתי [ומביא] קרבן מעילה, ואם כן יש בכוחו לשנות את ייעודם — אימא בתחלה נמי מייתי [אמור שלכתחילה גם כן מביא] בהם קרבן לחטא אחר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו רשאי לעשות כן.

מתני׳ מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה – שְׂעִירָה, מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה – כִּשְׂבָּה, וּמֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה – תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, וּמֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה – עֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

מביאין מהקדש כשבה שעירה אם הפריש כסף לקנות בו כשבה לחטאתו, יכול לשנות ולקנות בו שעירה לשם אותו חטא, וכן מביאים מהקדש שעירה — כשבה. ו כן מהקדש כשבה ושעירה יכול להביא תורין ובני יונה, ומהקדש תורין ובני יונה יכול להביא קרבן מנחה של עשירית האיפה סולת.

כֵּיצַד? הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעֱנִי – יָבִיא עוֹף, הֶעֱנִי – יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה; הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעֱשִׁיר – יָבִיא עוֹף, הֶעֱשִׁיר – יָבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה.

כיצד? אדם שחטא באחד מן החטאים שמביא עליהם קרבן ״עולה ויורד״, שמשתנה לפי מצבו הכלכלי (ראה ויקרא ה, א—יג), אם הפריש מעות לכשבה או לשעירה ואחר כך העני, ואין ידו משגת לקרבן מן הצאן — יביא עוף במעות אלו, העני עוד יותר — יביא עשירית האיפה. וכן להיפך, אם הפריש מעות לעשירית האיפה ואחר כך העשיר — יביא עוף, העשיר יותר — יביא כשבה ושעירה.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מֵחַטָּאתוֹ״, ״מֵחַטָּאתוֹ״, ״עַל חַטָּאתוֹ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?

ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בענין קרבן עולה ויורד: מה שנאמר בקרבן מן הצאן ״וכפר עליו הכהן מחטאתו״ (ויקרא ה, ו), ובקרבן מן העוף ״וכפר עליו הכהן מחטאתו״ (שם י), ובעשירית האיפה ״על חטאתו״ (שם יג), מה תלמוד לומר?

מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁמְּבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה – שְׂעִירָה, וּמֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה – כִּשְׂבָּה, וּמֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה – תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, וּמֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה – עֲשִׂירִית הָאֵיפָה?

ומשיבים: מנין אתה אומר שמביאין מהקדש כשבה — שעירה, ומהקדש שעירה — כשבה, ומהקדש כשבה ושעירה — תורים ובני יונה, ומהקדש תורין ובני יונה — עשירית האיפה,

כֵּיצַד? הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה וְלִשְׂעִירָה וְהֶעֱנִי – יָבִיא עוֹף, הֶעֱנִי – יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה; הִפְרִישׁ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְהֶעֱשִׁיר – יָבִיא עוֹף, הֶעֱשִׁיר – יָבִיא כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה;

כיצד? אם הפריש מעות לכשבה ולשעירה והעני — יביא עוף, העני יותר — יביא עשירית האיפה, וכן אם הפריש עשירית האיפה והעשיר — יביא עוף, העשיר יותר — יביא כשבה או שעירה.

הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ – יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף, הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב – לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לְעוֹף פִּדְיוֹן;

וכן אם הפריש כשבה או שעירה ונסתאבו (ונפל בהם מום), וצריך לפדותם ולהביא בדמיהם קרבן אחר, והעני — יביא בדמיהן עוף, אבל אם הפריש עוף ונסתאב — לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.

לָכֵן נֶאֱמַר: ״מֵחַטָּאתוֹ״ ״עַל חַטָּאתוֹ״.

ושבים לעיקר הענין, לכן נאמר בקרבן מן הצאן ובקרבן מן העוף ״מחטאתו״, במ׳, לומר: יוצא אפילו במקצת דמי חטאתו, ובעשירית האיפה נאמר ״על חטאתו״ ללמד שאם העשיר מוסיף על דמי חטאתו.

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״מֵחַטָּאתוֹ״ גַּבֵּי כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב גַּבֵּי עוֹף, דְּאִי כְּתִיב קְרָא גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, הֲוָה אָמִינָא: הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה, כִּי מִיעֲנֵי – מֵהָלֵין מָעוֹת נְחַלִּינּוּן עַל עוֹף דְּנַיְיתֵי עוֹף, דְּכִשְׂבָּה וְעוֹף תַּרְוַיְיהוּ מִינֵי דָּמִים נִינְהוּ.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] "מחטאתו״ גבי [אצל] כשבה או שעירה, ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] גם גבי [אצל] עוף. דאי כתיב קרא [שאם היה נאמר המקרא] לגבי הקדש כשבה או שעירה, הוה אמינא [הייתי אומר] כך: אם הפריש מעות לכשבה, כי מיעני [כאשר הוא נעשה עני] מהלין מעות נחלינון [מאותן מעות יחלל אותם] על עוף, דנייתי [שיביא] עוף במקום הכשבה, שכן כשבה ועוף תרוייהו [שניהם] מיני קרבנות של דמים נינהו [הם].

אֲבָל עֲשִׂירִית הָאֵיפָה דְּלָאו מִינֵי דְּדָמִים נִינְהוּ, אִי לָא כְּתִיב קְרָא ״מֵחַטָּאתוֹ״ גַּבֵּי עוֹף, הֲוָה אָמִינָא: כִּי מַפְרִישׁ מָעוֹת לְקִינּוֹ וּמִיעֲנֵי – לָא מַיְיתֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, דְּלָאו מִינֵי דְּדָמִים הוּא, אֶלָּא מַיְיתֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִן בֵּיתֵיהּ, וְהָלֵין מָעוֹת דְּאַפְרֵישׁ יִפְּלוּ לִנְדָבָה – אַהָכִי הֲדַר כְּתִיב קְרָא ״מֵחַטָּאתוֹ״ גַּבֵּי עוֹף, לְמֵימְרָא דְּמֵהֶקְדֵּשׁ דְּעוֹף נַמִי מַיְיתֵי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה,

אבל עשירית האיפה דלאו מיני דדמים נינהו [שלא מין של דמים הם], אלא מנחה, אי לא כתיב קרא [אם לא היה נאמר המקרא] "מחטאתו״ גבי [אצל] עוף, שיכול להשתמש במקצת הדמים, הוה אמינא [הייתי אומר]: כי [כאשר] מפריש מעות לקינו ומיעני [ונעשה עני] — לא מייתי [מביא] עשירית האיפה, דלאו [שאין זה] מיני [ממין] של דמים הוא, אלא מייתי [מביא] עשירית האיפה מן ביתיה [מביתו], והלין [ואותם] מעות דאפריש [שהפריש] יפלו לנדבה, להקריב מהם קרבנות ציבור — אהכי הדר כתיב קרא [משום כך חזר ונכתב המקרא] "מחטאתו״ גבי [אצל] עוף, למימרא [לומר] שמהקדש של עוף נמי מייתי [גם כן מביא] עשירית האיפה,

וְהָכִי קָאָמַר: כִּי מַפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְאַדְּמַיְיתֵי הֶעֱשִׁיר – נוֹסִיף עֲלֵיהוֹן וְנַיְיתֵי עוֹף, הֶעֱשִׁיר – נוֹסִיף עֲלֵיהוֹן וְנַיְיתֵי כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה.

והכי קאמר [וכך הוא אומר]: כי [כאשר] מפריש מעות לעשירית האיפה, ואדמייתי [ועד שהוא מביא] אותם למקדש כדי לקנות בהם קרבן העשיר — נוסיף עליהון ונייתי [יוסיף עליהם מעות ויביא] עוף, העשיר עוד — נוסיף עליהון ונייתי [יוסיף עליהם ויביא] כשבה או שעירה.

וּמַאי טַעְמָא כְּתִיב ״עַל חַטָּאתוֹ״ גַּבֵּי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה? דְּאִי כְּתִיב ״עַל חַטָּאתוֹ״ גַּבֵּי עוֹף, הֲוָה אָמִינָא: כִּי מַפְרִישׁ מָעוֹת לְקִינּוֹ וְהֶעֱשִׁיר – הוּא דְּמוֹסִיף עֲלֵיהוֹן וּמַיְיתֵי כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, דְּתַרְוַיְיהוּ מִינֵי דָמִים נִינְהוּ.

ומוסיפים: ומאי טעמא כתיב [ומה טעם נאמר] "על חטאתו״ גבי [אצל] עשירית האיפה? דאי כתיב [שאילו היה נאמר] "על חטאתו״ גבי [אצל] עוף, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא כי [כאשר] מפריש מעות לקינו והעשיר — הוא דמוסיף עליהון ומייתי [שמוסיף עליהם ומביא] כשבה או שעירה, מפני דתרוייהו [ששניהם] מיני דמים נינהו [הם],

אֲבָל הִפְרִישׁ מָעוֹת לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְהֶעֱשִׁיר, הָלֵין דְּמַפְרִישׁ, אִי לָא הֶעֱשִׁיר טוּבָא – נַיְיתֵי עוֹף, וְאִם הֶעֱשִׁיר טוּבָא – נַיְיתֵי כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, וְהָלֵין מָעוֹת דְּאַפְרֵישׁ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, אַהָכִי כְּתִיב קְרָא בְּהָדֵין חַטָּאת בַּעֲשִׁירוּת וְדַלּוּת ״מֵחַטָּאתוֹ״, וְגַבֵּי דַּלֵּי דַלּוּת ״עַל חַטָּאתוֹ״, לְמִדְרָשׁ כִּדְאָמְרִינַן.

אבל אם הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, הלין [אותם] שמפריש עכשיו, אי [אם] לא העשיר טובא [הרבה], אלא מעט — נייתי [שיביא] בהם עוף, ואם העשיר טובא [הרבה] — נייתי [שיביא] כשבה או שעירה, והלין מעות דאפריש [ואותם המעות שהפריש] מתחילה לעשירית האיפה יפלו לנדבה, אהכי כתיב קרא בהדין [משום כך נכתב במקרא באותה] חטאת שמביא בעשירות ודלות (בצאן ובעוף) ״מחטאתו״, וגבי [ואצל] דלי דלות (עשירית האיפה) ״על חטאתו״ — למדרש כדאמרינן [לדרוש את המקראות כמו שאמרנו].

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: מְטַמֵּא מִקְדָּשׁ עָשִׁיר שֶׁהִפְרִישׁ קֵן

אמר ר׳ אלעזר אמר ר׳ אושעיא: מטמא מקדש עשיר שהפריש קן עופות